המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
בחר סיסמה
הקלד סיסמה מחדש
אזור מגורים
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

איך יהיה אדם ראש עיר כזאת?

היהודים חשבו שהוא מתון מדי, הערבים רצו להחליפו, אבל הבריטים סברו שהוא "מנהל את ענייני העירייה ביעילות ואף בכישרון דיפלומטי". דניאל אוסטר, "ראש העיר העברי הראשון של ירושלים", היה גם היהודי הראשון שהיה אחראי על העיר כולה - מזרח ומערב

  • מרדכי נאור
  • פורסם לראשונה: 14.05.2007
  • 00:00
  • עודכן ב: 15.05.2007
  • 00:00

שירים רבים כתב המשורר יהודה עמיחי על עיר מגוריו ירושלים, ובהם אחד, "ראש עיר", המתייחס לקשיים של מי שעומד בראשה. שורותיו הראשונות אומרות: "עצוב הוא להיות/ ראש העיר ירושלים,/ נורא הוא./ איך יהיה אדם ראש עיר כזאת?/ מה יעשה בה?/ יבנה ויבנה ויבנה".

ב-1963, השנה שבה התפרסם השיר בספרו של עמיחי "שירים - 1948-1962", הלך לעולמו דניאל אוסטר, שכונה "ראש העיר העברי הראשון של ירושלים". סיפורו המיוחד והמפותל מאשר עד כמה עצוב ומורכב היה התפקיד שמילא, ולאו דווקא בגלל הצורך לבנות ולבנות. אוסטר, שכיהן שלוש פעמים כראש העירייה (מהן פעמיים כממלא-מקום), נאלץ להתמודד עם יריבם אנגלים וערבים, וגם היהודים השביעו אותו מרורים. כיום הוא נשכח כמעט לגמרי, אך ביום ירושלים ראוי להעלות את זכר מעשיו ומאבקיו בעיר ולמענה.

מווינה לירושלים

אוסטר, שנולד ב-1893 בסטניסלבוב שבמזרח גליציה (אז בתחומי האימפריה האוסטרו-הונגרית), היה פעיל ציוני מנעוריו. הוא הוסמך כעורך דין באוניברסיטת וינה, ומיד לאחר מכן, ב-1914, נסע לביקור בארץ ישראל והחליט להישאר בה. תחילה, עבד כמורה לגרמנית בבית הספר הריאלי בחיפה, ובמלחמת העולם הראשונה גויס לצבא האוסטרי, קיבל דרגת קצין ושירת בדמשק, כנספח למפקדת הגנרל ג'מאל פשא, המפקד העליון של הכוחות הטורקיים בסוריה ובארץ ישראל.

לאחר גמר המלחמה, התיישב בירושלים, שם התגורר עד יומו האחרון. הוא שילב את עבודתו כעורך דין עם יזמות כלכלית ועם פעילות פוליטית. ב-1920, היה מראשוני עורכי הדין שהוסמכו על ידי הממשל המנדטורי. ב"כל ירושלים" (מעין "דפי זהב" של הימים ההם) שהופיע ב-1921, הוא נמנה עם שבעת עורכי הדין הראשונים בעיר: חמישה יהודים, ערבי אחד ואנגלי אחד.

תחילה נמנה עם השמאל ואף נבחר כציר לאסיפת הנבחרים הראשונה של היישוב מטעם מפלגת הפועל הצעיר. לאחר מכן, התמקם במרכז המפה הפוליטית, וייצג במוסדות שונים בארץ ובקונגרס הציוני את מפלגת הציונים הכלליים. הוא היה בין מייסדי שכונת רחביה, וכיהן עשר שנים כיו"ר הוועד שלה. הוא היה חבר בהנהלות חברות ביטוח ומפעלי תעשייה שונים, ונחשב לאחד מחלוצי תעשיית היהלומים בירושלים.

אך דומה שאת הרפתקת חייו הוא חב לנציב העליון, סר ארתור ווקופ. השלטון הבריטי קבע מראשית ימיו כי אין לשנות את הסטטוס-קוו בראשות עיריית ירושלים, ולמרות הרוב היהודי בעיר (שהסתמן כבר במאה ה-19), מועצת העיר כללה תמיד רק מיעוט של חברים יהודים, וראש העיר, באופן מסורתי, היה ערבי-מוסלמי. בראשית ימי המנדט, עשו הבריטים מחווה לרוב היהודי וצירפו לראש העיר המוסלמי סגן יהודי (ובמקביל גם סגן נוצרי). רק לקראת הבחירות לעירייה ב-1934, הסכימו הבריטים לראשונה שבמועצת העירייה יהיה מספר שווה של יהודים וערבים.

הנציב הכריע לטובתו

לאחר הבחירות, שבהן נבחר לראש העירייה חוסיין אל-חאלדי, ביקשו הבריטים מששת הנציגים היהודים לבחור מביניהם מועמד לסגן ראש העירייה. הקולות התחלקו שווה בשווה בין חיים סלומון הוותיק (בנו של יואל משה סלומון) לאוסטר הצעיר ממנו, והנציב העליון הכריע לטובת אוסטר, שנכנס לתפקיד בתחילת 1935.

חאלדי ניסה ככל יכולתו לצמצם את סמכויותיו של אוסטר, ואף "הסתיר ממנו תיקים", כפי שדיווחו מקורות בני הזמן. לגישתו, היה עליו להיוועץ באוסטר רק בנושאים הקשורים ליהודים ולא בנושאי העיר הכלליים. הבריטים ניסו לפשר, אך ללא הצלחה יתרה. באביב ובקיץ 1936 החמיר המשבר, בעקבות פרוץ "המרד הערבי". חאלדי, שנחשב תחילה למתון, הצטרף לקיצונים בראשות המופתי הירושלמי, חאג' אמין אל חוסייני.

באוגוסט 1937 יצא אל-חאלדי לחופשה ממושכת, ואוסטר התמנה, לראשונה בקורות ירושלים, לראש עירייה בפועל. הוא המשיך לכהן בתפקיד זה לאחר שחאלדי נאסר, יחד עם עוד ארבעה מנהיגים ערבים קיצוניים, וגורש מהארץ לאיי סיישל באוקטובר 1937.

אוסטר כיהן בתפקיד ראש העירייה בפועל במשך כשנה. התנאים היו כמעט בלתי-אפשריים: מהומות הדמים נמשכו כל העת ואף החמירו; החברים הערבים במועצה החרימו את ישיבותיה ומנעו קוורום חוקי; הבריטים חיפשו פתרון ותיכננו למנות ועדה קרואה.

ביולי 1938 נמצא פתרון. למועצת העירייה צורפו שני חברים ערבים חדשים. אחד מהם, מוסטפה בכי אל-חאלדי, שכיהן עד אז כשופט, מונה לראש העירייה ואוסטר חזר לתפקד כסגן. בנוסף מונה מזכיר-עיר אנגלי, שהיה למעשה "האיש החזק" בעירייה.

בשלהי 1939, עמדו להיערך בחירות חדשות למועצת העיר, אך בשל פרוץ מלחמת העולם השנייה הם נידחו שוב ושוב, ולא נערכו עד תום תקופת המנדט. מוסטפה בכי אל-חאלדי ישב על כיסא ראש העיר כשש שנים. היחסים בינו לאוסטר היו משובשים, ובשלב מסוים העניין הסתבך עוד יותר, כשהסגן השני, יעקוב פראג' הערבי-נוצרי, תבע גם הוא למלא באופן זמני את תפקיד ראש העירייה. הבריטים לא נענו לו, ומדי פעם, כשחאלדי יצא לחופשה, החליפו אוסטר. כך היה גם בקיץ 1944: במהלך חופשה מת חאלדי, ואוסטר נתמנה לראש עירייה בפועל, ללא הגבלת זמן.

בתחילת 1945, שיגר הנציב העליון, הלורד גורט, דיווח על המצב בירושלים וקבע כי אוסטר "מנהל את ענייני העירייה ביעילות ואף בכישרון דיפלומטי". ואכן, הדיפלומטיה של "ללכת בין הטיפות" היתה חיונית בקרב שלושת הצדדים: האנגלים, הערבים והיהודים. האנגלים העריכוהו ואף העניקו לו את אות "מסדר האימפריה הבריטית", דבר שלא הוסיף לו נקודות בקרב רבים מהיהודים, שסברו שהוא מתון, אדיב ולא-לוחמני מספיק. הערבים לא הסתירו את רצונם לראות אחד מהם בכיסא ראש העירייה, ואף היה להם מועמד מוכן: חוסיין חאלדי, שסיים את תקופת מעצרו באיי סיישל וחזר לירושלים.

לכך לא הסכימו האנגלים. במארס 1945 הם הציעו רוטציה בתפקיד ראש העירייה. היהודים היססו ונתנו לבסוף את הסכמתם. הערבים סירבו בכל תוקף. משה סנה, אז ראש ה"הגנה" ופובליציסט ב"הארץ", כתב: "אנו לא דחינו את היד המושטת. התשאר ידנו המושטת בחלל ריק? כעת עומד במבחן הצד השלישי, הבריטי". בסופו של דבר, בעקבות אי-השתתפות הנציגים הערבים בישיבות מועצת העיר והחרמתם את אוסטר, החליט הממשל הבריטי למנות ועדה קרואה החל מ-11 ביולי 1945, שכל חבריה הם פקידים אנגלים. אוסטר ושאר חברי מועצת העיר הורחקו מפעילות.

החתימה במגילת העצמאות

כך זה נמשך עד פרוץ מלחמת העצמאות והתפוררות השלטון הבריטי. בחודשי המנדט האחרונים מינו עצמם ששת חברי מועצת העיר היהודים ל"עיריית ירושלים העברית", וניסו לפרוש את שלטונם על האזורים היהודיים בעיר. אוסטר, שהיה ראשון בין שווים, כונה ראש העירייה.

אלא שהמשימה היתה סבוכה, ולו רק בשל העובדה שבמקביל הקימו המוסדות הלאומיים היהודיים את "ועדת המצב" בראשות דב יוסף, וניהול ירושלים היהודית היה בעיקר בידיה. אוסטר שותף בחלק מההחלטות והמגעים, לרבות שיחות עם דוד בן-גוריון, כאחד מנציגי היהודים בירושלים. בה' באייר תש"ח, 14 במאי 1948, הוא זכה לכבוד שהוענק רק ל-37 מבכירי היישוב: חתימה על מגילת העצמאות. חתימתו מופיעה ראשונה, אחרי בן-גוריון.

בתחילת אוגוסט 1948 מינתה הממשלה הזמנית את דב יוסף למושל צבאי של ירושלים ולידו פעלה "מועצת המושל הצבאי" בת 27 חברים, נציגי הגופים הפוליטיים המרכזיים. אוסטר ושאר חברי מועצת העיר לא היו ביניהם. עם שוך הקרבות, בינואר 1949, פירסם שר הפנים בממשלה הזמנית, יצחק גרינבוים, חוק עיריות חדש, ולפיו ניתן כתב-מינוי להקמתה מחדש של עירייה בירושלים. דניאל אוסטר קיבל מינוי רשמי כראש העירייה.

שבוע לאחר מכן נכונה לו אכזבה גדולה. בבחירות לאסיפה המכוננת (שהפכה לאחר היבחרה לכנסת הראשונה) הוא לא הצליח להשתלב ברשימת מפלגתו, הציונים הכלליים, ויצא ברשימה אישית, "למען ירושלים" (שסימנה היה ט'). הרשימה זכתה רק ב-842 קולות, פחות מחמישית האחוז מכלל הקולות. בשנתיים הבאות המשיך לעמוד בראש העירייה מכוח המינוי. לקראת הבחירות המוניציפליות הראשונות בנובמבר 1950 חבר למפלגה הפרוגרסיווית - מפלגת מרכז קטנה, שבראשה עמד שר המשפטים, פנחס רוזן.

הפרוגרסיווים, שקיבלו בבחירות המוניציפליות שני מנדטים מתוך 21, קיוו להיות לשון מאזניים בהרכבת הקואליציה העירונית - בין מפא"י ושותפיה משמאל לציונים הכלליים, חרות והדתיים מימין - ולא מן הנמנע שאוסטר יהיה מועמד מוסכם לראש העירייה. בסופו של דבר, הוקמה קואליציה שבראשה נציג המפד"ל, שלמה זלמן שרגאי. מפא"י והפרוגרסיווים נשארו בחוץ.

אוסטר החליט שדי לו. בישיבה חגיגית שבה נבחר שרגאי לראש העירייה, ב-9 בינואר 1951, סיכם את 16 שנותיו בעירייה ובראשה, ונפרד בדברים נרגשים. לאחר מכן הגיש את התפטרותו ועזב את האולם.

ב-12 השנים הבאות חזר לפעילות כעורך דין ועמד בראש גופים ומוסדות, כמו האגודה הישראלית למען האו"ם, נמנה עם מועצת המנהלים של הקרן הקיימת וחבר הנאמנים של האוניברסיטה העברית, והיה קונסול כבוד של תאילנד בישראל. מפוליטיקה עירונית ולאומית התרחק. הוא מת בגיל 70, בינואר 1963.

העיתונאי אורי קיסרי, שהיה תלמידו עוד בימי בית הספר הריאלי בחיפה, כתב לאחר מותו, שאוסטר היה "פרקליט שקט... מצניע-לכת, כה בלתי יודע למשוך אליו זרקורים וחצוצרות... הוא שמר על אותו משהו שחסר לנו כאן כל כך: האזרח".

בכמה מהביוגרפיות של הסופר פול אוסטר נכתב כי הוא בן אחיינו של דניאל אוסטר. פנינו לפול אוסטר באמצעות סוכנו, והוא אישר שדניאל אוסטר היה כנראה קרוב-רחוק שלו. עוד סיפר הסופר, כי בשהותו בירושלים לפני כעשר שנים ניסה לגלות פרטים נוספים על הקירבה ביניהם, ובכך לא הצליח.



אוסטר מקבל את פניו של דוד בן גוריון בתחנת הרכבת בירושלים, 1947




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת