ד"ר גדעון הירש, מנכ"ל הוועד למלחמה באיידס, לעולם לא ישכח את פני הבחור כאשר הודיע לו שתוצאת בדיקת ה-HIV שלו חיובית. מאז שהחל לערוך במשרדי הוועד בדיקות מהירות לגילוי הנגיף, לקח על עצמו הירש את התפקיד הארור לבשר לנשאי הנגיף את בשורת האיוב. הירש המתין רגע. עולמו של הבחור, שישב מולו במשרד, התמוטט אל מול עיניו. "הבט עלי", גער בו פתאום, "אני נראה לך חולה?" הצעיר לא הבין. הירש, גבר מרשים, נאה ומטופח בן 47, נעמד על רגליו. "אני נשא כבר 18 שנה", אמר, ואז חיבק את הצעיר שפרץ בבכי.

בשנת 1989 היה הירש אחד מהסטודנטים הישראלים הבודדים שהצליחו להתקבל לאוניברסיטת סטנפורד האמריקאית ללימודי דוקטורט בפסיכולוגיה. אך החיים במגדל השן האקדמי התנפצו בן רגע כאשר התבשר על ידי רופאת הקמפוס שהוא נשא איידס. הירש זוכר את תחושת הבדידות של אותו רגע, את מצולות הריקנות. הוא התיישב על הפוטון בחדרו, קפוא ופתח בקבוק וודקה.

באותם ימים, שנים ספורות לאחר בידוד הנגיף הקטלני, נשאה עמה המחלה את ידיעת המוות. בסן פרנסיסקו של אותן שנים מילאו את עיתוני ההומואים מודעות אבל. "הגילוי היה משתק", הוא נזכר. "לא ידעתי מה לעשות. ישבתי ככה על הפוטון, הייתי בשיתוק רגשי. הבנתי שצפויות לי כמה שנים של חיים בריאים ולאחר מכן יבוא חולי ולאחר מכן מוות. אז זו היתה המציאות".

לאחר כמה שנים בסן פרנסיסקו, שבהן פעל בארגונים העוסקים במלחמה ובחקר האיידס, חזר ארצה ושקע בלימודי רפואה. היום, כיו"ר הוועד למלחמה במחלה, הוא מנהל מאבק אמיץ בסטיגמה הקשה המלווה את נשאיה. כחלק ממאבק זה הוא ייחשף לראשונה כנשא בסדרה הדוקומנטרית המשובחת של יאיר קדר, "השאלונים", המשודרת בימים אלו ביס דוקו. "השאלונים" מציגה ראיונות עם דמויות שונות העונות לשאלות בנושאים: אהבה, מין, מוות וכסף. בשבוע הבא (16.5) ישודר הפרק העוסק במוות, שהירש, שבשנים האחרונות ראה את שני הוריו מתאבדים, הוא אחד מגיבוריו.

"בישראל, בגלל הסטיגמה, בודדים מסוגלים להיחשף ולספר על חייהם כנשאים, ואני אחד מהבודדים", הוא מסביר את הסכמתו להיחשף כנשא. "אני היום אומר שאיידס לא שווה מוות. אני מוכיח את זה. אני 18 שנה נשא. אבל להרבה מאוד אנשים זה שווה מוות חברתי".

אשה קשה

הוא מתגורר בבית יפואי ישן ששופץ. בן זוגו בשנה האחרונה, רון בן דוד, עבר לכאן לפני שלושה חודשים. על הקירות צילומים בשחור-לבן שצילם בסן פרנסיסקו, תמונות של ילדים מתערוכה שערך ותמונות מחיי הקהילה. על אצטבה נמוכה תמונה של אמו, חנה הירש, ששמה קץ לחייה בפברואר 1994 עקב מחלת דיכאון. שמונה שנים מאוחר יותר ירה לעצמו אביו, שאול הירש, כדור בראש. הירש טובל במוות, מנהל אתו דיאלוג יומיומי.

במטבח הוא פותח מגרה וממלא את כף ידו בכדורים, גומע את כולם עם כוס מים. הוא לוקח שילוב של שלוש תרופות המדכאות את שכפול הנגיף וויטמינים. הוא חסיד של ויטמינים ומנהל אורח חיים רגיל. "אנשים היום כבר לא מתים מאיידס", הוא אומר. "את המחלה מוצאים אצל אנשים שלא מקבלים את הטיפול הרפואי. בכנסים רפואיים מדברים על כך שתוחלת של נשא איידס לא רחוקה מתוחלת חיים של אדם רגיל. המספרים מדברים על לפחות 35 שנה של חיים לאחר ההדבקה, אבל למרות המספרים האופטימיים, איידס זה לא פיקניק. הייתי מעדיף לחיות בלי. אני אחיה עד שאחליט למות, במקרה שאגסוס מסרטן או ממחלה אחרת. ואם יהיה לי ילד יהיה לי גם בשביל מה להזדקן".

בימים אלו הוא נמצא בתהליך של הבאת ילד לעולם יחד עם ידידה. נשאי איידס יכולים להביא ילד לעולם בעזרת הזרעה של "זרע שטוף", כלומר זרע שנשטף מהנוזל סביבו, הנושא את הנגיף. "זה מאוד מרגש אותי, אני חושב שזה הדבר הנכון", הוא אומר. "אני רוצה להיות אבא. היום גברים נשאים יכולים להביא ילדים לעולם בלי חשש. במקרה שהאם נשאית, הילד עלול להידבק במהלך הלידה".

הוא נולד בפברואר 1960; אמו תמיד אמרה שזה היה היום המאושר בחייה. היא היתה בת למשפחת חסקין הידועה, ממקימי כפר ביל"ו. אביו, יליד חבל הסודטים על גבול צ'כוסלובקיה-גרמניה, עלה לבדו לקיבוץ מרחביה בגיל 16, לאחר שמשפחתו הצליחה להימלט ממכונת ההריגה הנאצית. בשנות ה-60 התגוררו הוריו ברמת חן ועבדו בשירות המדינה. אמו, שלמדה משפטים, עבדה כקצינה במשטרה ולימים היתה האשה הראשונה שקיבלה דרגת ניצב, אביו עבד במשרד מבקר המדינה. בבית נשבה תמיד רוח ציונית, סוציאלית, רוח של תרומה, צניעות, שליחות וספרות עברית.

ב-73' עברה המשפחה - ההורים, הירש ואחיו הקטן ארנון - לירושלים ושם החל ללמוד בבית הספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית. "הבסיס להשכלה שלי מונח שם. זה היה בית ספר שהכיר בחשיבות ההשכלה הכללית, וזו היתה התבנית שאליה נוצקו שאר מקורות הידע שלי".

הוא מספר על ילדות מאושרת, אך בפרספקטיווה של שנים, ולאחר טיפול ממושך, הבין את הכעס שצבר על אמו. בתחילת 94', בהיותה בת 61, עטפה חנה את ראשה בשקית ניילון ונטלה מנה נדיבה של כדורי הרגעה. ימים ספורים לפני ששמה קץ לחייה היא שוחחה עם בנה ששהה אז בסן פרנסיסקו. הם החליטו שידחה את ביקורו לארץ לפסח, אבל היא לא יכלה לחכות. "כעסתי עליה שהיא לא חיכתה. היום אני מבין שאנשים שרוצים להתאבד - שום דבר לא מעניין אותם חוץ מלמות".

בסדרה אתה אומר שהיא, באקט ההתאבדות, נהגה בנדיבות עמך ועם אביך. אמירה קשה.

"היתה לנו מערכת יחסים קשה. היא היתה אשה קשה. אמי היתה תמיד מספרת על הפרה הכי טובה ברפת, זו שתמיד נתנה את החלב הכי שמן והכי טוב אבל בסוף, כשהדלי היה מלא, היתה מחרבנת לתוכו. זו היתה אמא שלי. אמא שלי היתה נותנת הכל ובסוף עושה משהו שישאיר את הטעם הרע. בילדותי היינו מאוד קרובים. כשהיא היתה בתקופות של דיכאון, ולא רצתה לראות אף אחד, רק אני יכולתי לדבר אתה. בשנים האלו היא העמיסה עלי דברים שלא היו לעניין ואת זה הבנתי רק ברטרוספקט".

מה למשל?

"היא הפכה את הבן הבכור שלה לחבר הכי טוב שלה, וזה לא היה נכון. היא דיברה אתי על דברים שלא מדברים עם ילד, כמו התלבטויותיה לגבי המשך הקשר עם אבי. שנה לפני מותה היא באה לבקר אותי בסן פרנסיסקו. זה היה נגד רצוני. היא ממש הכריחה אותי לקבל אותה לביקור. היא צדקה. הביקור הזה היה חשוב. הוא התחיל קשה אבל התקרבנו, וזה מה שאני זוכר בתור הפעם האחרונה אתה. בסוף הביקור אמרתי לה: 'טעיתי. אני מבקש סליחה. אני שמח שבאת'".

אוי

השבר במערכת היחסים עם אמו הגיע כאשר גילה שהוא הומוסקסואל. "אני לא מאלו שידעו משחר ילדותם שהם הומואים. בשנות ה-70 לא היה אינטרנט ולא הומואים בטלוויזיה. לא ידעתי לקרוא לזה בשם אבל ידעתי שזה קיים. באביב 1976 התפרסמה כתבה בעיתון של הקמפוס על גן העצמאות בירושלים, שם גברים פוגשים גברים. בעקבות הכתבה הלכתי לשם. נמשכתי לשם כמו עש אל אור. אני זוכר את זה כמו היום. זה היה בבוקר, ומישהו אסף אותי. הייתי ילד יפה בן 16, הוא לקח אותי למעונות של הסטודנטים וביקש ממני לבחור תקליט. בחרתי בפסקול הסרט 'זיכרונות' של פליני. מה שקרה שם לא היה כיף. זו היתה חוויה קשה, טראומטית, התנסות ראשונה של מין עם זכר. חזרתי הביתה ואני זוכר שהתקלחתי איזה שעה כי הרגשתי טמא. התלכלכתי. בשנת 76' הומואים לא היו דבר מקובל".

עם כל הרגשת הטומאה, "החלטתי שאני רוצה לחזור על זה, ואני זוכר שהייתי מקציב לעצמי כמה פעמים בתקופה ללכת לגן העצמאות. מאוחר יותר הכרתי מישהו שלמד אתי והתאהבתי. האהבה הגדולה הראשונה שלי היתה עם בחור ישראלי ממוצא הולנדי ובגינו יצאתי מהארון. הבחור חזר להולנד ואני נקרעתי מגעגועים, ואמי ראתה את זה. היא ראתה שאני מחכה למכתבים. היא הבינה. אני זוכר את הקטע שהיא שאלה אותי ואמרתי. אני זוכר שבכינו זה בזרועות זה".

כמו בכל משפחה יקית טובה, שלחו אותו הוריו לטיפול פסיכולוגי. "אחרי איזו תקופה הבנתי שהכל בסדר אתי, ומשם והלאה החל תהליך של קבלה עצמית. לא היתה הסתתרות אקטיווית בארון. המשפחה ידעה. היה חשוב שסבתא לא תדע. אבי לקח את זה בקלות, וזה היה אחד מגורמי המתח בינו לבין אמי. אמי תמיד טענה שהוא קיבל את זה בשוויון נפש. בזמן הצבא היה לי חבר, בן זוגי הראשון, ועבור אמי אותו חבר ראשון סימן את העובדה שההומואיות שלי זה לא משהו אפיזודי. היא אמרה שהיא לא רוצה לראות אותו בביתה. אמרתי לה שאם כך אז גם אני לא בא הביתה. ויותר לא באתי".

הוא התקבל לקורס טיס, פרש ושירת בנ"מ. לאחר הצבא בחר בלימודי פילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, לאחר מכן המשיך גם ללימודי פסיכולוגיה, סיים את התואר הראשון בהצטיינות יתרה וכך סלל את קבלתו ללימודים בסטנפורד, לשם הגיע בעקבות מערכת יחסים שניהל עם בחור אמריקאי. "לאחר כשנה כשכבר לא היינו ביחד הוא ביקש להיפגש אתי, הגיע ואמר לי שיש לו HIV. באותה תקופה בארצות הברית אנשים מתו מאיידס, הרבה אנשים. זה היה מנער ומפחיד". גם הוא עשה בדיקה ואובחן כנשא. "בחרתי לשמור אתו על קשר ומעולם לא האשמתי אותו בעניין. האחריות היתה של שנינו".

"יום-יומיים אחרי שקיבלתי את תוצאות הבדיקה סיפרתי לאח שלי", הוא ממשיך. "זה מוזר, כי לא היינו קרובים, פשוט הייתי צריך לספר. הוא קיבל את זה יותר קשה ממני ולא יכול לשאת את כובד המשא וסיפר לאבא שלי. שניהם החליטו לא לספר את זה לאמי ואני שיתפתי אתם פעולה. אבל היא הרגישה. באחת משיחות הטלפון שלנו, לאחר כחודש, היא אמרה לי: 'דוני, משהו לא בסדר? נדבקת באיידס?' אמרתי שכן. 'אוי', היא אמרה, 'ידעתי. ידעתי'. אלו המלים שהיא אמרה. 'ידעתי'. מאז אותה שיחה היחסים בינינו לא היו טובים, בביקורים בארץ זה תמיד נגמר בבכי. שלה".

לאחר הגילוי והשיתוק שתקפו במשך ימים רבים, החליט לעזוב את האוניברסיטה שבפאלו אלטו אך להישאר בצפון קליפורניה. "הבנתי שיש לי כמה שנים לחיות ושאני לא הולך לבזבז אותן על קאנטרי קלאב אקדמי, אז עברתי דירה לסן פרנסיסקו".

למה לא חזרת ארצה?

"הגילוי של האיידס במציאות של סן פרנסיסקו הקל את ההתמודדות כי היו שם כבר המון כמוני. בארץ היתה אז מודעות מאוד נמוכה לאיידס, בסן פרנסיסקו חיו המון אנשים עם איידס והתמיכה בהם היתה מדהימה. היה שם אפילו איזה ארגון שבו עזרו מתנדבים לחולי איידס לטפל בחיות המחמד שלהם, הביאו מזון, יצאו עם הכלבים. זה היה מדהים. היתה התגייסות כוללת של כל הקהילה, ואני השתלבתי במציאות הזאת והרגשתי שגם אני עושה משהו".

הוא שכר דירה, התחיל ללמוד צילום והתנדב בשני ארגונים מובילים, "אקט אפ" ו"פרוג'קט אינפורם". "אז לא היו תרופות, פרט לאיי-זי-טי. ב'אקט אפ' התחלנו לחקור את היעילות של התרופה. אני סירבתי לקחת את התרופה, דבר שהציל את חיי. ב'פרוג'קט אינפורם' עברתי הכשרה והתנדבתי בקו החם". עם הזמן הוא גילה שני דברים. "ראשית, שלמרות התערותי בחברה האמריקאית אני עדיין זר, ושנית, שככל שאני מתעמק במידע על המחלה, חסר לי ידע. בביקור האחרון בארץ, שבו ראיתי את אמא בפעם האחרונה, נרשמתי ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב".

גדעון, מה עושים

כסטודנט לרפואה הראשון בארץ שנשא איידס, בשנים הראשונות ללימודיו הוא לא שיתף את הפקולטה בעניין. רק כאשר החל בלימודים המעשיים והגיע אל סבב המחלקות, החליט לספר. בעקבות כך הוקמה ועדה באוניברסיטה שהיתה אמורה לטפל בקשר בינו ובין מנהלי המחלקות. בו-בזמן הוקמה לראשונה גם ועדה במשרד הבריאות שקבעה מדיניות באשר לסטודנטים ורופאים נשאים. "הוועדות החליטו, כפי שנהוג בכל העולם, שהסייג היחידי בפני רופאים וסטודנטים עם מחלות המועברות בדם - ולא רק איידס - הוא שהם לא ישתתפו בפרוצדורות כירורגיות. זה נראה לי הגיוני וקיבלתי את זה".

לא היו לך דילמות אם לספר לחולה שאתה נשא?

"הסיכון היחידי כרופא הוא שלי, כי כשאתה בבית חולים עם HIV אתה יכול לקבל המון זיהומים. אם כבר יש סיכון בדקירה ממחט, הסיכון הוא שאני אדקר ממחט של מישהו אחר. הסיכון שאדקר ממחט ולאחר מכן אותה מחט תדקור מישהו אחר הוא אפסי".

הירש סיפר לקבוצה הקלינית על הנגיף, אך במהרה ידעו על כך עוד סטודנטים ומרצים. "גיליתי שכמו עם הומואיות ככה עם איידס, בדרך שאתה מתייחס אל עצמך כך מתייחסים אליך. אני לא יודע מה אמרו עלי מאחורי הגב, אבל בפני התייחסו אלי בהמון כבוד. גם באתי עם ידע ומטען כי הייתי האדם הראשון, עם שש שנים איידס, שהולך ללמוד רפואה. זה היה לאחוז את השור בקרניו".

לא חששת מהתגובות?

"המטרה שלי בלימודים היתה לצבור ידע. חשבתי שאני חייב לעשות הכל כדי שאוכל לעזור לאנשים שסביבי לחיות וגם לשמור על החיים שלי עצמי. לרגע לא חשבתי שאני אעשה מזה קריירה כי לא חשבתי שאגיע לגיל 40. באותם ימים לא תיכננתי חיים ארוכי טווח. איידס היתה עדיין מחלה שמתים ממנה".

מה עמדתך ביחס למנתח הלב הבכיר באיכילוב שהתגלה כנשא ועומד לחזור לנתח?

"מצד אחד, כמנכ"ל הוועדה אני לא חושב שיש מקום להפליה, והיום אנו יודעים שהסיכונים להדביק ברפואה הם מאוד נמוכים. מצד שני, יש לי בעיה עם המקרה ועם שיקול הדעת של אותו רופא שלא טרח לבדוק את עצמו זמן רב, בין אם הוא נדבק במחלה מדקירה או בדרך אחרת. כרופא הוא היה אמור לגלות אחריות ולהיבדק מיידית".

הסטיגמה מפגרת

לפני שלוש שנים סיים את לימודי הרפואה והתחיל את ההתמחות בפסיכיאטריה, אבל אז שוב ביצע תפנית והחליט לעזוב את ההתמחות ולהתמסר לוועד שעמד על סף סגירה, עם גירעון של למעלה מ-300 אלף שקל. "החלטתי להפסיק את ההתמחות כי ידעתי שזה הייעוד. בשביל זה למדתי רפואה והנה ההזדמנות לעסוק במאקרו של הרפואה ולא במיקרו".

הוא מצא ארגון שבור ולא מתפקד ונכנס לתפקיד במרץ. את כל הידע שצבר במשך השנים, הן כרופא הן כפעיל בארגונים, החל לנתב למטרה, ומשרדו בוועד, המונה היום 12 פעילים, נהפך מוקד עלייה לרגל. כל שאלה, מהתחום הרפואי ועד לתחום האישי, מוצאת אצלו תשובה, והשתתפותו הרציפה בכנסים בנושא עוזרת לו לעדכן את חבריו במחקרים שהוא מסכם ומפרסם.

בחודשים הראשונים בוועד אף עבד ללא שכר. בעזרת רני רהב, אשר במשך שנים נהג לערוך אירוע התרמה למען הוועד בביתו, הרים הוועד אירוע התרמה גדול בחסות בנק הפועלים. מיליון השקלים שגויסו באותו ערב עזרו לשקם את הארגון. "הוועד למלחמה באיידס היה נופל ללא רני רהב. חשוב לי לפרגן לו. בארצות הברית יש גלריה של אנשים, החל מאליזבת טיילור ועד אלטון ג'ון, שתורמים ומגייסים כספים. כאן אין. כאן יש את רני רהב". בימים אלה מוקמת אגודת ידידים שאחד הפעילים הבולטים בה הוא עידו תדמור.

כבר בשנה הראשונה לתפקידו הוא דאג להקים אתר אינטרנט ולצאת למסעות הסברה. "מדינת ישראל לא לוקחת אחריות על מניעה. המדינה לא תיקצבה את העניין ולא נעשה פה שום דבר. בעוד שבעולם המערבי ממשלות משקיעות בהסברה מעל דולר לאדם, פה מושקעים פחות מעשרה סנט". הוא הרים שמונה קמפיינים והריץ את הסיסמה "אם לא נבדקת אולי הדבקת?", בכוונה לחדד את נושא האחריות האישית והצורך ללכת ולהיבדק.

אחת הפעולות היותר הומניות הנעשות בוועד היא חלוקת תרופות לעובדים זרים, "בדרך לא דרך", כדבריו. "בשנתיים האחרונות הוכפלה כמות העובדים הזרים המקבלים תרופות שמצילות חיים מהוועד. מדינת ישראל לא דואגת להם. אני יכול לספר על אשה בת 38 שהגיעה אלינו כי יש לה איידס. לפני שנתיים היא ילדה בן. בתוקף החוק הילדים מקבלים טיפול מהמדינה, אבל היא הגיעה לכאן ונראתה חולה, עם רעד ברגליים ורזון מפחיד. היא נכנסה אלי למשרד וראיתי אל מול עיני כיצד אנחנו מגדלים כאן יתום. מדינת ישראל נותנת חיים לבן אך מפקירה את אמו למוות. אנחנו בוועד נותנים לה תרופות ומצילים את חייה".

יוזמה חשובה אחרת של הוועד היתה הבאת ערכות בדיקה מהירות לאיידס. מי שמגיע לוועד להיבדק ממתין היום חצי שעה לקבלת התשובה, במקום כמה ימים ואף שבועות במקומות אחרים. את מרכז הבדיקות האנונימי בוועד מלווים יועצים, ומי שזקוק לתמיכה נפשית יקבל גם אותה. בנוגע להבאת תרופות חדשניות ארצה, הוא במאבק תמידי. "רק השבוע כתבתי מכתב לראש אגף הרוקחות, בעניין תרופה שאושרה על ידי האף-די-איי לפני שנה ומשום מה עוד לא אושרה לשימוש כאן".

המטרה המרכזית שלו היא השינוי החברתי. "הסטיגמה בישראל מפגרת אחרי הרפואה ביותר מעשר שנים. היום בארץ אנשים מפחדים מאיידס, למרות שברפואה איידס כבר לא שווה מוות. היום הדגש של הוועד זה מלחמה בסטיגמה, שהפכה לדלק ושמן בגלגלי המגפה. אנשים לא נבדקים בגלל הסטיגמה. זה מפתיע כמה אנשים לא מדברים על זה. איידס עדיין לא נכנס לשיח. לא בחברה וגם לא אצל הומואים". הוא הופתע לגלות שאת הסדנה החינוכית להימנעות מאיידס ומחלות מין אשר פיתח הוועד במיוחד לבני נוער הסכימו רק 10% מבתי הספר להכניס לתוכנית הלימודים. בימים אלו נערך הוועד לשווק את הסדנה לשנת הלימודים הבאה.

בחודש הבא הוא אף יערוך כנס שיקרא לשבור את השתיקה בקרב האתיופים. "האוכלוסייה האתיופית כוללת כ-50% מהנשאים בישראל וקשה לנו להגיע אליה. זה קשור לסטיגמה. העדה כולה נלחמה בסטיגמה החיצונית, אבל יש גם סטיגמה פנימית קשה. בני העדה מנדים את מי שמסומן כחולה".

הבורות האכזרית קיימת בכל שדרות החברה. "הגיע אלי אדם, עובד בחברה גדולה, שפיטרו אותו מהעבודה בגלל שהוא נשא. אנחנו עוזרים לו. יש לאדם כזה התלבטות אם לחשוף את עצמו ולנהל מאבק. אני יכול לספר על גבר אתיופי בן 34, בעל משפחה, שכשלמד מקצוע דרשו ממנו כתנאי שיספר לכל התלמידים והמורים שהוא נשא. הוא היה שבור ולא היה מוכן לעשות את זה. הוא הגיע לכאן ותבענו בשמו. לא רק שהוא קיבל פיצוי כספי, גם קיבלו אותו ללימודים. יש נשאים שלא מספרים אפילו להורים שלהם שהם נשאים. אני מכיר מישהו, נשא שלא הלך למעקב וטיפול פן יראו אותו נכנס למרפאת האיידס ויידעו עליו. הוא היה מוכן להסתכן בחולי רק כדי לשמור על האנונימיות שלו". לא מזמן אף הגיע לוועד רופא נשא ששיתף אותו בלבטיו אם להתמחות ברפואת ילדים. "יעצתי לו לא לעשות זאת. בפרקטיקה פרטית, אם הורים ידעו שהוא נשא, הם פשוט לא יבואו אליו".

מותר לבחור במוות

שנה לפני סיום לימודיו, בינואר 2002, שם גם אביו קץ לחייו. גם הוא לא חיכה לו: בסדרה הוא מספר על אכזבתו מכך שאביו, בן 73 במותו, לא המתין עד שיסיים את לימודי הרפואה. "אבא שלי לא הסכים להיות איש חולה", הוא מספר, "אבל הזקנה החלה לתת אותותיה. היה לו התקף לב שקט והוא הפך לחולה לב. הוא לא יכול לשאת את זה. כשהיה נכנס לבית חולים הוא היה מחוויר. הוא לא היה מסוגל לראות דם. הוא אמר שהוא יתאבד אם הוא יהיה חולה, רק שהוא היה הרבה פחות חולה ממה שהוא חשב ואני מרגיש קצת אשם. באיזשהו מקום הייתי מאוד קשה אתו. הוא לא היה לוקח את התרופות והייתי אומר לו: 'לא לקחת תרופות זה כמו להתאבד'. אני אמרתי לו את המלים האלו. בסוף חודש ינואר לפני חמש שנים הוא קם ביום ראשון בבוקר וירה לעצמו כדור בראש".

אתה מסוגל לקבל את הרצון של אדם לשים קץ לחייו?

"אנחנו מקדשים את הבחירה החופשית, בכל דבר. אנשים יכולים לבחור לנסוע באופנוע ולסכן את עצמם, אנשים יכולים לבחור לשתות אלכוהול, אבל כשזה מגיע לבחירה במוות זה נראה לנו לא מוצדק. ערך קדושת החיים, ואני אומר את זה גם כרופא, הוא מוגזם בעיני. אני לא רוצה להגיד שאין בכלל קדושה לחיים, אבל אדם שעבר את מרבית חייו, עשה את מה שעשה ומגיע לשלב שבחייו לא צפויים עוד אושר ועדנה, מתוך תובנה שקשורה במחלה כרונית קשה או באובדן קשה בגיל מבוגר, יש לו הזכות לשים קץ לחייו. אני חושב שאנשים שרוצים לסיים את חייהם צריך לעזור להם לעשות את זה".

איך זה מתיישב עם שבועת היפוקרטס?

"בתקופתו של היפוקרטס אדם חי בממוצע 30-40 שנה. יש בעיה בהארכת חיי האדם כפי שזה בימינו. יש אנשים המסיימים את חייהם לאחר שהם מאושפזים באופן משפיל באיזה מחלקה פנימית ומאבדים את כבודם האחרון. האם הם היו רוצים שיחזיקו אותם כך בחיים? צריך לתת לאדם להחליט. הבעיה שלנו כרופאים היא שאסור לנו לעזור לאדם לסיים את סבלו".

איך אתה תמות?

"הייתי שמח להיפרד מהעולם בחדר מלא חברים, להיפרד מהם בחיבוק ולפרוש לחדר שינה, לקחת איזה תרופה או סם וללכת. אני לא מפחד מהמוות, המוות בעיני הוא לא כזה ביג דיל. השאלה היא בכמה אנחנו דוחים את המוות ואיזה איכות חיים יש לנו עד המוות. כן, אני רוצה לבחור את היום שבו אמות".*

גדעון הירש. איידס לא שווה מוות, אני מוכיח את זה 18 שנה, אבל להרבה מאוד אנשים הוא שווה מוות חברתי


הירש (שני מימין) עם הוריו ואחיו בירושלים, ב-1975. ערך קדושת החיים, ואני אומר את זה גם כרופא, הוא מוגזם בעיני