ג'וניה לק ימפרסרט מדברת נורא מהר. המלים רודפות אחת את השנייה, המבטא באנגלית לא תמיד ברור, אבל המסר חד: יש לשים קץ לניצול הבלתי נסבל והמרושע של מהגרי עבודה באשר הם. לדעתה, הכוח שמניע את המסחר העולמי בבני אדם מאז הימים שבהם אפריקאים נמכרו לעבדות באמריקה ועד לתנועת מהגרי העבודה ברחבי העולם כיום, הוא הכסף שגובים המתווכים.

ימפרסרט מקדישה את חייה למאבק במתווכים הפועלים בתאילנד. הארגון שבו היא פעילה, Thai Labor Campaign (TLC), מפעיל לחץ על הממשלה לאסור את פעילותם של סוכנויות התיווך, שגובות אלפי דולרים מתאילנדים שרוצים לעבוד בחו"ל.

בשבוע שעבר, ביקרה ימפרסרט בישראל, במסגרת משלחת של איגודים מקצועיים שהוזמנה על ידי ארגון "מען - עמותה לסיוע לעובדים", כדי לבחון את מצב כוח העבודה בחקלאות. מטרת הארגון היתה לחשוף בפני המבקרים גם את ניצול העובדים הזרים וגם את תוצאותיו על הערבים אזרחי ישראל, שנדחקים מעבודת החקלאות.

המצב בישראל הזכיר לימפרסרט במובנים רבים את תאילנד. גם שם יש עובדים זרים - כ-2 מיליון, רובם ממיאנמר (בורמה) השכנה. ארגון זכויות העובדים TLC פועל נגד ניצולם, וכמו "מען", מנסה להתמודד עם טענת המעסיקים כי הממשלה צריכה לאפשר העסקת עובדים זרים, משום שהם מבצעים עבודות שתאילנדים לא מוכנים לבצע. "הם צודקים, התאילנדים לא מוכנים לעבוד במחצית או בשליש משכר המינימום", היא אומרת.

מרבית העובדים הזרים בתאילנד מועסקים בחקלאות, ומשתכרים 30-50 דולר בחודש. השאר מועסקים במשקי בית, בבתי מלון, בדיג ובתעשייה. רק כמחציתם מחזיקים בהיתרי עבודה. ארגונה של ימפרסרט נלחם, בין השאר, כדי שהממשלה תסיר את האיסור על התאגדותם של מהגרי עבודה. אבל המאבק נראה כמעט חסר סיכוי - האיגודים המקצועיים בתאילנד חלשים, ורק 2% מהעובדים מאוגדים. הארגון שלה מנסה גם לחשוף ניצול עובדים זרים ומקומיים בייצור מותגי אופנה ידועים, כדי לעודד חרם צרכנים.

50 דונם למתווך

גם בישראל נפגשה ימפרסרט עם עובדים זרים שמוכנים בלית ברירה לעבוד בשכר נמוך מהמינימום החוקי. העובדים התאילנדים שפגשה במשקים חקלאיים שבהם סיירה עם נציגי "מען", סיפרו לה שהם מקבלים רק 13 שקל בשעה, ואילו שכר המינימום נושק ל-20 שקל. ובכל זאת, ישראל, היא מסבירה, היא יעד אטרקטיווי לבני עמה, משום שהשכר גבוה, יחסית, והעבודה היא בהיתר חוקי.

התאילנדים שיוצאים לעבוד בחו"ל הם בעלי משקים קטנים, שמתקשים להתפרנס מהאורז ומהירקות שהם מגדלים. רק מי שיש ברשותו חלקת אדמה, יכול להשיג עבודה בחו"ל, משום שרק כך יש לו מה למשכן בבנק לטובת סוכנות התיווך שמסדירה את המשרה. הם נדרשים להפקיד כערבות שטח של 50-100 דונם. רבות מהנחלות הן של 20 דונם, ולכן העובדים ממשכנים גם שדות של בני משפחה, עובדה שמטילה עליהם אחריות כבדה יותר. "האדמה היא חיים", אומרת ימפרסרט שאביה מגדל אורז. "החקלאים מפחדים לאבד אותה ולכן היא משכון כל כך טוב. הם מוכנים לעבוד עד מוות כדי להגן עליה. לכן הם כל כך נוחים לניצול".

המתווכים מבטיחים לחקלאים שבישראל ירוויחו 45-50 אלף דולר בחמש שנים. מהסכום הזה עליהם להפריש 8,000 עד 12 אלף דולר למתווך, ובכך לפדות את נחלתם, למרות שהסכום גבוה עד פי שניים משווי האדמה, אומרת ימפרסרט. דמי התיווך כוללים גם ריבית, משום שכביכול מדובר בהלוואה שניתנה לעובדים כדי לכסות את הוצאות שליחתם לחו"ל.

בדרך כלל העובדים בישראל שולחים הביתה 3,000 שקל בחודש, כך שבמשך שנה וחצי הם עובדים רק כדי לשלם את דמי התיווך והריבית. הכסף עובר דרך המתווך, שמנכה את רובו ומפריש סכום קטן למשפחת העובד. "יש הרבה רמאות. הסוכנויות בתאילנד יכולות לקחת כמה כסף שהן רוצות. מי ימנע זאת מהן?" היא שואלת.

הבעיה מחריפה אצל עשרות אלפי התאילנדים שיוצאים מדי שנה לעבוד בטייוואן. כל עובד חייב לעבור תקופת מבחן של 40 יום, שבמהלכה יכול המעסיק לשלוח אותו חזרה לתאילנד. עובד שנשלח בחזרה מפסיד לא רק את הסיכוי לעבוד, אלא גם את אדמתו. ימפרסרט מציגה סרט קצר שמתעד את סיפורן של ארבע נשים תאילנדיות שיצאו לעבוד בטייוואן, שם היו חשופות לניצול ולהתעללות מינית, ונשלחו הביתה אחרי זמן קצר. אחת הנשים בסרט מספרת שבעלה לא מדבר אתה כי לא הביאה כסף למשפחה.

הארגון של ימפרסרט מפעיל על ממשלת תאילנד לחץ כדי שתיטול על עצמה את תהליך שליחתם של עובדים לחו"ל ותחסל את תופעת המתווכים, אבל הממשלה טוענת שאין לה יכולת. "אנחנו לא מאמינים להם", היא אומרת. "מה עושות הסוכנויות? הן רק עוזרות למלא טפסים. בשביל מה הן לוקחות אלפי דולרים?" לדבריה, אם אדם בא למשרד העבודה בבנגקוק ומבקש לצאת לעבוד בחו"ל, אומרים לו שיש לפניו בתור אלפי בני אדם. כדי לזרז את ההליך, כדאי לו לפנות לסוכנות תיווך. אפילו בבניין משרד העבודה בבירה יש סוכנויות כאלה, היא אומרת.

פועל מביא פועל

במשך שנים מסתובבות שמועות על קשרי דם וממון בין סוכנויות התיווך לפקידי ממשלה. לפי השמועות, פקיד מקבל 5,000 באט (כ-17 דולר) לכל הפניה של עובד לסוכן, ולרבים מהסוכנים יש קרובי משפחה בעמדות כוח בפקידות הבכירה או אף בבית המחוקקים. "כל שנה נשלחים לחו"ל 150 אלף תאילנדים. תחשבי כמה כסף הולך לפקידים", היא אומרת.

ממשלת תאילנד מכחישה את השמועות ואוסרת על המתווכים לגבות יותר מ-56 אלף באט (כ-1,800 דולר) מכל עובד. אבל לדברי ימפרסרט, המתווכים נותנים קבלה על 56 אלף באט ואת השאר מנכים מהכסף שהעובדים שולחים הביתה למשפחות. סוכנות שבכל זאת נתפסת כשהיא עוברת על האיסור, נקנסת ב-250 דולר ורישיונה מושעה לחודש ימים, אומרת ימפרסרט. "מה זה לעומת הכסף האדיר שהם מרוויחים?" היא שואלת.

כדי להבטיח לעצמם הכנסה, משתמשים המתווכים ב"ציידי גולגולות", שתרים בכפרים בצפון תאילנד אחר חקלאים שרוצים לעבוד בחו"ל. על כל אדם שהם מביאים לסוכנות, הם מקבלים 5,000 באט, אומרת ימפרסרט. אבל בשנים האחרונות יש אזורים שבהם מתקשים הסוכנים ונציגיהם לגייס עובדים, משום שיותר ויותר תאילנדים התפכחו והבינו שהם משעבדים את עצמם תמורת רווח קטן יחסית, אם בכלל, אומרת ימפרסרט. "במקרה הטוב הם בונים בית. יש כאלה שרק קונים מחרשה או טלוויזיה". לדבריה, חלקם יוצאים לחו"ל לכמה סבבי עבודה בניסיון להיחלץ מחובות שצברו למתווכים.

הסכום שמשלמים התאילנדים כדי לבוא לישראל מתגמד לנוכח הסכום שהם נדרשים לשלם עבור עבודה בארה"ב - 25 אלף דולר. "זה לא שהמדינות האלה זקוקות לכוח עבודה. המתווכים רוצים להרוויח כמה שיותר והעובדים הם הקורבנות", היא אומרת.

מעבר למחיר הכספי, העבודה בחו"ל גובה מחיר רגשי כבד. העובדים שפגשה ימפרסרט בישראל סיפרו שהם מתגעגעים לנשותיהם. בשנתיים הראשונות הם לא יכולים אפילו לנסוע לבקר את המשפחה, משום שהם חייבים להחזיר את דמי התיווך. במהלך הפסקת הצהריים ראתה עובדים שהתקשרו למשפחותיהם או שלחו להם מסרונים בטלפונים הניידים שלהם. "יש אמרה ידועה בתאילנד: כשנוסעים לחו"ל, מאבדים את האדמה. כשחוזרים, מאבדים את האשה".

ימפרסרט. "יש הרבה רמאות. הסוכנויות בתאילנד יכולות לקחת כמה כסף שהן רוצות. מי ימנע זאת מהן?"