בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אבי המשפחה האשכנזית הגדולה בעולם

בית הכנסת שהקים שלמה זלמן צורף, אחת הדמויות הציוריות של ירושלים במאה ה-19, אמנם חרב פעמיים, אבל את השושלת המשפחתית המפוארת שלו אי אפשר אלא לתאר כאיתנה. כעת אפילו "החורבה" משתקמת מהריסותיה

תגובות

את מקומה של קשת הזיכרון הגבוהה לבית הכנסת "החורבה", מחליף היום מנוף ענק, הנראה מכל פינה בעיר העתיקה של ירושלים. פועלים תאילנדים וסינים חגים סביבו כנמלים חרוצות. הם עוסקים בבניינו מחדש של בית הכנסת המיתולוגי במרכז הרובע היהודי. המנוף הוכנס אל בין הסמטאות הצרות כשהוא מפורק לחלקיו והורכב מחדש במקום. משאית עם מערבל בטון אינה יכולה להגיע אל אתר הבנייה הייחודי הזה, ואת מקומה מחליף מערבל בטון קטן "של פעם", ופועלים של החברה לפיתוח הרובע היהודי נושאים בידיהם דליי מלט אל "החורבה" המשתקמת מהריסותיה.

כך מן הסתם, בידיים, הקימו הבנאים את "החורבה" בפעם השנייה במחצית המאה ה-19, לאחר שהראש"ז (הרב שלמה זלמן צורף) הצליח להחזיר את הקרקע לידיים יהודיות. אחר כך נהפך בית הכנסת ללבו של היישוב היהודי בעיר העתיקה של ירושלים. הרצל ביקר במקום בשנת 1898 וצפה על העיר מהמרפסת העגולה שהקיפה את הכיפה; טקס מסירת הדגל של הגדוד העברי ביום כיבוש ירושלים על ידי הבריטים נערך בה; הנציב העליון הבריטי הראשון, סר הרברט סמואל, קרא בה את הפטרת 'נחמו', ומשם יצאה הזעקה להצלת יהודי אירופה בתקופת השואה. סופו של הבניין בא ב-1948. הירדנים פוצצו אותו ומפקד הגזרה הירדני דיווח לממונים עליו כי, "כעת שיבת היהודים בלתי אפשרית". חלפו 59 שנה וכעת בונה מדינת ישראל את בית כנסת "החורבה" בפעם השלישית - ליתר דיוק משחזרת אותו, אבן אחר אבן, חוץ ופנים.

גורשו מהחצר

תחילת הסיפור לפני 700 ואף 800 שנה. בסמוך לחצר המוכרת כ"חורבה" עמד במאה ה-13 בית כנסת שהקים הרמב"ן. החצר מוזכרת לראשונה באגרת של פרשן המשנה ר' עובדיה מברטנורא, משנת 1488. מאה שנה אחר כך גורשו היהודים מ"החצר" על ידי מושל ירושלים, ומאה שנים נוספות היא היתה עזובה. ב-1700 עלה לארץ מפולין ר' יהודה חסיד, ועמו קהילה של כמה מאות איש. מיד עם בואו לירושלים הוא קנה את החצר הסמוכה לבית הכנסת שהקים הרמב"ן, כדי להקים בה בית כנסת חדש. בית הכנסת של הרמב"ן, שהערבים שדדו מן היהודים, כבר לא היה בשימוש באותה עת. היישוב האשכנזי בעיר מנה באותה ימים כ-200 מכלל 1,200 היהודים שחיו בירושלים, ועלייתם של רבי יהודה חסיד ואנשיו עוררה התרגשות עצומה, אולם יום לאחר בואו, חש ר' חסיד ברע. בשבת חלה וביום שני, חמישה ימים בלבד לאחר שהגיע ארצה, נפטר.

לאחר מותו הוחל בבניית ישיבה ובית כנסת, אולם הבניין לא הושלם. יתרה מזאת: בגלל אי פרעון הלוואה שנטלו היהודים מן הערבים לצורך בניין הישיבה, עלו הערבים על האתר והעלו באש את בית הכנסת, על 40 ספרי התורה שבו. העובדה שהמקום נותר שומם ובנוי רק בחלקו, העניקה לו את שמו - "החורבה".

המשך קורותיו של המקום שזור בסיפור חייו המרתק של הראש"ז, הוא הרב אברהם שלמה זלמן צורף. צורף, אברך צעיר, תושב העיירה קידן שבליטא, החליט להיענות בראשית המאה ה-19 לקריאת תלמידי הגר"א, שאירגנו עלייה גדולה לארץ ישראל במצוות רבם. הוא נטל את רעייתו חעסה, ואת שלושת ילדיהם הקטנים, ויצא לדרך ארוכה. בקונסטנטינופול, שם עצר לחניית ביניים, למד את מקצוע הצורפות. כעבור שנה הגיעה המשפחה לעכו ומשם נדדה לצפת, והצטרפה לתלמידי הגר"א.

כעבור זמן קצר פרצה בגליל מגיפה קשה, ומשפחת צורף עברה לירושלים. ליהודים אשכנזים אסור היה באותן שנים להתיישב בעיר בגלל החובות הכבדים שהותיר אחריו ר' יהודה חסיד, אבל הראש"ז לא ויתר. הד"ר שמחה מנדלבאום, שפירסם לפני כעשור את ספר המשפחה (עשרה דורות בארץ ישראל), סיפר שהראש"ז ואשתו התחפשו ליהודים ספרדים, נכנסו לעיר בהיחבא, ופתחו בה חנות לצורפות.

לאחר שהשתקע בעיר גילה הראש"ז שחוק ההתיישנות הטורקי מבטל את החובות של ר' יהודה חסיד בתום 100 שנה. הוא שיכנע את השלטונות הטורקיים כי בנוסף למחיקת החוב, עליהם להחזיר לקהילה האשכנזית את "החורבה", מכיוון שהחובות של ר' יהודה חסיד היו חובות פרטיים, ואילו "החורבה" היא מקום ציבורי. אלא שעד מהרה מצא עצמו הראש"ז מתעמת דווקא עם אחיו היהודים.

היישוב היהודי בצפת התחרה באותן שנים ביישוב היהודי בירושלים, ואף התנגד מטעמים אידיאולוגיים להתיישבות היהודית המחודשת בה. אחד ממקורות המחייה של היישוב היהודי בארץ באותן השנים היה ארגון הפקידים והאמרכלים היהודים האירופים, שבראשו עמד צבי לערן. אנשי צפת הצליחו לשכנע את לערן שלא לסייע לראש"ז, והוא חדל להעביר כספים לירושלים. התכתובות בין הראש"ז, לערן, ואנשי היישוב הישן בירושלים ובצפת התגלו לפני שנים בתוך ארגז גדול ואטום, באחת מתעלות המים של אמסטרדם. הם הוטמנו בו בתקופת מלחמת העולם השנייה. הארגז הזה הכיל את רוב הארכיון של ארגון הפקידים והאמרכלים. ממנו וממקורות נוספים למדו חוקרי התקופה רבות על פועלו של הראש"ז להחזרת "החורבה" לידיים יהודיות, ועל הדרכים, לעתים דרכי עורמה, שנקט כדי להשיג את מטרתו.

אריה מורגנשטרן, בספרו "משיחיות ויישוב ארץ ישראל", מגולל בהרחבה את הדרך שבה הצליח הראש"ז לקבל ב-1842, אישור בנייה מחודש להקמת "החורבה", למרות האיסור הגורף לשפץ בתי כנסת בעיר באותם הימים. בארץ שלט אז הפחה המצרי מוחמד עלי, שמרד בסולטן הטורקי וכבש את ארץ ישראל. הראש"ז נסע לאלכסנדריה לנסות ולקבל מהשלטונות שם את ההיתר - פירמאן, לבנייה המחודשת של בית הכנסת, אך קודם לכן פנה לקונסול האוסטרי בירושלים וסיפר לו מעשה שלא היה ולא נברא: הברון שלמה מאיר רוטשילד מווינה הבטיח לשלוח את כל הכסף הדרוש לבניית חצר "החורבה", אם רק יושג הפירמאן.

הראש"ז רמז שהברון יתמוך בקיסר האוסטרי ובקונסול עצמו, אם שני אלה יסייעו לו (לראש"ז, נ"ש) לשכנע את המצרים להעניק לו את אישורי הבנייה. האוסטרים בלעו את הפתיון והפעילו את השפעתם. השלטונות המצרים העניקו את האישורים.

עתה נאלץ הראש"ז לפנות בכתב ליריבו, לערן, ראש ארגון הפקידים והאמרכלים. הוא הפציר בו לפנות לרוטשילד. לערן סירב לשתף פעולה, והראש"ז נאלץ לפנות בעצמו לברון רוטשילד ולבקש ממנו לתמוך באוסטרים. למזלו נעתר לו הברון, אך הוא התנה זאת בכך שבית הכנסת המחודש שיוקם בעיר העתיקה ייקרא על שם אחיו, יעקב. כך איפוא נקראה "החורבה" המשופצת גם "בית יעקב", על שם יעקב רוטשילד, אביו של "הנדיב הידוע", ובהנחת אבן הפינה התכבד הברון אלפונס דה רוטשילד, אחי "הנדיב".

ביום י"ט באדר תקצ"ו (1836) החל פינוי ההריסות מחצר החורבה, אך הוויכוחים הפנימיים ביישוב לא פסקו והבנייה התעכבה. בסופו של דבר היה צורך בפירמאן נוסף, שהושג בשנת 1856, הפעם מהטורקים, על ידי סר משה מונטיפיורי, ובאותה שנה החלה הבנייה המחודשת.

"אף כי ידעו ראשי העדה שלפי תוכניתם הנהדרת לא יספיק הסכום הנאסף אלא כדי חצי ההוצאה", כתב בזיכרונותיו משה לונץ, המתעד הגדול של התקופה, "מיד עם הגיע דבר מאמר המלך, החלו מיד בבנייה, בתקווה כי בכל תפוצות הגולה, לא יעמדו מנגד ויריצו את נדבותיהם כדי לגמר הבניין ושכלולו... ויחליטו לבנותו ממסד ועד טפחות, מאבנים גדולות ומבלי לחוס על ההוצאה, וביום כ' בטבת שנת תרט"ז החלו לעסוק בבניינו, היינו חפירת היסודות ותוכנית כל החומר הדרוש. חפירת היסוד בלעה סכום גדול מהכסף, כי כל מורד הר ציון צבור עפר רב, עד כי זמן של שני חודשים עבר על המלאכה, עד שנתגלה במקום אבן היסוד.

"יום הנחת אבן היסוד לבניין בית המקדש המעט הזה היה יום חג משנה לתושבי ירושלים... בזריזות ובנאמנות עבדו ללא הפסק עד פרשת תרומה תרי"ח, שהבניין הגיע אז עד טור שלישי של החלונות שמתחת לכיפה, ואז שוב נפסק הבניין מחמת מחסור הכסף שהוצאותיו עלו כבר לסכום של 343,902 גרושים. והוכרחו לשלוח שליחים לתפוצות הגולה, ולהשולחים היתה זכות למכור חלונות, לאמור - שכל המנדב סכום, יכתב שמו על משקוף החלון מבפנים, ועד היום מלאים כל החלונות בשמות המנדבים... ובחורף תרכ"ב (1862) נגמר הבניין כולו, לשמחת לב כל אחינו בירושלים. היום בו נגמרה הכיפה היו יום טוב לעדת האשכנזים, כי בנייה דורשת שהפסגה תגמר במהירות גדולה ולכן השתתפו בעבודה הזאת מלבד הפועלים התדירים, כל האשכנזים שהיה להם כוח במותניהם להביא סיד ואבנים אל הבונים.... מה נהדר היה המראה לראות את התלהבותם של העולים והיורדים על גבי הסולמות עם אבני עקאד ולוחות שיש בידיהם ורוממות אל בגרונם".

פעמיים התנקשו בו

סופו של הראש"ז היה חגיגי הרבה פחות. בספר "שלושה דורות ביישוב, שכתב מרדכי סלומון, אחד מצאצאיו של צורף, מתוארות נסיבות מותו: "ניצחונותיו של הראש"ז בבניינה ובהצלתה של חורבת רבי יהודה החסיד... משכו נגדו את קנאתם ושנאתם של הערבים בירושלים, וביחוד מבני אלה המשפחות, צאצאי אותם האפנדים שהיתה להם התביעה הישנה על העדה האשכנזית מזמנו של רבי יהודה החסיד. עוד בהיות הנהגת העדה תחת ידי הראש"ז, היה מפצה את אלה במתנות שנתיות בכדי להשתיקם ולמען לא יפריעו בבניין. אולם כאשר נתגדל היישוב האשכנזי ונתרבו צרכיהם וגם קמו מנהיגים אחרים וממונים חדשים על הכספים, נאלץ הראש"ז לחדול מתת לישמעאלים את אותן הנתינות... ובאשר פחדו לעשות לו רעה בגלוי לעין השמש שמו עליו את ארבם בלילות. פעמיים התנקשו בחייו. פעם בלילה, על ידי יריה מרובה, אך אז החטיאו את המטרה והיורה אשר נמלט אל אחת החצרות נפל בבור וטבע... אולם באחד הלילות קרוב עלות השחר, כאשר הלך לו הראש"ז כדרכו בקודש להתפלל את תפילת הוותיקין, התנפלו עליו הרוצחים מאחוריו, ויכוהו מכת חרב בראשו, עד כי נפל מתבוסס בדמו. יהודים אשר הלכו גם הם להתפלל מצאהו מוטל מתבוסס בדמו, וכל עוד נשמתו בו הביאוהו אל ביתו".

הראש"ז, שאיבד את זיכרונו כתוצאה מאותה מכת חרב, החזיק מעמד עוד שלושה חודשים ואז מת, והוא בן 66. מדינת ישראל הכירה בו כראשון "נפגעי פעולות האיבה". צאצאיו, שלפני עשור מנו כ-13 אלף איש ואשה רשומים, שייכים לאילן הענקי של משפחת סלומון ונושאים 800 שמות משפחה שונים (איריס מילנר, אף היא מצאצאי הראש"ז, סיפרה על השושלת הזאת במוסף "הארץ" לפני 13 שנה). שם המשפחה של הצאצאים נהפך לסלומון כעבור שלושה דורות.

הצאצא המפורסם ביותר היה יואל משה סלומון, ממייסדי פתח תקוה. הסלומונים, צאצאי יואל משה שרכש קרקעות ופרדסים ושבבית הדפוס שלו בירושלים הדפיסו את "החבצלת" ו"יהודה וירושלים", הם בעלי חברת התרופות "טבע" - למשל, אלי הורוביץ, יו"ר טבע ובני משפחתו. גם השופט מישאל חשין, נגיד בנק ישראל לשעבר ד"ר משה מנדלבאום, מיכל מודעי, העיתונאי לשעבר בעז עברון, מי שהיה שופט בית המשפט העליון דב לוין, העיתונאי לשעבר שוקי בן עמי, ועוד רבים וידועים שייכים למשפחת סלומון, או קשורים אליה. זו היא אולי המשפחה היהודית האשכנזית הגדולה בעולם, וגיבורה הראשון, לא היה יואל משה סלומון, כפי שנהוג להניח, אלא דווקא סבו - הראש"ז.



מלמעלה: בית הכנסת "החורבה" ב-1967; בשיפוצים כיום; ודגם של השחזור המתוכנן


מלמעלה, הצאצאים: יואל משה סלומון, דב לוין, מישאל חשין, אלי הורביץ ומיכל מודעי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו