בלי צבע ומכחול על חיי כתבתי - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

בלי צבע ומכחול על חיי כתבתי

הניה פקלמן, חלוצה פמיניסטית, התאבדה ב-1940 בתל אביב, לאחר שתיארה בספר כיצד נכנסה לשותפות עם ירוחם מירקין, שמעל בכספה, אנס אותה והתנער מאבהותו לילדתם; וכיצד נעצרה בחשד לרצח בתה התינוקת, שמתה בנסיבות מסתוריות. לרגל הוצאתו המחודשת של "חיי פועלת בארץ", אומרת נכדתה שאלו לא הסודות היחידים במשפחה

  • פורסם לראשונה: 27.03.2007
  • 23:00
  • עודכן ב: 29.03.2007
  • 23:00

בצהרי יום שישי, 19 בינואר 1940, טיפסה הניה פקלמן במדרגות של קולנוע "כיכר דיזנגוף" אל המרפסת שבקומה השלישית. זה היה בניין לבן יפהפה, שהיום שוכן בו מלון סינמה ובמשך שנים היה ידוע כקולנוע אסתר, ונודע במרפסות שאליהן יצאו הצופים בזמן ההפסקות כדי להשקיף על כיכר דיזנגוף ועל באי "קפה אמנות" היוקרתי. פקלמן עבדה כסדרנית מיום הפתיחה של הקולנוע כשנה קודם לכן, אז הוקרן בו הסרט "שלגיה ושבעת הגמדים". באותו יום שישי היא לא יצאה אל המרפסת כדי לנוח מעבודתה, אלא הפילה את עצמה למטה ומתה מיד. פקלמן היתה בת 37, נשואה ואם לילדה בת 12. ב"הארץ" נכתב שהסיבה להתאבדות היתה "מצבה החומרי והמשפחתי הרע".

חמש שנים לפני מותה הוציאה פקלמן לאור במימון עצמי ספר-יומן, "חיי פועלת בארץ", שבו תיארה לא רק את קשייה כחלוצה-פועלת אלא גוללה גם את סיפורה האישי, המזעזע ומכמיר הלב, שכלל אונס, הריון לא רצוי ומות התינוקת בת החודש בנסיבות חשודות שהביאו למעצרה של האם. על כריכת הקרטון של הספר נכתב שמחירו 125 מיל והוא הודפס בדפוס "לכל" בתל אביב. לספר, אומרת נכדתה של פקלמן, עין-יה טמיר, לא היה ביקוש וסבתה נותרה עם חובות.

לא רק הממסד הגברי של אז התעלם מהמסר הביקורתי של הספר. גם ארגוני הנשים בישוב, ובכלל זה ארגוני הפועלות שפקלמן השתייכה אליהם, התעלמו ממנו. התעלמות זו בולטת במיוחד בהתחשב בכך שעדה מימון (פישמן), שנודעה בפעילותה למען זכויות הנשים וכיהנה בכנסת הראשונה והשנייה מטעם מפא"י, היתה בת עירה של פקלמן והשתיים הכירו עוד משם. פקלמן אף כותבת שבבואה ארצה נעזרה בפישמן, שכיוונה אותה ללמוד את מקצוע הרצפות.

72 שנים חלפו מאז פורסם ספרה, שהושתק ונשכח, ועכשיו הוא רואה אור מחדש בסדרה "מסה קריטית" בעריכת יגאל שוורץ (בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן-דביר, מכון הקשרים ואוניברסיטת בן גוריון). "חיי פועלת בארץ: אוטוביוגרפיה" מופיע בדיוק כמו במקור, ללא שינוי בכתיב ובפיסוק, ומלווה מאמרים מאירי עיניים.

"ההתעלמות של מועצת הפועלות, של עיתונה 'דבר הפועלת' ושל הנהגת הנשים במפא"י מהופעת הספר של פקלמן ומתוכנו הזועם שיקפה את הדילמה של האליטה הנשית-פועלית בתנועת העבודה בתקופה זו, שהספר מרבה לרמוז עליה", כותבים ד"ר דוד דה פריס וטליה פפרמן, שניהם מהחוג ללימודי עבודה באוניברסיטת תל אביב. "מחד גיסא, שאיפה לייצג אינטרסים מגדריים, לגונן על עובדות, לסייע להן במאבקן בשוק העבודה ובביורוקרטיה המפלגתית וההסתדרותית. מאידך גיסא, סדר עדיפות ברור שלאומיות וציונות בראשו, ושכל עשייה חברתית כפופה לו. במערך כזה, שבו ציונות ופוליטיקה קדמו לייצוג, לשוויון הזדמנויות ולצדק חברתי, העובדת נזנחה ונעלמה".

ד"ר תמר הס מהחוג לספרות עברית באוני-ברסיטה העברית, מציעה דיון ספרותי ופמיניסטי במסמך של פקלמן. הס טוענת שאלמלא הרתה פקלמן, היא היתה שומרת בסוד את דבר האונס מאחר ש"היותה קורבן למעשה האלימות המינית הוא קלונה ואשמתה". הספר, לטענתה, "הוא ניסיון אמיץ וחלוצי לתת לזעם מלים". אבל פקלמן כתבה במבוא לספרה, כי "אין כוונתי להאשים את מי שהוא או להראות את צדקתי. אבל לדרישות הסביבה וטעמה - לא אוכל להיכנע".

הייתי רק תקיפה בדעותי

מתחת לשם הספר המקורי נכתב שזהו "ספר ראשון", אבל לדברי עין-יה טמיר לא נשאר דבר מעזבונה הספרתי של סבתה. גם תצלומיה אבדו, וקיימים רק השניים שהודפסו בספרה ב-1935. האוטוביוגרפיה עצמה מתחילה בשיר שכתבה פקלמן: "אמרתי - ארימה מקצת הפרכת/ אראה לכם קטע של קורות תסבכת,/ לבבי אגלה. זו הפנה הנסתרת./ ... מהצל לא גרעתי. על האור לא הוספתי./ בלי צבע ומכחול על חיי אך כתבתי,/ דברים תמימים בלא פוך וקשוט/ שלב הפועל אחריהם לא להוט.../ אלה חיי האשה העובדת/ שבראש הגיגיה היתה המולדת..."

להניה מלכה פקלמן היתה ילדות שמחה בעיירה הבסרבית מרקולשטי. היא למדה ב"חדר" ואחר כך בבית ספר של ארבע כיתות, אבל היתה תלמידה חלשה ולכן גמרה אותו רק כעבור שש שנים. אביה, איכר שגידל טבק, פינק אותה והעניק לה חופש, והיא מתארת את עצמה כמין טום-בוי שנופלת ונפצעת. היחסים בין הוריה היו עלובים, היא כותבת בגילוי לב, ותמיד היו במשפחה מריבות, דיבות ורכילות מכוערת. האב היה כעוס והאם היתה קורבן שלו ושל אחיו.

מגיל צעיר עבדה פקלמן לצד אביה בשדות, אבל לאחר מותו השתלט אחיה צבי על הרכוש המשפחתי ונישל אותה ואת אמה. אחרי שהשתיים נסעו לארץ ישראל הוא ניתק עמן מגע (הוא הגיע ארצה כעבור שנים רבות, מספרת עין-יה טמיר, וביסס קשר חם עם אמה ציפורה, בתה של פקלמן, ועם הנכדים).

ב-1922, ביום הולדתה ה-19, הגיעה לכאן פקלמן עם אמה ובספרה היא כותבת על מאמציה להתערות בארץ כפועלת פשוטה. את עצמה היא מתארת כצעירה נחושה ובעלת כוח עמידה, לא עקשנית כפי שאמרו עליה, "הייתי רק תקיפה בדעותי". היא חפרה יסודות לבניין בשכונת צ'לנוב בתל אביב, ולאחר שלמדה לרצף באופן מקצועי גילתה - כפי שגילו עוד שלוש נשים שעבדו במקצוע - שבדרך כלל משלמים להן שכר נמוך מזה שמקבלים רצפים גברים.

אחרי יום העבודה בריצוף מצאה כוח ללמוד בשיעורי ערב בגימנסיה הרצליה. שם פגשה רופא המכונה בספר ח"ו. הוא התאהב בה, אבל היא הדפה אותו משום שלא הצליח לעבוד כפועל וחזר לעבוד במקצועו; אלה לא היו בעיניה חיים ראויים בקולקטיב הציוני המתהווה. היא השתתפה באסיפות פועלות ובשבתות היתה יושבת בשדרות רוטשילד וקוראת.

פקלמן היתה מודעת לצורך לשמור על כבודה כאשה. בנשפים, כתבה, היא מתנזרת משתיית יין פן תדבק בה הסטיגמה של נשים צחקניות ששותות. בפתח תקוה היתה לה פגישה מאכזבת עם צבי ניסנוב, מגיבורי הגליל, שאחיו יחזקאל היה ממקימי "השומר" ונרצח על ידי ערבים ב-1911. ניסנוב, שיצא לו מוניטין לאחר שנקם את מות אחיו, הזמין אותה לטיול, אבל במקום לספר לה מנפלאות הגבורה שלו התוודה שכגבר ככל הגברים יש לו צורך באשה - והיא מתחלחלת.

הייתי רעננה מכולם

ואז היא התאהבה, ממבט ראשון, בפועל פשוט שמכונה בספר נ'. זו היתה אהבה אפלטונית ובזה היה כוחה, ופקלמן נדדה בעקבות אהובה ברחבי הארץ. היא עבדה בבניין בשכונת תל נורדוי בתל אביב, ואף הסתבכה עם פקיד של סולל בונה, תבעה אותו למשפט בהסתדרות והפסידה. היא עבדה בראשון לציון ואחר כך עברה בעקבות נ' לירושלים, שם עבדה בריצוף גגו של בניין גדול בהר הצופים ("סיפרו אז שחושבים לבנות במקום זה אוניברסיטה", כתבה), וריצפה בתים בשכונות החדשות רוממה ותלפיות.

המלחמה שלה על הזדמנות שווה בתעסוקה הגיעה לשיאה עם שובה לתל אביב. תוך כדי חיפוש עבודה באתרי בנייה זיהתה באחד מהם פועלים שהכירה. כששאלו למה היא לא עובדת, התריסה ש"הם הם התופסים את כל העבודות, ולבחורות נשארת רק עבודה במשק בית, ולעבודה זו עוד לא הסכנתי". למחרת, כשהתייצבה לעבודה, ליגלגו עליה שמן הסתם תישבר עד הצהריים, אלא שהיא בחרה לעבוד במקום הקשה ביותר, באמצע הסולם:

"צריכה הייתי לקבל דלי מלא מלט ולמסור אותו למעלה. עוד לא הספקת למסור את הראשון ומוסרים לך כבר את השני, ומלמעלה מוסרים לך תיכף את הדלי הריק. אי אפשר לנוח רגע בעבודה זו. זה שמילא את הדליים השתדל בשבילי למלאותם עד שוליהם. אני עבדתי במהירות כזו שמלמטה לא הספיקו לתת לי דליים ומלמעלה לא הספיקו לקבל ממני".

כוחה היה בשאפתנותה ובכמיהתה לשוויון מלא עם הגברים. בתום יום העבודה היתה ממהרת הביתה, לאכול ולישון, ואילו עמיתיה לעבודה נאלצו לעמוד שעות בתור כדי לאכול במטבח הפועלים, וכך תמיד "הייתי רעננה מכולם".

כשנגמרה העבודה בתל אביב עברה פקלמן לפתח תקוה, שהיתה משופעת בפועלים, גם בני המושבה היו נחמדים והיה שמח. במושבה גרו אח ואחות מהעיירה שלה, ופקלמן ואמה נכנסו לגור בדירתם. דייר נוסף בדירה היה ירוחם מירקין, שמוצאו ממשפחה עשירה ברוסיה. מירקין, כתבה פקלמן, ויתר על לימודים באוניברסיטה לטובת האידיאל הציוני. זמן מה היה בעין חרוד עד שחלה ואז עבר לתל אביב, אחר כך עבד בבציר בראשון לציון. בפתח תקוה, שם היו לו קרובי משפחה, שהשקיעו סכום כסף כדי שייטע 10 דונם טבק ויפקח על העבודה.

מירקין התאהב בפקלמן, אך היא העדיפה על פניו את נ'. כשנודע שיש לה ניסיון בגידול טבק עוד מהבית, שיכנע אותה מירקין להיכנס עמו לשותפות. די מהר הבינה שהשותף מתנכל לה משום שלא נשבתה בקסמיו. מירקין, שניהל גם את חשבונות העסק, חדל לעשות את עבודתו במסירות, נסע לכל אופרה ולא החמיץ אף נשף בתל אביב, ואת בילוייו מימן מכספי העסק: "הוא לקח את כל הכספים אצל החנווני על חשבון הטבק".

סופה של השותפות היה בבית המשפט. קרוביו של מירקין תבעו אותו ופקלמן היתה העדה המרכזית. מירקין התבייש להיכנס לאולם המשפט כי כולם היו נגדו, גם הפועלים וגם האיכרים, והוא נמצא אשם. "אז עוד לא ידעתי את רגש הנקמה", כתבה פקלמן. "לא יכולתי לראות איך בן אדם סובל רעב".

החיים נמאסו עלי

עין-יה טמיר ובידיה ספרה של סבתה, הניה פקלמן, על קברה בנחלת יצחק. הרגשתי שאני מכניסה את האצבע לשקע החשמל
צילום: אלון רון
ב-1924 נסעה פקלמן לחדרה, שם השתתפה באסיפת פועלות שדרשו שוויון זכויות עם הגברים, ובכלל זה עבודה בייבוש ביצות - "לא כדי להראות שחזקות הן, אלא כדי שיהיה להן לחם לאכול... הוכחנו באותות ובמופתים באיזו עבודות עסקנו בתל אביב: בנינו בעצמנו בתים, יצקנו בעצמנו גגות בטון, ואף בחור לא עזר לנו".

בחדרה היא פגשה את אהובה נ', ש"הושיבני על ברכיו ואימצני אל לבו בחוזקה. ההרגשה הנעימה מאוד אשר הרגשתי אז נשארה לי קדושה עד היום. את המתיקות הזאת לא ארגיש עוד בחיי", כתבה פקלמן ב-1935, בהיותה כבר נשואה ואם לילדה.

הפרק מסתיים בשברון לב. פקלמן חזרה לפתח תקוה, שם עבדה בפרדסים, אבל נ' לא ענה על מכתביה. "החיים נמאסו עלי. בשום דבר לא מצאתי סיפוק", כתבה. אשר לאהבה, סיכמה בצער, "לנו הנשים אין אותו התוקף שיש לגברים. על פי רוב לנו יותר נעים כשאוהבים אותנו, ואין אנו יכולות להתגבר על סבל האהבה כדרך הגברים על פי רוב".

1925, השנה האיומה בחייה, החלה בהחלטתה לנתק את הקשר עם נ'. היא כתבה לו מכתב בדם לבה והלכה לשלוח אותו, אלא שליד תיבת הדואר התעלפה. שני גברים עזרו לה לקום והיא ברחה משם מבוישת. ידידה הרופא הודיע לה שהוא עוזב את הארץ, אבל הבטיח להישאר אם תינשא לו. היא השיבה בשלילה אבל נסעה לנשף הפרידה שערך בתל אביב: "לבשתי שמלה מבד ערבי, שאמי רקמה אותה, וסנדלים בלי גרביים". הנשים במסיבה התהדרו בשמלות משי והיו מאופרות, אבל היא זו שיזמה ריקוד הורה סוער והפכה למוקד המסיבה. חבר של ח"ו ציין שהוא לא מחמיא לה באומרו, "את עצמאית מאוד, ודבר זה אין למצוא אלא אצל בחורות מעטות מאוד".

לאחר הנשף היא נשארה בתל אביב ונתקלה במירקין. "הוא שמח לקראתי, אף כי אני הבטתי בו בקרירות גמורה". מירקין סיפר לה שקיבל תמונות של בני משפחתו והציע לה לבוא אליו לראותם. היא סירבה, הוא המשיך להפציר ולבסוף הסכימה והם הלכו לחדר של בן דודו ברחוב נחלת בנימין.

"באנו החדרה בשעת חשיכה גמורה. ירוחם מירקין נעל תיכף את הדלת במפתח. למה אתה נועל את הדלת? שאלתי. בעלת הבית אינה מרשה שאנשים זרים ייכנסו לחדר, השיב לי. הרגשתי תיכף את השקר שבדבריו ורציתי לצאת מהחדר, אך ירוחם אחז בי בחוזקה. התחילה בינינו מלחמה עד שקיבלתי מכה בראש ונפלתי על הרצפה".

שתי שורות של מקפים השאירה פקלמן בספר, במקום לתאר את האונס, שאותו - כך טענה - אינה זוכרת כלל. "אני רק זוכרת את עצמי מתהלכת על שפת הים כמטורפת". היא נשארה בעיר גם אחר כך, כי "רציתי לשכוח הכל בתל אביב". בערב יום כיפור ישבה אצל מכר, משה פרוט, ואכלה סעודה מפסקת כשמירקין נכנס. "הוא עמד לו בשקט ובת צחוק על שפתיו, כאילו לא קרה דבר בינינו". לא היה לה כוח לשמוע אותו מדבר וגם לא רצתה להתעמת אתו, כדי שמארחיה לא יגלו את סודה. היא ביקשה ממירקין שיצא אתה החוצה, "בחוץ עזבתי אותו וברחתי".

היא חזרה לפתח תקוה מדוכאת וכבר לא הלכה לשום מקום מלבד לעבודה ולאסיפות. היא לא סיפרה על האונס לאיש, בוודאי לא ל-נ', שהרי אם תספר לו "ברור כשמש שיחשוד בי". אחרי זמן מה חזרה לעבוד בריצוף בתל אביב. כשהרגישה רע הלכה לקופת החולים והרופא בישר לה שהיא בהריון.

המחשבה הראשונה שעלתה בדעתה היתה להתאבד, "אך כמין כוח טמיר דחפני פתאום, כאילו אחזני בשערות ראשי וקרא לי: ביסורייך חיי! גבר בי רצון החיים". שני קולות מנוגדים דיברו במוחה. אחד אמר שעליה למות כי "חיללת את כבודך, כבוד האשה", והשני ניחם אותה שלא עשתה כל רע, "ומי יודע אם הילד שלך לא יביא תועלת בחיים יותר מילד שנולד כדת משה וישראל?"

להפתעתה התברר לה שהיא לא לבד: אמה עמדה לצדה ועודדה אותה להתמודד עם ההריון. "תאווה חזקה לנקמה התחילה למלא את חדרי לבי", כתבה. "נקמה נגד כל המתעללים בכבוד האשה... ולא בירוחם מירקין בלבד, לא נקמה פרטית כדרך הבחורות במצבי: הנקמה היתה צריכה להיות מכוונת לכל אלה הגוזרים את פסק דינם מבלי חדור לעומקו של דבר".

נקמתה, הגיעה למסקנה, תתבטא בכך שלא תתבייש בעובר שבבטנה. היא נסעה לזכרון יעקב לפגוש חברים ("בכל בית של איכר נראו משפחות שלמות של ערבים המתגוללים בחצר. הרבה חברים התלוצצו ואמרו, שאם יקבלו פעם הערבים אבטונומיה, תעבור לרשותם כל זכרון יעקב"). משם המשיכה לחיפה. במטבח הפועלים בחיפה פגשה את מירקין. "הוא שמח לקראתי כאילו לא היה דבר בינינו". הוא סיפר לה שהוא עובד בתחנת החשמל של רוטנברג, היא בישרה לו שהיא בהריון והוא החוויר ואמר שזה לא ממנו, שזה בטח מאהובה נ'.

נשארתי בתולה עד הלידה

חודשי הריונה עברו עליה במסע חיפוש מתמיד אחרי עבודה. היא התחילה בטבריה, המשיכה לסג'רה ואחר כך למסחה, שם עבדה בקשירת צרורות טבק ואחר כך עבדה במטבח פועלים ופוטרה. יום אחד ישבה לנוח והבחינה בבחור שמסתובב ליד הבאר. אחר כך נדהמה לשמוע מבני המושבה שהבחור שמר את צעדיה פן תנסה להתאבד.

בודדה, רעבה וללא פרוטה ניסתה למצוא עבודה בצמח ואחר כך בדגניה ב', אך העבודות שהוצעו לה היו קשות מדי לאשה במצבה. היא חזרה לטבריה, שם הסדירה את פנקס החבר שלה בקופת חולים והחליטה להתמקם כמה שיותר קרוב לבית החולים בצפת. בראש פינה שילמו לפועלת 8 גרושים ליום עבודה בקשירת טבק; לפועל שילמו 15 גרוש. אמרו לה לבוא לעבודה ביום ראשון. במלון בטבריה דרשו ממנה 10 גרוש בעד לינה. היא התגלגלה לביתו של פועל והתקבלה יפה על ידי אשתו, אבל בערב הוא סילק אותה מהבית והבטיח שיאסוף נדבות בשבילה. נדבות היא לא רצתה, רק מקום לינה ועבודה, ואת זה מצאה לבסוף אצל שמשון בלום בראש פינה, שאביו היה ממייסדי המושבה.

היא קראה לעצמה מלכה פרלמן ובמשך חודשיים עבדה בראש פינה. היום שבו ביקר הלורד בלפור במושבה היה היום היחיד שבו שכחה את צרותיה. ב-3 במאי ירדו לה המים. "תקפוני כאבים כה חזקים שנפלתי על האדמה הרטובה מטל. היהודים שעברו על פני, בלכתם להתפלל לבית הכנסת, הביטו אלי ברחמים".

כעבור כמה שעות ילדה בבית החולים את בתה. למחרת הלידה, היא כותבת, ביקרו אותה הרופא והאחות הראשית וסיפרו לה שזאת היתה לידת בתולין. "תחילה לא הבנתי את תוכן השיחה, אבל אחרי איזה ימים נודעה לי האמת מפי האחות הראשית, אשר שאלה אותי איך חייתי עם בעלי שנשארתי בתולה. אז הבנתי מדוע הן אמרו כל פעם בשעת הלידה 'פלא'".

פקלמן מתעדת את סיפורה של אשה בת 46 מצפת, אם ל-16 בנות, שאושפזה לאחר הפלה. הרופא הזהיר את האשה ואיים שלא יקבל אותה לטיפול אם תהרה שוב. האשה הצטדקה ואמרה שבעלה אשם בכל. פקלמן הזדעזעה מהטיעון. "אז הבנתי בפעם הראשונה שלא הגבר אשם בסבל האשה, אלא האשה בעצמה. כי אין היא עצמאית, ואינה חיה בשביל עצמה, אלא בשביל הגבר, ותמיד היא משתדלת רק למצוא חן בעיניו. כל אחת צריכה לשאוף להיות טהורה וישרה ובריאה בשביל עצמה, ולא כדי לשמש מקור תענוגות לאחרים".

פקלמן קראה לבתה תקוה, והרגישה שנקמה אחת כבר מתממשת: הילדה "היתה דומה כולה לירוחם מירקין. מעכשיו אי אפשר יהיה לו להסתלק ולומר שהילדה אינה שלו". היא איתרה את מירקין בחנות של דודו בחיפה ובישרה לו על הולדת הילדה, אבל הוא ברח. הפעם אזרה עוז והלכה להתלונן במשטרה על האונס, אך הקצין תמה למה באה רק עכשיו והסביר כי מאחר שאין לה עדים, קשה יהיה להוכיח שאכן היה אונס. הוא יעץ לה ללכת למשרדי הרבנות כדי לתבוע מזונות, אך היא ויתרה על ההשפלה והחליטה שהיא חזקה דיה לפרנס את שתיהן.

התינוקת מתה בגיל חודש בנסיבות תמוהות. פקלמן כותבת שהיה לה גודש חלב בשדיה ובעצת רופאה הניקה תינוקת של אשה שלא היה לה חלב. היא השאירה את תקוה בחדר מיוחד בהסתדרות הנשים והלכה להניק, וכשחזרה כעבור חצי שעה "מצאתי את הילדה ערומה, בלי חיתולים, בוכה בקול נורא ופניה משתנים מרגע לרגע". פקלמן נבהלה מאוד, מה גם שלפני שהלכה השאירה את התינוקת שבעה, לאחר אמבטיה, "ותמיד היתה ישנה בחוזקה, ועכשיו במשך חצי שעה כל כך השתנתה".

הרופא רשם תרופה לפעוטה, אך בית המרקחת היה סגור ומצב הילדה החמיר. פקלמן כותבת שהיא לא מצאה רופא באותו ערב ורק בבוקר אושפזה הילדה בהדסה ואחר הצהריים מתה. ד"ר פארבר אמר לה שהילדה הורעלה. היא נשלחה לסדר את הניירת במחלקת הבריאות, משם נשלחה בחזרה להדסה ואז נעצרה. בחקירתה סיפרה לשוטרים על האונס אך לא יכלה להציג שום ראיה, "רק חשד יש לי על ירוחם מירקין, כי הילדה היא שלו והיא היתה דומה כולה לו".

החקירה נמשכה גם ביום המחרת, והשוטרים ערכו חיפוש בחדר שבו שהתה התינוקת. במשטרה נאמר לפקלמן שהיא חשודה ברצח הפעוטה, ושעליה למצוא מישהו מהוועד הפועל של ההסתדרות שיערוב לה. היא חיכתה וחיכתה ואיש לא בא. "בזמן שבתי שם באו אנשים שונים למשטרה בגלל כל מיני עניינים וכולם היו רק גברים". כששאלו למה היא נמצאת בתחנת המשטרה, הסביר להם הפקיד, ו"התחילו הגברים להצטחק אלי".

דווקא ברגעים אלו החליטה פקלמן להילחם. "דם ילדתך לא ישקוט עד אשר תקחי נקם, נקמת חייך הצעירים אשר איבדת". 12 פעמים היא כותבת את המלה "נקמה". היא הועברה לבית הסוהר והוכנסה לחדר שהיתה בו רק מחצלת, שבו כבר הוחזקו שלוש נשים: שתי ערביות ויהודייה שהשתתפה בקטטה.

החופש היה גרוע מגיהנום

היא לא ישבה זמן רב במעצר. נציג ההסתדרות בא לבסוף ושיחרר אותה בערבות. אבל החופש, כתבה, היה גרוע מהגיהנום. כולם לטשו אליה עיניים. לא נותרה לה חברה נאמנה אחת והכל חשדו בה שהתמסרה למירקין מרצון והרעילה את בתה. כולן דנו אותה לכף חובה. "ומאותו היום שיצאתי לחופש התחילה הטרגדיה הנפשית שלי", סיימה את הספר.

שנים ספורות לאחר פרשת האונס ומות התינוקת נישאה הניה פקלמן למשה בעל טקסה, יליד פולין שבא ארצה מארגנטינה עם קצת כסף, אבל איבד אותו בעסקה לא מוצלחת של דיליג'נסים. ב-1938 נולדה בתם ציפורה. לאחר התאבדותה של פקלמן ביקשה גרטרוד קראוס, מחלוצות המחול בארץ, לאמץ את היתומה, אבל ציפורה, שהיתה אז בת 12, ביקשה לעבור לקיבוץ. "היא התביישה שלא היו לה בגדים ולבנים להחלפה והעדיפה ללכת לקיבוץ יגור", מספרת בתה עין-יה.

שלום ב', בן יגור, היה המדריך של ציפורה וב-1945 הם נישאו ונולדה בתם עין-יה (שנקראה כך על שם סבתה הניה). כעבור כשנתיים החליטה ציפורה להתגרש, משום שבעלה הרבה להיעדר מהבית בשל השתתפותו במבצעי ההעפלה המחתרתיים. כשעין-יה היתה כבת שלוש נישאה אמה לדוד טמיר, בן קיבוץ מנרה, והמשפחה התגוררה ברמת גן, בבית קטן עם גינה. בשנת 1950 נולד בנם איתן, כיום איש מחשבים.

"היא היתה פיקחית ומרתקת, אבל גם קשת יום, מרירה ומסוגרת", מספרת עין-יה טמיר על אמה. "היא היתה נוקשה כלפי, אך לא כלפי אחי. בגיל שמונה פגשתי את שלום ב', שהוצג בפני כדודי. בגיל עשר היה לי קשה בבית וביקשתי ללכת לקיבוץ. אמי אמרה שעלי לחכות עד גיל 14 ושאני עוד לא יודעת מה זה חיים קשים, והיא צדקה".

טמיר, בת 61 ואם לשלושה, מצרה על כך שאינה יודעת הרבה על סבתה, כי זה היה סוד במשפחה שרבו בה הסודות. כשהיתה בת 12 מצאה בארון של אמה את "חיי פועלת בארץ". היא ביקשה לקרוא, אך אמה אסרה זאת עליה, ורק אמרה שאת הספר כתבה אמה שהתאבדה. הילדה לא עמדה בפיתוי וקראה את הספר בהיחבא. "הרגשתי שאני מכניסה את האצבע לשקע החשמל", אומרת טמיר. "הספר המם אותי כל כך, שלא יכולתי לקרוא בו 50 שנה".

ציפורה, אומרת טמיר, מיעטה לדבר על אמה. יחסיה עם אביה, משה בעל טקסה, היו סבוכים. "אמי רבה אתו, כי היא לא הסכימה שהוא ינשק אותי ואת אחי בגלל מחלת השחפת שלו. היחסים ביניהם נותקו והוא מת ערירי ב-64' בצריף שלו בשכונת מחלול, שם שכר חדר ועסק קצת בתיווך". טקסט פיוטי שכתב בעל טקסה לאחר התאבדות אשתו מתפרסם בספר שרואה אור השבוע. שאר כתביו הושמדו על ידי אחיו.

כשמלאו לעין-יה 16 והיתה אמורה לקבל תעודת זהות סיפרו לה ששלום ב' הוא אביה הביולוגי ואילו אביה, דוד טמיר, אימץ אותה. "זה היה השבר של חיי", היא אומרת. "ביום אחד לקחו לי את כל המשפחה". שלום ב', כיום בן 84, גר בקרית ים ומסרב לפגוש את בתו עין-יה. גם הוא התחתן שוב, יש לו שלושה ילדים ונכדים ומבחינתו מה שהיה היה.

"אמי היתה אדם של אמת וזאת היא למדה מאמה, לא לדפוק חשבון", אומרת טמיר. "כשמישהו פגע בי או באחי איתן היא הגנה עלינו בחריקת שיניים. בחלוף השנים היא נעשתה מרירה ותוקפנית ושקלה להתגרש מבעלה דוד. אחר כך היא התחרטה, אבל הוא כבר התרחק. יום אחד היא לקחה כדורי הרגעה והלכה לישון. דוד טמיר מצא אותה מתה. מאחר שהיא לא השאירה מכתב, אנחנו יודעים שזאת לא היתה התאבדות. כאמה הניה, אמי היתה אדם עם גאווה ולא ביקשה עזרה מאף אחד. תמיד היא אמרה שהיא צריכה להתמודד בכוחות עצמה".

ירוחם מירקין עזב את הארץ לאחר פרשת האונס ומות בתו תקוה. הוא נסע לצרפת, למד מתמטיקה ועבד שם בהוצאת ספרי אמנות של אלמנה קתולית שפינקה אותו, סיפרה השבוע אשתו הדסה, שנישאה לו ב-53' ולא ידעה דבר על פרשת פקלמן או על הספר. הדסה מירקין, בת 82, גדלה בתל אביב ועבדה בהוצאת הקיבוץ המאוחד כמפענחת של כתבי יד בלתי קריאים. בין השאר פיענחה את פנקסיו של נתן אלתרמן לאחר מותו, ואת כתב היד של "ימי צקלג" שאפילו ס. יזהר בעצמו התקשה לפענח.

לדבריה, מירקין חזר מצרפת כבר בשנות ה-30 ועבד כאן כפקיד בנק וגם לימד מתמטיקה. הוא נישא לתאודורה ברסלבסקי ונולדה להם בת, טלילה, שנישאה וחייתה בצרפת ומתה לפני כ-16 שנה. לאחר מות אשתו הראשונה הוא נישא ב-53' להדסה ולא נולדו להם ילדים. הפרשה המתוארת בספרה של הניה פקלמן זיעזעה את הדסה מירקין. זה לא ירוחם שהכירה, היא אומרת. "איש לא יכול לעקור אופי של אדם; ירוחם לא יכול להיות כה שונה מהאדם שהכרתי, שמאוד אהבו אותו, שהיה עדין ולא רכלן ולא אינטריגנט ולא קשקשן. הוא אהב לקרוא והיה שחמטאי. התקשרתי אתו בשל אצילות נפשו ויושרו. אני שומעת סיפור שלא מתאים לאיש שחייתי אתו כל כך הרבה שנים". *






הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים