כולם ילדים שלי - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

כולם ילדים שלי

כמעט בכל יום נמצאים בבתי החולים בישראל תינוקות בודדים, הנשארים שם לבדם עד למציאת פתרון, לפעמים במשך חודשים. מתנדבות של עמותת "חיבוק ראשון" נכנסו לפני שלוש שנים אל החלל הריק כדי לספק לתינוקות הללו מגע אנושי. מאז הן מתמודדות כמעט בכל יום עם הקושי להיפרד מהתינוק ולחזור הביתה

הוא עוד לא חייך בחייו. אפילו לא פעם אחת. הוא כבר עוד מעט בן שנה, מעולם לא היה לו בית. מאחוריו ניתוחים רבים, ראשו מצומק, מצולק, אליפטי, עיניו השחורות משוטטות. והיא מביטה בו ומחייכת. שרה כהן, מתנדבת בעמותת "חיבוק ראשון", מלטפת אותו ומדברת אליו בלי הפסקה, מנצלת כל רגע. "אני באה פעמיים בשבוע לשלוש שעות, זה מעט כי אני היחידה שעושה את זה בשבילו", אומרת כהן בסוג של התנצלות.

היא כאן כבר מ-11 בבוקר, בקומה השלישית בבית החולים שניידר בפתח תקוה. עוד רגע שלוש אחר הצהריים וכהן מחבקת אותו אליה ומלטפת את ראשו. "הרגשות שלי מאוד מאוד התפתחו", היא אומרת. היא "אני יכולה להגיד היום שאני אוהבת אותו. מאוד קל לי ליצור איתו מגע, ממש כמו עם תינוק שלי. משהו מאוד קרוב. וזה לא קורה מיד, זה לוקח זמן. קל לי להתחבר, אבל העניין של אהבה זה דבר שמתפתח. עכשיו זה קשר נפשי וגעגועים, חשוב לי מאוד לדעת כל רגע מה קורה איתו. אני חושבת עליו המון. אני מדמיינת אותו כשיגדל".

כשהיא לא כאן הוא חי חיים מנותקים, נאלץ להסתפק בזמן הקצר שהצוות הרפואי העסוק מסוגל להקצות לו, בדרך כלל רק לבדיקות וטיפולים. "אין כמעט מגע, לא מלטפים אותו והוא זקוק למגע כמו אוויר לנשימה", אומרת כהן. "אני שרה לו, מנשקת אותו, אני עושה מה שסבתא עושה, מה שאמא צריכה לעשות".

מוביילים צבעוניים של ציפורים ודגים נעים קלות מעל ראשה. "האחיות כאן מקסימות, אבל יש להן במחלקה המון תינוקות, הן לא יכולות להקדיש לו זמן. זו שנת החיים הראשונה שלו והיא רוויה בסבל רב. יש סיבה לזה שהוא לא חייך אפילו פעם אחת, אפילו לא חיוך שהוא מין רפלקס - כל הזמן כואב לו".

באותו הזמן ממש, בקומה הרביעית בשניידר, נמצאת דבורה נשר. היא באה ממושב עין-ורד שבשרון, גם היא מתנדבת בעמותת "חיבוק ראשון". בשיער אפרפר וקצר היא יושבת על כורסה לצד תינוקת חייכנית. זו תינוקת חדשה שלה, והבוקר פגשה אותה לראשונה. מרוב שמיהרה לכאן שכחה להכין סנדוויצ'ים לבנה, שנבחן היום בבחינת הבגרות במתמטיקה.

"עד לפני שבוע טיפלתי בתינוק נטוש שעבר בתוך שלושה שבועות שני ניתוחי לב", היא מספרת. "אני הכרתי אותו ביום שבו הוא נכנס לניתוח השני". היא מרימה את התינוקת ומסדרת לה את הבגד. "אני זוכרת שבאתי לטפל בו ותוך שעה התברר שמצבו ממש חמור והכניסו אותו לחדר ניתוח. אחרי הניתוח הוא הורדם למשך שבוע שלם. מישהו החליט לקרוא לו א', אני העדפתי לקרוא לו בשם חיבה. קראתי לו פשוש. אני לא יודעת למה אמא שלו נטשה אותו, אני יודעת שהיא ויתרה עליו עוד לפני שילדה אותו".

התינוק הראשון שטיפלה בו היה בריא לגמרי, היא מספרת. "אמא שלו ברחה מבית החולים כמה שעות אחרי הלידה. אבל אני לא נכנסת לעניין הזה. היום זה מפגש חדש. התינוקת הזאת נכנסה לי לנשמה ברגע שראיתי אותה. אני לא יודעת להסביר איך זה קורה, אבל היא מיד נכנסת למשפחה שלי. אצלי זה ככה. מהרגע שאני אצא מפה, אני לא אפסיק לדבר עליה".

מול אורות ניאון

בלי לומר מלה אחת, שני התינוקות משניידר פותחים דלת לעולם אחר. זה עולם שבו תינוקות חיים מול אורות ניאון, בודדים, כאילו נולדו לתוך חלל ריק. על פי נתוני עמותת "חיבוק ראשון", כמעט בכל יום נוטשים הורים תינוק באחד מבתי החולים בישראל.

הסיבות לנטישה שונות: בדרך כלל זה קורה מיד אחרי הלידה, כשהתינוק נולד עם מום או מחלה. יש תינוקות נטושים שנולדו מהריון לא רצוי, לאם קטינה, או נרקומנית. לפעמים אלה תינוקות שנשארים לבדם בבית החולים לאחר שנפלו קורבן להתעללות מצד הוריהם, הנמצאים בחקירה או מעצר. במקרים רבים התינוקות אינם נטושים, אבל הוריהם נתונים במצוקה כלכלית ומטופלים בילדים נוספים, ומתקשים לבוא לביקור או להימצא זמן ממושך בבית החולים עם התינוק.

בשלל המצבים הללו החוק מפריד בין תינוק "נטוש" ל"בודד", אף על פי שבפועל אין בשני המקרים הורים בתמונה. באופן פרדוקסלי, תינוקות "בני אימוץ", שהוריהם חתמו על מסמכי ויתור על הורותם, אינם נחשבים נטושים, אלא בודדים. מבחינת החוק, תינוקות נטושים הם רק אותם תינוקות שהוריהם ברחו מבית החולים מיד לאחר הלידה, או שנטשו את תינוקם וזהותם לא ידועה. "אבל אותנו המונחים המשפטיים האלה פשוט לא מעניינים, ההגדרה המשפטית פחות רלוונטית, כי התינוק עובר חוויית נטישה", אומרת ד"ר תמר שלזינגר, הרוח החיה של עמותת "חיבוק ראשון".

העמותה, שהוקמה לפני שלוש שנים, שמה לה למטרה להגיע אל כל אותם תינוקת נטושים בישראל, ולהצמיד להם מתנדבות שימלאו בחום את שהותם בבית החולים. היום נמצאות במאגר המתנדבות של העמותה 2,500 נשים מכל רחבי הארץ, שעברו בדיקה גרפולוגית וראיונות. בשנה שעברה כבר עבדה העמותה עם שני שלישים מבתי החולים (בעיקר עם בתי החולים הדסה, קפלן, שניידר וסורוקה), וטיפלה ב-60 תינוקות נטושים. כדי שהביקורים יהיו יומיומיים מופקדות על כל ילד כמה מתנדבות, הפועלות בפיקוח עובדת סוציאלית של העמותה.

"צריך להבין", אומרת ד"ר שלזינגר, "אם התינוק בריא, מהר מאוד הוא עובר לאימוץ, הבעיה שלנו היא עם התינוקות שזקוקים לטיפול רפואי, הם אלה שנשארים לבד בבתי החולים. כעיקרון, בית החולים בונה על זה שיש הורים סביב התינוק, לכן בבית החולים יש מענה לצרכים הפיזיים והרפואיים, אבל אין מענה לצרכים הרגשיים של התינוקות. האחיות יאכילו אותו ויעשו לו אמבטיה, אבל הן לא יכולות להתפנות לחבק אותו, לשיר לו, כל מה שאמא עושה לילד שלה. סומכים על זה שיש אמא ואבא שידאגו לתינוק, וכשאין, אז אין מי שיעמוד ליד העריסה שלו. פשוט כך. תינוק כזה יכול לחיות במשך חודשים בבדידות נוראה".

משרד הרווחה דואג לתינוקות האלה רק אחרי שהם משתחררים מבית החולים. כל עוד התינוק מאושפז, משרד הרווחה אינו מעורב, ומנגד - בתי החולים אינם ערוכים לטפל בתינוקות הבודדים והנטושים. זו תופעה מודחקת, כמעט מושתקת, שהכל התרגלו אליה. "אם משרד הרווחה היה דואג לתינוקות כשהם בבית החולים, הוא היה אמור לתת תשובה לבעיה הזאת. אבל הוא לא", אומרת ד"ר שלזינגר ברוך, לא מעיזה אפילו להרים את קולה. "וזה מצב שקשה לדמיין, שתינוק בחודשים הראשונים לחייו יחיה בלי להרגיש חיבוק, בלי מגע. ברגע שהתינוק ישתחרר מבית החולים, משרד הרווחה יפנה אותו למוסדות כמו בתי חולים שיקומיים, משפחות אומנת או מאמצות. עד אז, עד כמה שקשה לתפוס זאת, התינוק לבדו".

אפשר להבין מה עובר עליהם?

"התינוקות האלה חיים במצב של הווה, אין להם עבר כי הם לא זוכרים ואין להם גם עתיד, כי עוד אין להם יכולת קוגניטיווית להגיד ש'עוד חודש נלך לאימוץ והכל יהיה בסדר'. ובהווה שהם חיים בו הכל שחור. הם בוכים, לא ניגשים אליהם, לא מסתכלים עליהם. כשאני מאכילה את התינוקת שלי אני מסתכלת עליה, נוצר בינינו קשר עין, זה עניין חשוב מאוד להתפתחות הרגשית שלה. אבל כשאחות מאכילה תינוק היא מסתכלת על החדר, כי היא חייבת להסתכל גם על התינוקות האחרים. זו תמונה שלא יוצאת לי מהראש. האחות לא אשמה במשהו, אבל התינוקות הנטושים לומדים שזה עולם רע, הם לומדים לצפות לרע, לכאב. לחוסר יחס".

זוהי בעיקר הזנחה רגשית, לא רפואית.

"כן, ההזנחה היא רגשית, אבל הזנחה כזאת מובילה גם להידרדרות פיזית אצל תינוקות. זה ברור. תינוק כזה פשוט לא יצליח להתפתח. המחקרים מדברים על זה, תיאוריית 'ההתקשרות', ה-attachment, עוסקת בתהליך ההתקשרות של התינוק לדמות הורית בשנה הראשונה לחייו. הנקודה המרכזית היא שכאשר יש הפרעה בתהליך התקשרות ואין לתינוק אפילו דמות אחת להתקשר אליה, ההתפתחות שלו לא תוכל להיות תקינה. ההתפתחות הקוגניטיווית וההתפתחות הרגשית יתעכבו מאוד, וצריך לקוות שלא ייווצרו אצלו נזקים בלתי הפיכים".

נתקלת במקרים כאלה?

"הגענו לתינוקת עם תסמונת דאון שנגרם לה נזק בלתי הפיך בעמוד השדרה, משום שהיא שכבה כל היום בלי שהרימו אותה. אתה יכול להאמין? זה היה מחריד".

שני מטרים מהבית

גם בשבילה זה היה גילוי. ד"ר תמר שלזינגר, לשעבר מרצה לעבודה סוציאלית במכללת תל חי, לא חשבה שהיא זו שתניף את הדגל. היא נזכרת שזה התחיל בעצם משיחה מקרית, כשחברה, עובדת סוציאלית, סיפרה לה שהיא מטפלת בהורים שנטשו תינוק באיכילוב. שלזינגר חשבה מיד לרוץ אליו. זו היתה הפעם הראשונה שנחשפה לתופעה של תינוקת נטושים, היא לא שיערה שיש דבר כזה.

"גרתי אז ממש קרוב לאיכילוב ופשוט רציתי להיות איתו", היא מספרת. "למפגש הראשון עם התינוק הלכתי עם בעלי. היינו בערך כמו זוג הורים שהולכים לעשות אולטרה-סאונד ראשון לתינוק שלהם. הדבר שהכי חקוק בזיכרוני זה הגודל שלו - הוא היה גדול פי שניים מתינוק שרק נולד, הוא היה כבר בן חודשיים. העריסה שלו היתה העריסה היחידה בחדר. את כל התינוקות האחרים ההורים לקחו הביתה. לא היה לו אפילו שם".

באמצע החיים, כשהיא מגדלת שלושה ילדים וכותבת את עבודת הדוקטורט שלה, שלזינגר התמסרה לתינוק בלי שם. כל המשפחה התגייסה. "אני הגעתי בבוקר ובעלי בערב. כל הזמן הזה לא האמנתי שזה יכול לקרות בכלל. טיפלנו בו חודש. ראינו לנגד עינינו איך הוא השתנה, הוא היה בן חודשיים עם תסמונת דאון, ומיד, אחרי ארבעה ימים שהיינו איתו, הוא התחיל לחייך, להתהפך. לפני כן לא היתה לו סיבה ליצור קשר עם העולם, כי העולם לא יצר קשר איתו. משרד הרווחה לא מצא לו משפחה אומנת אז אנחנו גייסנו כסף מחברים, את הכסף נתנו למשרד הרווחה והם פירסמו מודעה בעיתונות וככה באמת נמצאה לו משפחה והוא יצא מבית החולים".

מאז כבר לא יכלה להמשיך אחרת. שלזינגר המשיכה לבקר תינוקות נטושים וטיפלה בעצמה בשמונה תינוקות כאלה. "בהחלט לא ידעתי לאן זה יוביל, אבל לא יכולתי לחיות עם הידיעה ששני מטרים מהבית שלי, באיכילוב, יש תינוקות שאף אחד לא אוהב אותם", היא אומרת. "ידעתי שאני יכולה לעשות את זה. התחלתי לבקר תינוקות נטושים נוספים שנשארו באיכילוב. כל פעם שהיה תינוק בבית החולים, הייתי שם. זה התנהל באופן טבעי, הגעתי לתינוק אחר תינוק, בוודאי לא חשבתי שתקום עמותה שתגיע לרוב בתי החולים בארץ".

נקודת המפנה החלה בפורום אינטרנטי. "במקרה, לפני שלוש שנים, קראתי בפורום של הנקה ואז יצא לי להחליף כמה מלים עם תמר על משאבת הנקה", נזכרת מיכל קוריאט, יו"ר העמותה ובעלת חברת טרנסקום, שמספקת שירותים למחקרים קליניים ותרופות. "וזה לא דבר שאופייני לי, כי אני לא כותבת לאף אחד שום דבר בפורומים כאלה. תמר הפנתה אותי לדף שהיא פתחה בנושא התינוקות הנטושים. קראתי ומיד הבנתי שאני רוצה לעזור לה. היה בינינו חיבור מאוד חזק - אני לא מאמינה בדברים רוחניים, אבל החלטתי שזאת השליחות שלי. קבענו להיפגש".

מתחת למשרדי העמותה ברחוב יחזקאל בתל אביב, בבית קפה, מספרת קוריאט בין סיגריה לסיגריה שהבינה שלפניה משהו גדול. "וזה לא שחיפשתי פעילות התנדבותית. הרבה אנשים כמוני אומרים 'טוב, אני מנכ"ל של חברה, אני רוצה גם לתת'. אני חייבת להגיד שלא חיפשתי את זה. בזמן שתמר דיברה דמיינתי איך ארגון כזה צריך להיות, מה הקשיים שיעמדו בפניו. בעיקר הבנתי שיוזמה פרטית של כמה נשים לא תיתן מענה לבעיה כל כך מורכבת. ידעתי שזה חייב להיות ארגון חזק, מחובר למערכת הבריאות, שיש לו גושפנקה לתת את המענה לצורך של התינוקות. שאלתי אותה אם היא רוצה לקחת את העבודה שלה עוד צעד קדימה. היא היתה קצת המומה. קצת לא האמינה מאיפה נפלתי עליה".

בבתי החולים הבינו די מהר עד כמה נחוצה התמיכה שמציעה העמותה החדשה. "תינוקות קטנים לא יכולים להיות לבד", מסכים ד"ר יורם בן יהודה, מנהל מיון ילדים בבית החולים הדסה עין כרם. "הם לא זקוקים רק לאוכל ולשינה, הם זקוקים גם לתשומת לב, התייחסות של בני אדם, יד מלטפת, דמות אוהבת. ללא הדברים האלה, כבר מגיל צעיר מאוד נוצר חסך".

הצוות הרפואי, הוא אומר, אינו פנוי לפתור את הבעיה. "יש לנו מחלקה עם 25 תינוקות ושלוש אחיות. האם יכול להיות שאחות אחת תתעסק רק עם ילד אחד בתור האמא הקבועה שלו, ותשאיר את שתי האחיות האחרות עם 24 התינוקות האחרים? לאחות שבמשמרת יש המון עיסוקים, היא לא יכולה להקדיש את כל כולה לתינוק הבודד. אחות יכולה להקדיש שעה-שעתיים לתינוק כזה, הן עושות מאמצים, אבל התינוק צריך כל הזמן השגחה. תינוק לא יכול להיות בלי הורים, אפילו לא לזמן קצר".

שרה כהן (משמאל) עם התינוק שבו היא מטפלת. באה פעמיים בשבוע לשלוש שעות
הדסה עין כרם מסתייע בעמותת "חיבוק ראשון" כבר שנתיים. "הלוואי שהיה לי מענה לכל בעיה חברתית שיש, והלוואי שהמדינה היתה נותנת מענה לכל הבעיות", אומר ד"ר בן יהודה. "אבל אין. התקנים בבתי חולים, בעיקר של הצוות הסיעודי, הם דלים מאוד. וכמו כל דבר בארץ, כאשר אין מענה רשמי, ממלכתי, קמה עמותה שנותנת את המענה. העמותה הזאת ממלאת את החלל. וזה לא רק זה, המתנדבות האלה נותנות יד אוהבת אמיתית ורגישה. מנקודת מבטי, זו עמותה ממש מבורכת, הן עושות עבודת קודש. הן מילאו חלל שהיה קיים הרבה שנים, יש צורך משמעותי בעבודה שלהן".

לתורמים נמאס

ד"ר עפרה ארן מנהלת את השירות הסוציאלי בבית החולים לילדים שניידר. "אני מרגישה שהתפקיד שלנו לתת לתינוק את התנאים האופטימליים לגדילה ולהתפתחות התקינים שלו", היא אומרת. "לכן נוצר הקשר שלנו עם 'חיבוק ראשון'. אנחנו צריכים אותן. המתנדבות של 'חיבוק ראשון' הן חלק מהצוות שלנו, הן פועלת בשניידר למעלה משנתיים. כאשר יש תינוק שזה עתה נולד ואין לידו הורים, זה דבר בלתי נתפס. זו המשימה שלנו לדאוג שיהיה מישהו ליד התינוק. ברור שבמצבים כאלה כל האחיות מתייחסות אליו בצורה מיוחדת, אבל עדיין, לצוות יש משימות רבות שהוא צריך לעשות, יש מגבלות, והתינוק הבודד חייב דמות קרובה. המתנדבות עונות על הצורך הזה".

אבל גם אחרי שלוש שנות פעילות, מתברר שעמותת "חיבוק ראשון" מתקשה לקבל את ההכרה הממסדית שתביא למימון פעילותה. כבר לפני שנה וחצי פנו מהעמותה בבקשת סיוע אל משרדי הבריאות והרווחה. שום דבר לא קרה מאז. "בידיעה שהתפרסמה פעם על הנושא", אומרת קוריאט בכעס, "דובר משרד הרווחה, עידו נחום, אפילו השיב שאין תופעה כזאת של תינוקות נטושים. זה אבסורד שאנחנו צריכות לשכנע את המשרדים הממשלתיים שהתופעה קיימת, כאילו שאנחנו מטפלות בתינוקות וירטואליים שלא קיימים באמת. אני לא מבינה את התגובה שלהם, מצד אחד הם משתמשים בשירותים שלנו ומצד שני מתנערים מאיתנו".

הדובר, עידו נחום, דבק בעמדתו. "לשמחתנו, התופעה של ילדים נטושים מצטמצמת והולכת ומגיעה למקסימום של כחמישה ילדים בשנה", הוא אומר בתגובה. "מרגע שאם מחליטה שהיא נוטשת את תינוקה, נכנסת מערכת הרווחה לפעולה ולוקחת חסותה על הילד, כדי שימצאו לו הורים כמה שיותר מהר, או במשפחות אומנה או באימוץ. יתכן מצב שילד נזקק לשהות ארוכה בבית חולים ואז יש צורך במתנדבים מהקהילה שילוו אותו בבית החולים, אך כאמור מדובר במספרים קטנים מאוד (כמעט כל הילדים שמוגדרים נטושים הם בריאים ושוהים תקופה קצרה ביותר בבית חולים)".

נחום מניח שחברות "חיבוק ראשון" מדברות על בעיה אחרת: "תופעה רחבה יותר, שיתכן שקיימת אך אינה מוכרת לנו כמשרד רווחה, היא של ילדים חולים שנזקקים לאשפוז ארוך והוריהם אינם יכולים לבקרם מספיק בבית החולים, מסיבות אישיות ומשפחתיות. במקרים אלה אמורה לטפל היחידה הסוציאלית של בית החולים. מאחר שיחידות אלו כפופות למשרד הבריאות, אין לנו מידע על מספרם של הילדים האלה וצורכיהם".

ממשרד הבריאות נמסר, כי "עם צמצום תופעת הנטישה עלתה המודעות לשהותם של תינוקות - בפגיות ובמחלקות הילדים - אשר הוריהם אינם שוהים לידם באופן רצוף, מסיבות שונות. ברוב רובם של המקרים הפתרון נמצא במסגרת המשפחה. במקרים הנותרים יכול בית החולים להיעזר בעמותת חיבוק ראשון, או בעמותות נוספות או במתנדבות הפועלות בבית החולים. כל זאת בנוסף למאמץ שעושים כל אנשי הצוות, במסגרת יכולתם, לתת את הטיפול המיטבי ואת הגרייה הנדרשת".

משרד הבריאות מגלה שאין בידיו "נתונים מרוכזים על היקף הבעיה", אך עם זאת טוען ש"מדובר במקרים ספורים לאורך השנה". בכירה באחד מבתי החולים אומרת, שאצלם יש כעשרה תינוקות בודדים בשנה, אבל אלה רק המקרים הקשים, שמאושפזים לאורך זמן. תינוקות שנשארים לבדם שבוע-שבועיים, ומספרם גדול יותר, אינם נחשבים חלק מהתופעה.

לצד הניסיון לגמד את הבעיה, מאשר דובר משרד הבריאות כי "בשנה האחרונה עמד המשרד בקשר עם נציגי עמותת חיבוק ראשון. המשרד מברך על פעילות העמותה, שהינה ייחודית במתן המענה במקרים אלה, וימשיך את שיתוף הפעולה עימה כדי להעמיק ולקדם את הטיפול הנדרש, אף על פי שהנושא אינו כלול בקריטריונים לתמיכה המחייבים אותו".

בינתיים מתקשות קוריאט ושלזינגר לגייס תרומות שיבטיחו את פעילותה של העמותה. "זה מייאש, כי חשבתי שבזמן הזה כבר נעבור את עניין המימון היומיומי", אומרת קוריאט. "אני מגיעה מעסק פרטי ועניין של גיוס תרומות זר לי, יש משהו מביך בלהתחנן לכסף. אני מדברת עם אנשים עם המון כסף והם מצקצקים בלשון ואומרים לי 'אוי, זה נורא', אבל בסוף לא פותחים את הארנק. לתורמים כנראה נמאס לתת כסף לנישה שהמדינה חייבת למלא. אנחנו ניזונים מתרומות שבאות מפה ומשם אבל יש תקופות ארוכות שאין. כמו עכשיו".

כמה כסף הארגון בעצם צריך?

"לפי התחשיב שלנו הגעתי לאלף דולר לתינוק. זה סכום שמכסה את כל הטיפול, גם את העלות הישירה של המערך התומך (ארבע עובדות סוציאליות במשרה מלאה ושלוש רכזות-מתנדבים) וגם את העלויות העקיפות (ציוד לתינוקות, ייעוץ התפתחותי לגיל הרך, הוצאות משרדיות ועוד). זה מה שאנחנו צריכים כדי לפתור את הבעיה של תינוקות נטושים בארץ. 300 אלף דולר בשנה. זה לא הרבה כדי לפתור את הבעיה הזועקת הזאת. אבל בפועל אין. אנחנו לא מגדילים את הפעילות שלנו כי אנחנו בקושי מסתדרים עם מה שיש. כל המערך העצום הזה עובד על שתי עובדות סוציאליות בשני-שלישים משרה. למרות כל הציניות שלי אני חושבת היום שהייתי קצת תמימה, חשבתי שיהיה ברור למוסדות שהצורך הוא נואש, שאין מצב שהם לא יתמכו בנו. אבל זה היה טיפשי לחשוב ככה".

זיכרונות משם

נדיה לנדאו היתה שם מזמן. היא היתה תינוקת נטושה. לנדאו, תושבת תל אביב, לשעבר מנהלת פיתוח משאבים של להקת בת שבע וצלמת מגזין בעיתון "מעריב", מתנדבת בעמותת "חיבוק ראשון" יותר משלוש שנים. "נולדתי ברומניה, בבוקרשט, לזוג הורים רופאים" היא מספרת. "אמי הביולוגית מתה בלידה שלי ואבי לא היה מסוגל להתמודד עם הצער. הוא פשוט החליט לשים אותי בבית יתומים. מגיל יומיים עד גיל שנה הייתי בבית יתומים. כשאבי התחתן שוב, אשתו השנייה פשוט הצילה אותי, היא האור הגדול של חיי, היא הוציאה אותי משם וגידלה אותי".

יש לך זיכרונות משם?

"אין לי זיכרונות מאותה תקופה, בתור תינוקת נטושה, אבל יש בור, תהום שחורה ששואבת אהבה. נוצרה בי איזו הזדקקות, תלות באהבה. זו תחושה של חסך גדול. הצורך שלי להיות נאהבת ואהובה הוא הרבה יותר גדול משל אנשים שלא חוו דחייה. זה אומר שחרדת הנטישה שלי יותר גדולה. אמא שלי מספרת שכשהיא ראתה אותי הושטתי אליה ידיים. אחרי שנים חזרתי לאותו בית יתומים וראיתי את התופעה הזאת של תינוקות שמושיטים ידיים בהזדקקות מצמררת. כתינוקת נטושה אני יודעת שהחיבוק הראשון הוא קריטי מאוד בשביל התינוק. הטיפול שמקבלים תינוקות נטושים הוא בעיקר ענייני, לא מעבר לכך, וזה משפיע מאוד על בניית הזהות שלהם".

איך זה השפיע על חייך?

"עברתי טיפולים פסיכולוגיים, היתה לי מודעות וטיפלתי בעצמי. אבל השנים שלפני הטיפול היו אחרות. זה סוג של נכות: בשנים האלה עשיתי הרבה טעויות, הייתי תלויה הרבה יותר באהבה של אחרים. לא הייתי אדם עצמאי, לא הייתי חופשייה לאהוב מתוך בחירה אמיתית. הגורל שלי בקשרים עם אנשים נקבע דרך השאלה אם אוהבים אותי או לא אוהבים אותי, ולא אם אני אוהבת. לא היה חשוב אם אני אוהבת, העיקר שיאהבו אותי. זה מגיע למקומות שאם מישהו סתם לא מחייך אלי אז זה סוף העולם. ככה זה היה".

ההתנדבות לטפל בתינוקות הנטושים היא סוג של פיצוי?

"היה בי רצון להחזיר משהו, זו היתה הדרך שלי להחזיר, אני חייבת להחזיר. במושגי טלוויזיה גסים קוראים לזה סגירת מעגל, אבל זה הרבה יותר מזה. יש לי הכוחות לתת ואני יודעת כמה זה חשוב. אל התינוק הראשון שטיפלתי בו במסגרת ההתנדבות בעמותה פשוט נשאבתי. נשאבתי. כשלא הייתי לידו חשבתי עליו ודאגתי לו. במשך שלושה חודשים הייתי שמונים אלף אמהות בשבילו. בהתחלה כשהייתי הולכת הביתה הרגשתי אשמה, חשבתי לעצמי, איך נטשתי אותו, כשאני בבית שלי, בקן שלי, והוא לבד".

איך עושים הפרדה בין ההתנדבות לבין החיים הפרטיים?

"יש סוג של התבגרות בתור מתנדבת. למדתי את גבולות הנתינה. בהתחלה גם כעסתי על ההורים הנוטשים. לאט לאט למדתי לוותר על הכעס והשיפוט. הבנתי שההורים פשוט לא מסוגלים, זה לא עניין של רע וטוב. שאני תחנה אחת בחיים של התינוק, וזהו. אני לא הולכת להציל את חייו ולא לתקן את ההורים שנטשו אותו. אני מעבירה אותו בצומת קריטי, שאם אני לא אהיה בו יש לו פחות סיכוי לגדול כאיש מתפקד. כשאני איתו בבית החולים אני מרגישה אמא שלו, אבל בבית שלי אני אמא של הילד שלי. בשעה ארבע אחר הצהריים, כשאני חוזרת הביתה, מתחילה ההפרדה הזאת. והיא קשה. אבל היא נחוצה".

אבל שלושה חודשים הוא היה התינוק שלך.

"כשהוא החזיר לי חיוך בפעם הראשונה זה היה רגע של אושר. הוא היה אז בן שלושה חודשים, עם תסמונת דאון. כל הזמן דיברתי איתו, כמו שדיברתי עם התינוק שלי, כן. לקחתי אותו בעגלה לטיולים, ושרתי לו, ולימדתי אותו להתהפך. כל הזמן ביקשתי ממנו לחייך, אמרתי לו שהחיוך זה מה שיציל אותו בחיים. כל התינוקות הרגילים מוקפים בהרבה מאוד אהבה ותשומת לב, ותינוק בודד, בודד עד ייאוש. כתבתי לו מכתבים, וצילמתי אותו, ושמתי את הדברים האלה בתיק האימוץ שלו, השארנו שם את העקבות שלנו למענו. אני יודעת בדיוק מה התינוקות האלה מרגישים, אני ההוכחה שלנטישה יש מחיר כבד, אבל גם לחיבוק יש משמעות אדירה".*



מגע יד של מתנדבת ותינוק בודד, בבית החולים שניידר בפתח תקוה. אני שרה לו, מנשקת אותו, עושה מה שסבתא עושה


הפגייה בבית החולים שניידר (למצולמות אין קשר לכתבה). עכשיו נמצאים בבית החולים שני תינוקות בודדים

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 היתנדבות בתינוקות נטושים  (לת) שרה בוייר
  • 11:19
  • 27.08.12