עוד פעם לא ניחשתי נכון את מזג האוויר. הייתי בטוח שנעים בחוץ וטעיתי, הלילות בירושלים עדיין קרים. ואני דווקא מקפיד לצפות בתחזיות, אבל זאת כבר תקופה ארוכה שאני למעשה צופה בהן על תקן מעקב אחר התפתחות ההריון של החזאית התורנית. אני עוקב אחרי הצמיחה של הבטן מדי יום, עוקב אחר הזווית, מנסה לנחש אם זה בן או בת, ובאיזה שבוע היא נמצאת, ושוכח להקשיב למזג אוויר.

לא חזרתי לקחת מעיל, להיפך, רצתי לאוטו והפעלתי את החימום. בטח יהיה חם שם ב"בית אבי חי", חשבתי. פעם ראשונה שהוזמנתי לשם. משתתף בפאנל, משהו עם סופרים לרגל הפסח. ב"עכבר" כתבו על הפאנל, שנושא את השם "מיהו חמץ?". בדרך לשם חשבתי שזאת חידה קלה למדי עבור הקהל שיגיע. המנחה יעמוד על הבמה וישאל: "מיהו חמץ?" וכולם יצביעו עלי, בין הפותרים נכונה תוגרל מתנה, מי שעולה בהגרלה מקבל את ההזדמנות לבער אותי. המחשבה על כך חיממה אותי.

הקדמתי ברבע שעה מהמועד שנקבע. אני יכול להספיק, אמרתי לעצמי כשחניתי בפתח הבניין בקרן קיימת. צעדתי מהר במעלה קינג ג'ורג', לרחוב המעלות ומשם לבית האמנים. שלוש דקות. "בלאק לייבל", ביקשתי מהר והדלקתי סיגריה אחרונה. זה תמיד מרגיע אותי לפני שיחות לפני קהל, והייתי זקוק לזה עכשיו יותר מאשר בדרך כלל, בית אבי חי, פסח, מיהו חמץ. "תעשה את זה כפול", ביקשתי מהברמן, שהניח את הכוס מולי על הבר ומזג בנדיבות. עוד פעם אני צריך להיות הערבי התורן, בזתי לעצמי, עוד פעם אני אמור לשמש נושא למחלוקת, לוויכוח על יושר דרכו וצדקת מעשיו של העם היושב בציון. אני לא יודע למה הסכמתי, אולי בגלל שאני מכיר את המפיק של האירוע ואולי זו עוד החלטה שגויה, טעויות שהפכו לשגרה. ניסיתי לחשוב כשרוקנתי את הכוס מתי בפעם האחרונה החלטתי החלטה נכונה ולא מצאתי אחת כזאת. עוד חמש דקות. שלפתי שטר של 200, מסרתי לברמן וביקשתי: "תמלא עוד אחת בבקשה". הורדתי בשלוק, את הסיגריה האחרונה כבר חשבתי לעשן בדרך לבית אבי חי.

ההליכה הוכיחה שהגזמתי קצת, שני כפולים על בטן ריקה. אבל לא צריך להיות לגמרי מרוכז באירועים מהסוג הזה, אני מספיק מנוסה בשביל להגיד אותם המשפטים הקבועים שלי בפאנלים גם מתוך שינה. "הבעיה היא אופיה של המדינה". "אין מקום לזרים במדינה אתנית". ויש עוד משפט מפתח, אה, "הבעיה היא שיהדות היא גם דת וגם לאום".

הגעתי בדיוק בזמן. לחצתי ידיים לעמיתי הסופרים והחלפנו חיוכים. 20 איש ישבו בקהל, ואולי פחות כי הייתי מטושטש. המנחה פתח את הערב בקטעי קריאה מיצירות המשתתפים ואחר כך נהפך הדיון כולו לפוליטי. מהו ישראלי? מהו חילוני? מה בין ישראלי ליהודי? איך פותרים את זה?

לקח לי קצת זמן להתמקד ולהקשיב לדברי שלושת העמיתים. כן, שמעתי טוב, לא טעיתי וזה לא הוויסקי. יהושע סובול אמר לניר ברעם שהגיע הזמן לסגור את גבולות המדינה, אין יותר עלייה חופשית, אין יותר העדפה של מישהו מפני שהוא יהודי. מבחינת סובול הוועדה שתקבע את הזכות לאזרחות תקבל יהודים ופליטים פלסטינים כאחד, לפי קריטריונים אזרחיים ברורים. נראה היה לי שלאלונה קמחי אין בעיה עם דברי סובול. היא גם ביקרה את הכיבוש בלשון חריפה והלינה על התנהלותה הפוליטית של המדינה. בכלל חושבים המתדיינים שהגיע הזמן לחגים שהם כולם ישראלים, משותפים לערבים וליהודים, כיאה לדמוקרטיה חילונית בעידן הפוסט מודרני.

"הלו", מצאתי את עצמי עומד על הבמה מול הקהל ונוזף בסופרים שישבו מצדי, "על מה אתם מדברים בכלל? אתם מבינים שפה אתם מבטלים את חוק השבות, אתם מבינים מה זה זכות השיבה? אתם לא משאירים הצדקה לקיום המדינה. אתם מבינים בכלל על מה אתם מדברים, או שהשתן הספרותי עלה לכם לראש? באמת, זכות השיבה? נראה אתכם מתמודדים עם רב ערבי במדינה, חכמים בלילה. זה מה שיש לכם להגיד על פסח, זה מה שיש לכם להגיד על חג החירות, על העבדות? אחרי כל מה שעברנו במצרים אתם אומרים את זה? אחרי השואה? בושה, בושה וחרפה".