בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דילמת החיסונים

* האם רשאית החברה לכפות בחוק חיסון?

תגובות

באחרונה התברר מעבר לכל ספק כי הגורם לסרטן צוואר הרחם בנשים הוא נגיף הפפילומה (HPV), וכי 300 מיליון בני אדם, גברים ונשים, נדבקים בו בכל שנה בעת קיום יחסי מין. סטטיסטית, הסיכוי להידבק בנגיף במהלך החיים הוא כ-80%. במרבית המקרים ההדבקה חולפת ספונטנית בתוך שנה או שנתיים, אך בכל שנה יחלו כ-500 אלף הנשים שנדבקו יחלו בסרטן צוואר הרחם, וכמחציתן ימותו מהמחלה.

למעשה, סרטן צוואר הרחם הוא גורם המוות מסרטן השני בשכיחותו בקרב נשים בעולם, והראשון בשכיחותו בקרב נשים בארצות המתפתחות. גברים נפגעים אף הם, וסובלים ממאירויות של הפין ופי הטבעת הנגרמות על ידי אותו הנגיף. עלות הטיפול בארה"ב בסרטן זה בלבד מוערכת ב-3.5 מיליארד דולר.

באחרונה פיתחו שתי חברות תרופות חיסון יעיל ובטוח נגד הזנים גורמי הסרטן של נגיף הפפילומה. אולם הפיתוח עורר דיון אתי סוער.

בחברות דמוקרטיות מושם בדרך כלל דגש רב על ערכי חירות האדם ואוטונומיה האישית שלו בניהול חייו. עם זאת יש מצבים שבהם ערך חופש הפרט נסוג מפני ערך יקר יותר, או אוטונומיה "עליונה" יותר - שלמותה ובריאותה של כלל החברה. מתוקף ערך זה מוטלות למשל הגבלות מהירות בכבישים וחובת שימוש בחגורות בטיחות, וכן איסור על עישון במקומות ציבוריים.

כאשר פרצה מגפת הסארס לפני כמה שנים, הטילו כמה מדינות באסיה הגבלות דרקוניות על החולים. הם הוכנסו למחנות מעצר תוך פגיעה בוטה בחירותם האישית. גם אזרחים שהיו רק "חשודים" כחולים הוכנסו לאותם מחנות, ובכך נחשפו לסכנה ממשית לחייהם. היה זה צעד אכזרי, ללא ספק, אך איש גם אינו חולק על כך שצעדים נוקשים אלו תרמו לבלימה מהירה של התפרצות המגיפה ולצמצום מספר קורבנותיה.

בריאותה של כלל החברה היא פועל יוצא של בריאות הפרטים המרכיבים אותה, ולכן אמור להיות לכל אחד מאתנו עניין ממשי בבריאותו של האחר. בכך אנו גם מגבירים ומשמרים את ערך השוויוניות בחברה. אך כיצד ננהג בפרט הנוהג בניגוד לאינטרסים הבריאותיים שלו עצמו, וחושף בכך את כלל החברה לסיכונים מיותרים? עד כמה רשאית החברה להתערב בבריאותם של הפרטים המרכיבים אותה כדי לשמור על עצמה? האם רשאית החברה לכפות בחוק חיסון זה או אחר? האם רשאית החברה לכפות בחוק חיסון נגד נגיף הפפילומה כדי למנוע חולי עתידי ואת העלויות הכספיות העתידיות הכרוכות בו?

"פקודת בריאות העם, 1940" מתירה חיסון כפוי של האוכלוסייה בישראל רק במצבים של מגיפה המסכנת באופן מידי וברור את כלל החברה. החוק הופעל רק פעמים: ב-1949, כשהתגלתה מחלת אבעבועות שחורות, וב-1994, בעקבות התפרצות של מחלת החצבת. "חוק השיפוט הצבאי, התשט"ו-1955", כמו גם "תקנות בתי הסוהר, התשל"ח-1978" מתירים לחסן בכפייה אוכלוסיות מצומצמות ומוגדרות היטב של חיילים ואסירים, אך חיסון החיילים מתבצע בפועל זה שנים רבות באופן רצוני ותוך הסכמה חברתית רחבה.

החיסון נגד נגיף הפפילומה יצר דילמות סבוכות הרבה יותר. את החיסון יש לתת בשלוש זריקות בתוך שישה חודשים לילדות צעירות בטרם נחשפו לנגיף - דהיינו עוד לפני תחילת פעילותן המינית. עבודות מחקר שהתפרסמו בארה"ב הראו כי כשליש מהנערות בגיל 14-15 הן כבר פעילות מבחינה מינית, אין זה מפתיע אם כן שהמלצת המרכזים לבקרת מחלות ומניעתן בארה"ב (CDC) ביוני 2006 היתה לחסן מעשה שגרה ילדות החל מגיל 11, והתרת שיקול דעת לחיסון כבר מגיל תשע. קל לשער את הרגישויות הרבות המתעוררות עם המלצה זו: נוצר צורך דחוף לדון עם ילדה צעירה על מיניותה העתידית, עוד טרם החלה זו להבין או לחוש במה מדובר. מי אמור לנהל את השיחה הזה עם הילדה ומשפחתה? רופאים גינקולוגיים שסרטן צוואר הרחם הוא בתחום מומחיותם אינם נחשפים מטבע מקצועם לילדות כה צעירות ובריאות. מאידך רופאי המשפחה, שהם המועמדים הטבעיים לניהול שיחה מעין זו, אינם חשים לרוב בנוח בעצם הצורך לחדור בצורה כה ישירה ובוטה להתנהגות האינטימית ביותר של הילדה עוד טרם התבגרותה.

וכיצד יש לנהל את השיחה עם אותה ילדה - האם בנוכחות ההורים או בהעדרם? קל לקבל החלטה כאשר גם ההורים וגם הילדה מבקשים את החיסון, אך כיצד לנהוג כאשר עמדותיהם שונות? יש למשל הורים המתנגדים לחיסון, משום שהם רואים בו מעין הרשאה ותעודת ביטוח לקיום חיי מין מתירניים, או טוענים שמחלה זו נבדלת באופייה ממחלות מדבקות האחרות דוגמת שפעת, שעלת או דיפתריה, משום שההדבקה בה מותנת כולה בהתנהגותו המינית של הפרט, ולכן על הפרט לשאת באחריות אישית למעשיו ואין לחלק אחריות זו על כלל החברה. יש המתנגדים מתוך בורות, פחד וחשדנות כלפי הרופאים. מעטים מתנגדים לחיסון מתוך מניעים אידיאולוגיים של התנגדות להתערבות המדינה בחיי הפרט, או מתוך אמונה בערכים של טבעונות שלמה השוללת שימוש בתרופות.

האם נוכל תמיד להניח כי ההורים, אפוטרופסים טבעיים לבתם, פועלים אך ורק לטובתה? האם לא נכון יותר יהיה לקבוע כי בריאות הילדה גוברת על הזכות הטבעית של ההורים לקבל החלטות בשמה? האם נתיר להורים להטיל על הילדה סיכון בריאותי מוחשי וברור, גם אם הם מוכנים לקחת סיכון דומה על עצמם? האם לא יהיו הרופאים צפויים בעתיד לתביעה משפטית מצד נשים שחלו בסרטן צוואר הרחם, על כי לא נטלו על עצמם את האחריות לחסן אותן בילדותן מפני מחלה עתידית הניתנת למניעה?

ההיסטוריה מלמדת כי כפיית חיסונים בכוח החוק נדונה מראש לכישלון. ב-1853, נחקק באנגליה חוק חיסון חובה נגד אבעבועות שחורות כולל אפשרות להטלת קנסות גבוהים ואף החרמת רכושם של המתנגדים. הכעס הציבורי שעורר החוק הביא ליצירת חזית אזרחית רחבה של המתנגדים לחוק, עד שהממשל נאלץ להקים ועדת מומחים לבחון מחדש את הסוגייה. הוועדה התירה "הימנעות מדעת" של המתנגדים, והסירה את כל אמצעי הענישה שנלוו לחוק. הדי הפרשה באו לידי ביטוי בבחירות לפרלמנט הבריטי שנערכו בשנת 1907. כ-100 מ-666 חברי הפרלמנט נבחרו אז בעקבות התנגדותם להתערבות הממשל בחיי הפרט בפרשת החיסון. החובה המשפטית לחיסון התמוססה באנגליה במרוצת השנים, עד כי בשנת 2004 הכריזה ההסתדרות הרפואית שם כי "מדיניות החיסונים צריכה להיות כולה על בסיס התנדבותי והסכמה מדעת של המחוסנים".

מדינת מסצ'וסטס בארה"ב חוקקה אף היא, בשנת 1809, חוק חיסון חובה נגד אבעבועות שחורות. אדם בשם הננינג ג'קובסון סירב להתחסן מפחד הסיבוכים אפשריים של החיסון. המקרה הגיע עד בית המשפט העליון, אשר חייב אותו בחיסון ואף קנס אותו בחמישה דולרים. זו הפסיקה המהווה עד היום את הבסיס המשפטי לחקיקה בענייני חיסון בארה"ב, שהגיעה בסופו של דבר למצב שבו החל משנת 1980 חמישים מדינות בארה"ב מחייבות חיסונים כתנאי לכניסה לבית הספר. עם זאת, מכיר החוק שם ב"פטור דתי" או ב"פטור פילוסופי", הניתן למתנגדים לחיסונים לאחר שהוברר שידועה להם המשמעות הבריאותית של הסירוב.

הוראות רשויות הבריאות בארה"ב, כמו גם של האיגודים הרפואיים המקצועיים שם, היא להציע חיסון נגד נגיף הפפילומה לכל ילדה החל מגיל תשע, בכל ביקור במרפאה. ההוראות מחייבות את הרופא לתעד את הצעתו ואת עמדת הילדה ומשפחתה בגיליון הרפואי, ואין היא מתירה לו כל אמצעי כפייה לצורך זה. הגישה השלטת היא זו הגורסת כי יש צורך ביצירת מודעות ורצון חופשי להתחסן, ורק כך תובטח הצלחת המהלך. למרות הגישה הליברלית הזאת, המאזנת בין זכויות הפרט וטובת הכלל, חוקקה באחרונה מדינת טקסס חוק חיסון חובה נגד נגיף הפפילומה, ומדינות נוספות שוקלות ללכת בעקבותיה.

המועצה הלאומית לרפואת נשים, נאונטולוגיה וגנטיקה במשרד הבריאות בישראל, כמו גם האיגוד הישראלי למיילדות וגינקולוגיה, הקימו באחרונה ועדות מומחים להכנת המלצות בנושא חיסון נגד נגיף הפפילומה בישראל. מניירות העמדה של מומחים אלה, העומדים עתה לדיון וביקורת מקצועית, עולה המלצה לחסן, מתוך רצון חופשי, ילדות מתבגרות ונשים צעירות נגד נגיף זה.

עם זאת, בתחשיבים הכלכליים הנהוגים להערכת עלות-תועלת של חיסון, מחירו של החיסון נגד הנגיף עדיין גבוה מדי, והדבר מעכב את הכנסתו לסל התרופות ולתוכנית החיסונים בבתי הספר. החיסון יגיע ככל הנראה לידי מימוש רק בעוד כמה שנים.

ומה נעשה עד אז? האם נפריט גם את החיסון הזה ונאפשר בכך רק למשפחות בעלות ההשכלה והאמצעים הכלכליים הנדרשים לרכוש חיסון זה בעבור בנותיהן? זו כבר שאלה אחרת, המחייבת דיון נפרד בדבר בשוויון ואי שוויון בנגישות לשירותים רפואיים בישראל.

אבינעם רכס הוא פרופ' לנוירולוגיה ב"הדסה" ויו"ר הלשכה לאתיקה של ההסתדרות הרפואית בישראל



חיסון נגד פוליו בארה"ב, 1954



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו