טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

יענקלה

ניסיון לשרטט את דיוקנו המלא של יעקב שבתאי לרגל יום השנה ה-30 ליציאת "זכרון דברים" לא בהכרח ינעם לאלמנתו עדנה שבתאי, שמעדיפה לשכוח את מאהבותיו של בעלה, או לעורך בהוצאת עם עובד שחשב ש"זכרון דברים" הוא ספר עקר ומצועצע, אבל ככה זה עם גדולה: היא לא עושה הנחות לאיש. ושבתאי היה הגדול מכולם

תגובות

הוא רצה להיות מלך. מאמן כדורגל, מנצח תזמורת. רצה לטרוף את העולם. בסוף נעשה סופר מיוסר, עבד נרצע לכתיבתו, לתוצאה הסופית האחת והיחידה, נטולת הפשרות. ובדרך החתחתים הזאת, של כתיבת סיפור, של ספרות או למות, הוא אכן נעשה מלך: רב אמן של תיאור והתבוננות, וירטואוז של שפה, אלכימאי של צורה ותוכן, הסופר הישראלי הדגול ביותר. יעקב שבתאי.

2007 היא שנה עגולה לשבתאי. בראשית קיץ 77' יצא לאור הרומן הראשון שלו, "זכרון דברים", בעצם הרומן היחיד שהוציא בחייו. כשהלך והתברר - וזה קרה לאט - ש"זכרון דברים" הוא אירוע מאז'ורי בספרות העברית, שבתאי כבר לא היה בחיים. הוא מת כעבור ארבע שנים, באוגוסט 81', בן 47, כשהוא מותיר אחריו אשה ושתי בנות, עוד אהובה ובת, וערימות ענקיות של כתבי יד לא גמורים, מהם נולד לבסוף הרומן השני שלו, "סוף דבר". בקרוב, אגב, עשוי להיוולד מהם ספר נוסף.

אתה קורא ואתה נחנק

"הרומן התל-אביבי שלי", קרא שבתאי ל"זכרון דברים" ועירבל לתוכו את דמויות חבריו ובני משפחתו ובעצם את דמותה של שכבה ישראלית שלמה, זו האשכנזית-עירונית-בורגנית, לפרטי פרטיה. "רציתי ש'זכרון דברים' יספר את הכל", הוא אמר לאילנה צוקרמן בראיון רדיו, היחיד שהעניק אי-פעם, ששודר שלושה ימים לפני מותו. "ואני לא מתכוון לסיפורים גדולים. באמת לדברים הקטנים ביותר, איזה פיהוק שמישהו פיהק, משפט מסוים שנתקע לי בראש, מלפני שנים, פרצוף של בן אדם. קרוב משפחה או רחוק, מישהו מבני העיירה. בגד, צורה, תנועת יד, מאורע שקרה. לפעמים מאוד מאוד מאוד חולף, מאוד זעיר. רציתי את כל הדברים האלה איכשהו ללכוד בתוך הספר".

הספר, שגיבוריו הראשיים הם שלושה גברים אשכנזים תל-אביבים - ישראל המוסיקאי המיוסר, צזאר ההולל וגולדמן עורך הדין אובד הדרך - מסגיר כבר בעמודו הראשון את הישגו הספרותי חסר התקדים: המשפט השבתאי. המשפט השבתאי, המשפט האחד, הוא עולם ומלואו. הוא עשוי להיפרש על פני עמוד שלם, אם לא יותר, לזרום בכל מיני כיוונים, לפנות ימינה ושמאלה ולאחור ולפנים, להיפתח לשלל הערות, אסוציאציות, למלה המדויקת הנוספת, ואז, מבלי לאבד מאומה מכוחו, מלחנו הפנימי, מיושרו האסתטי והמוסרי, להגיע לנקודה שבסופו. האפקט מהפנט. "המשפטים האינסופיים מצד אחד והדיווח השקט, כמו דו"ח מצב, כמו מסמך משפטי, גורמים לתחושה של חנק", אומר פרופ' נסים קלדרון. "אתה קורא ואתה נחנק".

"קפריזה מסוימת", קרא לזה שבתאי כשתיאר את סגנונו ואת העובדה שהספר הוגש לקורא בחטיבה אחת, ללא חלוקה לפסקאות. "מין התמרדות בנוסח כתיבה מסוים שרווח בארץ של משפטים קצרים, כאילו מנופים, שיצרו מין אפקט של ניקיון וסגנון. ואני פשוט התמרדתי. זה עורר בי התנגדות". זאת היתה מרידה שהובילה לעבודת פרך. את "זכרון דברים" כתב שבתאי במשך שש שנים כמעט. התחיל לקראת סוף 71' וסיים "ב-17 במאי 77', יום עליית הליכוד לשלטון", אומרת עדנה שבתאי, אלמנתו. "הוא היה המום, ולא ידע אם לשמוח או לבכות".

היה לו סדר יום מוקפד. בבוקר כתב, ואחר הצהריים פגש חברים ושוטט בתל אביב, עירו האהובה. הוא כתב כמו עד חורמה. אסף אלפי דפים, קילומטרים של משפטים. "לכתוב ספר זה כמו לטאטא את רחוב אלנבי במברשת שיניים מכיכר המושבות ועד הים", מצטטת ד"ר חנה סוקר-שווגר את שבתאי בספרה העיוני החדש "מכשף השבט ממעונות עובדים, יעקב שבתאי בתרבות הישראלית".

כל דף שהכניס למכונת ה"הרמס בייבי" שלו היה צריך לצאת ממנה נקי, ללא מחיקות. אם טעה במלה, ולא חשוב איפה על פני העמוד, היה שולף וזורק לפח ומתחיל הכל מהתחלה. "היה לוח שעם ענק תלוי בביתו על הקיר", אומר חברו, מפיק הטלוויזיה איציק קול, "ושם הוא היה תוקע עם נעצים את כל ההערות שלו ואת כל האפשרויות של כל המשפטים שעליהם עבד באותו זמן. והוא היה מתקן אותם ומתקן ומתקן ואף פעם לא גומר".

פרופ' מנחם פרי, שהוציא את "זכרון דברים" ואת "סוף דבר" בהוצאת הקיבוץ המאוחד, אומר שבימינו ייתכן שאפשר היה לבנות תוכנת מחשב מיוחדת לבחירת האופציה השבתאית המועדפת. אבל אז, כשהכל היה ידני, העבודה על כתביו היתה סיוט. "הוא כתב כל משפט בחמש נוסחאות", אומר פרי. "צריך היה להיות מתמטיקאי כדי לבחור ביניהן. 'זכרון דברים' ו'סוף דבר' קיימים באינסוף ורסיות. הוא עבד על כל משפט שנים ובסוף השאיר ארבע אלטרנטיוות".

עדנה שבתאי: "אם יכול היה להוסיף רק עוד פסיק, הכל היה הרבה יותר מושלם. סשה ארגוב היה אומר עליו ששלמות זאת הדרגה הכי נמוכה אצל יענקל'ה. כמו שאמרה בת שבע ב'כתר בראש' (אחד ממחזותיו): 'אני מדברת רק עם מלכים ומעלה'. יענקל'ה היה מתחיל רק משלמות ומעלה".

האירוניה היא שעל "זכרון דברים" לא היו בהתחלה קופצים. הראשון שגילה עניין היה פרי, שהתוודע לשבתאי כשקרא את "הדוד פרץ ממריא", קובץ הסיפורים הראשון שלו שיצא לאור ב-72' בספריית הפועלים. "הוא פגש את יענקל'ה באירוע ספרותי", אומרת עדנה, "ניגש אליו, הציג עצמו ואמר: 'קראתי את הספר שלך, הוא נפלא בעיני, אני עומד לפתוח הוצאת ספרים ואני רוצה להיות זה שיוציא את ספרך הבא'. לא היה לו מושג שיענקל'ה כבר כותב רומן".

פרי גילה סבלנות ולא לחץ. רק מדי כמה חודשים היה מתקשר ושואל: "נו, מה נשמע?" בינתיים התחילו להופיע קטעים מ"זכרון דברים", שנקרא אז "עורב הנחושת" ו"קו הרקיע" (היו עוד שמות רבים נוספים), במדור הספרותי של "הארץ", בכתב-עת של פרי "סימן קריאה" וב"חותם" של "על המשמר", שערך חברו הטוב של שבתאי, בצלאל לב.

"נפגשנו עם העורך הראשי של עם עובד, אברהם יבין", משחזרת עדנה שבתאי, "אצל המשורר עוזר רבין. יבין אמר שהתרשם מהקטעים שהתפרסמו ועוזר שאל אותו: 'מתי כבר תוציא את הספר שלך?' כולם ידעו שהוא כותב כבר המון זמן סיפור תל-אביבי ומתייחס לזה כמו לאבן ריחיים על צווארו. ואז יבין אמר: 'אולי תיתן לי לקרוא את הספר, אולי נוציא אותו לאור?' ויענקל'ה היה נבוך כי כבר היו לו דיבורים עם פרי".

פרי מגלה נדיבות של מנצחים. "הוא הביא לי פרק מספר שהיה שונה מאוד מהכתיבה של 'הדוד פרץ'. היה לזה כבר האופי והמשפטים של 'זכרון דברים', הכתיבה היתה חריגה מאוד בנוף הכללי. ומעריצי שבתאי לא היו רבים אז. חברי העריכו אותו פחות ממני. בחוברת הראשונה של 'סימן קריאה' נסים קלדרון כתב ביקורת שלילית על 'הדוד פרץ'".

את כתב היד הראשון של הרומן הביא שבתאי לפרי. "היינו קטנים אז, ואמרתי לו שהספר הזה צריך להיות להמונים ושיילך לעם עובד - אם הם יסכימו לקבל את זה ל'ספריה לעם', שהיו לה באותה תקופה 20 אלף מנויים, שייתן להם, ואם הם יסרבו, שיחזור אלי".

יבין קיבל את כתב היד ב-75' והעביר אותו ללקטור לקריאה. כעבור כמה חודשים קיבל שבתאי מכתב סירוב. "יום אחד חזרתי מהעבודה הביתה", אומרת עדנה, "וראיתי אותו יושב על יד שולחן העבודה שלו עם הקרטון של כתב היד ומכתב ואומר: 'אשה, חיכיתי לך, תקראי'. קראתי ונתקפתי בזעם איום. הייתי חונקת את מי שכתב את זה".

מי שכתב את המכתב, השמור אצל עדנה שבתאי עד היום, חשב שמדובר במהתלה מקומונית כושלת: "עומד המחבר מהצד ומלגלג על הדמויות על חטאיהן וחולשותיהן. במקרה זה מדובר בחברה המכונה התל-אביבית השבעה של ראשית שנות ה-70, נושא שימשוך בוודאי את הקורא או לפחות את הקורא מלפני מלחמת יום הכיפורים. כלומר, מי שהיה או הנו חסיד של מחזותיו של חנוך לוין, למשל, יאהב את 'עורב הנחושת'. חנוך לוין מצליף בצורה גסה וגלויה ומכוערת בכוונה. שבתאי עושה בעצם אותו הדבר בצורה אלגנטית מרוסנת, מהוקצעת ובדרך כתיבה חדשנית ומגרה... אחרי סיום קריאת הספר לא יכולתי להשתחרר משני רשמים עיקריים: א. הרגשת מועקה ודכדוך. ב. שנעשתה כאן מלאכה מחושבת ומתוחכמת להפליא אך שבסופו של דבר נשארת חיצונית, עקרה ומצועצעת בלבד. אולי רצה המחבר להגיד שהחיים כל כך מחורבנים וחסרי תוחלת שאין אפשרות אחרת אלא ללגלג עליהם ולראות בהם את הצד הקריקטורלי שלהם? גם זו גישה ואפשר גם לכבד אותה. האם זה ספר חשוב? לא. זה תרגיל, שעשוע נחמד לכל היותר וגם זה משהו".

יבין הודיע לשבתאי שלפי החלטת המערכת אפשר יהיה להוציא את "עורב הנחושת" לאור בעם עובד, אך לא בספרייה לעם. "יענקל'ה אמר 'לא תודה'", אומרת עדנה. "הוא לא הראה את זה אבל נפגע מאוד ולמחרת התיישב לכתוב את הספר מחדש. הפעם הוא ידע שיכתוב אותו בלי להתחשב בטעמו של אף עורך ספרותי. הוא אמר: 'אני אכתוב את הספר הזה על החיים ועל המוות'".

פרי המתין עוד שנתיים עד שהוציא את "זכרון דברים" לאור. הוא לא חשב שהוא מהמר. "לא עשינו שום שיקול כספי באותה תקופה. זו היתה מו"לות אחרת. קהל היעד שלנו היתה הקהילה הספרותית. היינו אליטיסטים, משוללים כל מחשבה מסחרית. ההצלחה של 'זכרון דברים' מאוד הפתיעה אותנו".

יבין לא מבין עד היום איך זה קרה לו. "פרי מאוד אוהב לספר את זה", הוא אומר במרירות, "30 שנה הוא מספר את הסיפור הזה ועוד לא נמאס לו".

אבל באמת, איך פיספסתם את "זכרון דברים"?

"זה לא התפספס, אלא שאני רציתי שיענקל'ה ירשה לי לא לעשות הכל בפסקה אחת. היו לנו חילוקי דעות לגבי הסגנון. אמרתי לו שמבחינת התוכן, לדעתי, לא מוצדק שהספר הזה יהיה כתוב כולו בפסקה אחת. אמרתי לו שאם הוא מתעקש על הדבר הזה, אז אני יכול להוציא את זה בעם עובד. האמת שהוא קודם בכלל דיבר עם פרי ואני לא מבין למה הוא בא אלי".

בגלל שהיו לך 20 אלף מנויים.

"לכן זה חייב אותי לתת לאנשים משהו שהם יכולים לקרוא".

גם ההתקבלות של "זכרון דברים", שעד היום מכר כ-60 אלף עותקים, היתה סיפור של התפתחות מעוכבת. את קבלת הפנים אפשר להגדיר כדממה כמעט מוחלטת, שהופרה פה ושם בביקורות רעות. הסופר יצחק בן נר, שעבד אז עם שבתאי במחלקת הדרמה בטלוויזיה, זוכר כיצד רב עם דן עומר, מבקר הספרות של "העולם הזה", שקטל את הספר. "אמרתי לו: 'איך אתה יכול לעשות דבר כזה?' חשבתי שהוא טועה טעות מרה וגסה. אני חושב שיענקל'ה נפגע ממנו מאוד".

הביקורת שכתב חיים פסח ב"הארץ" רק כעבור כמה חודשים שיפרה את מצב רוחו של שבתאי ("ספר מרתק, חגיגה של גסיסה והתפוררות"), אך לא תורגמה למכירות. מי שבעצם חשף את הספר לציבור היה דן מירון, במאמר גדול שכתב ב"ידיעות אחרונות" שנה לאחר שהספר יצא. "עד אז הספר נתפס כשולי", אומר מירון, "ואני הייתי הראשון שכתב שפה מתרחש דבר שעוד לא היה כמותו, וזה שינה את פני המכירות. "זכרון דברים' זה הצומת הכי חשוב בסיפורת הישראלית. כל הסיפור הישראלי סופר כאן מחדש".

הוא עצמו היה מודע לגודל השעה?

"הוא היה איש אפוף חשדות. איש אובססיווי. סופר שעינה את עצמו בלי סוף. היה מאוד תובעני כלפי עצמו ולא בטוח. יש לנו אלפי עמודים של שני הרומנים שלו בארכיון באוניברסיטת תל אביב. שני אנשים חוללו מהפכה עצומה בשנות ה-70, חנוך לוין בתיאטרון והוא בסיפורת. אפילו סופרים גדולים אחרים כמו א"ב יהושע, מה שכתב אחרי 'זכרון דברים' אינו דומה למה שכתב לפניו. אפילו ה'מקדמות' של יזהר זה ורסיה רחובותית יזהרית של 'זכרון דברים'".

קלדרון לא מרגיש צורך לאכול את הכובע על קטילת "הדוד פרץ ממריא". "אחד הדברים הכי מרגשים היה שפגשתי את שבתאי מעט אחרי ש'זכרון דברים' הופיע", הוא אומר. "כתבתי אז ב'סימן קריאה' שהספר הוא סיכום ספרותי ענק לתרבות תנועת העבודה ושקיעתה, שמדובר בהישג אדיר שנובע מההזדהות העמוקה של שבתאי עם האנשים השוקעים האלה. הדבר הראשון שהוא אמר לי כשנפגשנו היה: 'אל תחשוב שאני זוכר לך לרעה את מה שכתבת'. אחר כך נעשינו ממש חברים והוא אמר לי שבמשך הרבה שנים הוא רצה לכתוב כמו יצחק בבל והיה צריך להשתחרר ממנו, ובעצם אני עזרתי לי להבין שלא זאת הדרך, ש'יש יותר מדי סוכר בתבשיל הזה'".

לב חולה, אהבות גדולות

שבתאי בתמונה שהופיע בכרזה של תנועת התחייה. צולמה במקור אחרי שסולק מהשומריה
בתודעה הציבורית ידוע שבתאי כגבר של אשה אחת, עדנה שבתאי, אהובת נעוריו ואם שתי בנותיו שעם מותו היתה ליורשת עזבונו ולרוח החיה מאחורי זכרו ומפעלו הספרותי. אלמנתו הנצחית. אבל רוב חייו היה שבתאי גבר של שתי נשים.

כבר בילדותו בתל אביב הוא היה כוכב שבתאי: ילד יפה עם בלורית, ספורטאי מצטיין, תלמיד מבריק, וגם צ'רמר מקצועי. "חתיך היסטרי", במלותיה של עדנה היום. חברות אף פעם לא חסרו לו, גם לא לאחר שנישא. הוא היה בן 16 וחצי כשפגש בעדנה בקיבוץ מרחביה ובן 20 כשהתחתנו, אבל גם אז, כבעל ואב צעיר בשנות ה-20 שלו, היה לבו פתוח לאהבות גדולות. הרבה לפני שפגש את דליה גוטמן בתל אביב היתה לו אהבה מיוסרת במרחביה. שניהם היו נשואים וכולם ידעו ושתקו.

"יענקל'ה היה המקסים והנעים והאהוב שבבני אדם, יפהפה עם קלות חיים של ילד נאהב", מסביר מירון, חבר של שבתאי עוד מהתיכון שהיה בסוד האהבה ההיא. "הוא היה גבר אהוב ומקסים ומאוד אהב להיות נאהב. היה בו אלמנט נרקיסי מסוים שלא התבטא באדישות כלפי הזולת. זאת היתה התאהבות בעצמו שהקרינה על האחרים. אני זוכר אותו משחק כדורסל במגרש בבית הספר, היו לו תנועות כמו של בעל חיים גמיש ומקסים. הארוס היה מסביבו וכאילו שכן עליו, וזאת אחת הסיבות שתהליך ההזדקנות כל כך העליב אותו. פטירתו היתה אחת הפטירות שהיכו בי מכה הכי חזקה".

גם חברו הקרוב ביותר, ברוך ("ברקה") הרפז, שגדל אתו בתל אביב ועבר אתו למרחביה, ידע על אהבתו האסורה בקיבוץ. "מה השאלה", הוא אומר, "שניהם כבר לא בחיים, אבל היא היתה אשת אחד החברים הכי טובים שלנו במרחביה. זה היה טאבו. באופן רשמי אף אחד לא דיבר על זה, אבל הסיפור נמשך הרבה זמן".

ואת דליה גוטמן אתה מכיר?

"את החברות הזאת ליוויתי מקרוב ועד היום אני מלווה אותה. אני הייתי שותף מלא בכל, כמובן, ופעם אחת אני זוכר שמצאנו את עצמנו שלושתנו מתפוצצים מצחוק ליד גן הדסה בתל אביב באמצע הלילה עד שהשכנים צעקו עלינו וגירשו אותנו משם. אבל מה? שנינו פולנים טובים אז השתדלנו ללכת על הבהונות כדי לא לפגוע באף אחת. הדברים בעצם לא נאמרו אף פעם במלים מפורשות מטוב ועד רע. אנחנו היינו מין דור כזה שלא דיבר. בסגנון הקצין הפולני".

עם שובו של יעקב לתל אביב, לאחר מלחמת ששת הימים, הוא גילה עיר אחרת מזו שעזב. תל אביב היתה בשיא ימי הדקדנס שלאחר הניצחון הגדול ב-67', עיר שנשטפה בכל ההטיות של השורש י.צ.ר, כשבני דורו של שבתאי נותנים את הטון בכל מעגלי העשייה, התרבותית והתקשורתית. חוץ מהעיר השתנה גם שבתאי עצמו. אחרי שבמרחביה עשה לעצמו שם כפזמונאי הוא החל, עם המעבר לתל אביב, לכתוב את סיפוריו הקצרים ואת המחזות, לתרגם ולפרסם במדורי הספרות - החל להיות סופר. היצירה היתה ציר אחד שבה השתנה. הציר השני היה המוות. ב-1 במאי 1971, בגיל 37, הוא לקה בהתקף לב, ומאז התנהלו חייו מתוך ידיעה שהוא מוכרח להספיק הכל, ומהר.

הוא התחבר לחבריו הוותיקים ופגש חדשים והפך לאושיה תל-אביבית, איש הבוהמה. בקריו היו מוקדשים לעבודה, שאר היום היה שייך לרחוב - חברים, תיאטרון, בתי קפה, הים כמובן. "היינו הולכים יחד לחוף פרישמן, משחקים מטקות", נזכר הרפז, שגם הוא ואשתו נעמי עזבו את מרחביה ועברו לתל אביב. "היה לו סוודר אדום שאתו תמיד היה הולך לים. בחורף ובקיץ. הייתי אומר לו שאני מתבייש ללכת איתו לים ככה, אבל הוא לא ויתר, אמר שהוא מרגיש טוב בתוך הסוודר".

עם אורי זוהר הוא כתב את התסריט ל"עיניים גדולות", אולי הסרט הטוב ביותר של זוהר ולבטח העגום ביותר, המספר את סיפורו של מאמן כדורסל נשוי, מזדקן ובוגדני. העבודה עם זוהר היתה תענוג קטן. "יום אחד יענקל'ה הזעיק אותי מהעבודה", נזכר הרפז, "ניהלתי את מכון הקולנוע, זה היה בבניין קולנוע 'תל אביב', שני מטרים מהבית שלו. הוא התקשר ואמר: 'אתה חייב לבוא מיד'. חשבתי שהוא מרגיש לא טוב, זרקתי הכל ורצתי אליו ואני רואה אותו מלמטה ואת אורי זוהר, עומדים במרפסת כמו שני תרנגולים. היו להם עיניים אדומות והם רבו עד זוב דם על איזה סצינה, רצו לחנוק אחד את השני והייתי צריך להפריד ביניהם".

באותם ימים פגש שבתאי את גוטמן, מפיקה ברדיו שמאוחר יותר עברה למחלקת הבידור בערוץ 1 (אז הטלוויזיה הישראלית). בין השניים נקשרה ידידות על רקע מקצועי שעם הזמן התגלגלה לרומן. שלמה ניצן הפגיש ביניהם. גוטמן חיפשה מישהו שיתרגם לה שירים מיידיש לתוכניתה "דו רה ומי עוד", ניצן הציע את שבתאי.

"תל אביב היתה קטנה וכולם הכירו את כולם", אומרת האדריכלית ציונה לשם (אליעזרה ב"זכרון דברים"). לשם זוכרת עיר מנוונת, מסטולית, שטופת יצרים. לה עצמה היה רומן ארוך עם האדריכל אלדר שרון (צזאר ב"זכרון דברים"), בנו של האדריכל הנודע אריה שרון. אחר כך נישאה לאברהם לשם, בעלה לשעבר של אלונה איינשטיין, גרושתו של אריק איינשטיין. "זאת היתה תקופה פרועה", היא אומרת, "תל אביב היתה מאוד סוערת, האנשים הסתובבו במעגלים וכל מי שלא בגד באשתו נחשב אידיוט. כולם היו מסוממים אבל בסוף היום נאחזו במשפחה ולא התגרשו".

בגילוי לב היא מודה ששבתאי לא אהב אותה במיוחד והבהיר זאת ב"זכרון דברים". "הוא איבחן אותי כמו חתול רחוב. לא טוב לה פה, אז היא הולכת. וזה היה נכון. הוא תיאר אותי בדיוק עם השמלה הפרחונית, אשה קרירה ודעתנית שלא מבינה איך אנשים לא יודעים לעזור לעצמם".

ולמה הוא לא אהב אותך?

יעקב ועדנה בצעירותם. אהבה גורלית
"הוא לא סבל אותי כי אלדר ואני היינו נפגשים בסטודיו שלו ברחוב פרישמן וכל פעם שהייתי יורדת משם, הייתי רואה את יענקל'ה מסתובב למטה ולא הבנתי למה. אחרי הרבה שנים הבנתי שכל פעם שהייתי באה לשם, וזה היה כל יום, יענקל'ה היה צריך לצאת לרחוב. הם גרו תקופה ביחד ואחר כך יענקל'ה היה בא לשם עם דליה, ואני-הייתי ממש מטרד בשבילו".

גוטמן ושבתאי לא היו סוד כמוס. הם הסתובבו בגלוי בתל אביב, בילו יחד והיו להם חברים משותפים. "בבוקר עבדתי אתו בהבימה על 'האוצר' של שלום עליכם", אומר עמרי ניצן, "ובערב הייתי פוגש אותו עם החברה שלו מתחת לפיקוסים בדיזנגוף". החברים של שבתאי הכירו את גוטמן והיו נפגשים עמו לעתים בביתה. אבל דברים מפורשים מעולם לא נאמרו. זה היה הקוד הפולני, יש דברים שלא מדברים עליהם. "הכרתי את דליה. הייתי בא אליה הביתה", אומר קלדרון. "הסתובבנו הרבה בתל אביב ובאופן טבעי השיטוט היה נגמר בבית של דליה. זה היה מובן מאליו וגלוי על פני השטח שיש אהבה גדולה בחייו, אבל הוא לא שיתף אותי בזה מעולם ולא דיבר אתי עליה".

במשך השנים נוצרו שני מחנות, החברים של גוטמן והחברים של עדנה, שידעה על הרומן אבל התייחסה אליו בזלזול. בצדק מבחינתה. שבתאי מעולם לא באמת עזב את הבית. "אלה היו חיים מלאי יופי וסערות, ובלגן וכעס וקונפליקטים", היא אומרת, "אבל מאוד אהבתי אותו. הוא היה איש כל כך מלא חיים. השנים שנשארו לו לחיות, הוא חי בכל העוצמות. הוא היה דבר והיפוכו, אבל ההפכים האלה שכנו בו בהרמוניה. היה קשה לחיות עם זה וגם נהדר".

בביתה במעוז אביב מנהלת שבתאי את הזיכרונות של בעלה המת. אצלה הוא מאוד חי. מדי פעם היא מביאה לו מתנות מנסיעות רחוקות וממתיקה סוד עם תמונותיו שעל הקיר. את קטעי העיתונות עליו היא מתייקת בהקפדה, שהכל יישמר, שלא תשכח דבר. היא זוכרת הכל, וצחוק גורלה הוא שיש לא מעט דברים שהיא רוצה לשכוח.

הרומן עם גוטמן נמשך לסירוגין כעשר שנים. באמצע היו ניסיונות פרידה אמיתיים, כואבים. אלה לא רק שלא צלחו אלא שבחורף 81' אף נולדה בתם, נועה, היום סטודנטית לאמנות בהאנטר קולג' בניו יורק. נועה נושאת את שם אביה, וכל מי שרואה אותה עומד מיד על דמיונה לאביה. "מצער אותי מאוד שלילדות שלו אין קשר עם הילדה של דליה", אומרת לשם. "יש אנשים שצריכים לחיות עם יותר מאשר בן אדם אחד וצריך להשלים עם זה".

מירון, שעזר לעדנה להוציא את "סוף דבר" לאחר מותו של שבתאי, ידע גם על גוטמן. "אביו היה דמות אפלולית מאוד וקשה בחייו, והיחסים שם לא היו טובים (האב שימש השראה לאביו של גולדמן ב'זכרון דברים'), אבל הנשים סביבו, אמו וסבתו, השפיעו עליו אהבה ללא גבול. וכך גם חבריו, אהבו אותו אהבת נפש. הוא היה חבר נעים ונדיב".

מה הוא סיפר לך על דליה?

"הוא סיפר לי מה עובר עליו וידעתי באיזו מועקה הוא היה בשנה האחרונה, כשהבין שדליה לא הסכימה לעשות הפלה ושעומד להיוולד ילד או ילדה. הוא הבין שהחיים שלו מתקרבים לרגע של משבר, מצד אחד, והבין גם את התעקשותה של דליה ללדת".

הוא לא נבהל וניסה לנתק את הקשרים איתה?

"להיפך. הוא היה מגיע לשם כמעט כל יום, אבל הרגיש שיש אלמנט גורלי בקשר הזה והיה מאוד מאוד לחוץ. הוא רצה ולא רצה בעת ובעונה אחת, ולא ידע מה יהיה ואיך יסתדרו החיים אחרי הלידה כשתהיה עוד משפחה. לפעמים אני אומר שהוא ברח למחלת הלב שלו, אבל זה פשטני כי היתה לו מחלת לב תורשתית. הוא נפטר בגלל הגנטיקה המשפחתית. 'הר הגעש משמיע קולות מבפנים', הוא היה אומר, 'מבשר את הפורענות'".

אצלו הכל התחיל מוקדם

שבתאי נולד בתל אביב למאשה ואברהם שבאו מפולין ב-1925 ובנו את ביתם, צריף עץ מכוסה בנייר זפת, בשכונת נורדיה (דיזנגוף סנטר) בתל אביב, משם עברו למעונות העובדים ברחוב פרוג. שבתאי האב, יהודי קשה, עבד בסולל בונה, האם היתה עקרת בית שגידלה שלושה בנים בתנאי דוחק. יעקב היה הבכור ובבת עינה, אהרן, המשורר והמתרגם שהתאלמן זה עתה מאשתו טניה ריינהרט, האמצעי, ויואל, האח הצעיר, פסנתרן מחונן שחי שנים רבות בצרפת, הוא מי שסיפק השראה לדמותו של ישראל ב"זכרון דברים".

שבתאי נשם את תל אביב מיום היוולדו. גן ילדים, בית ספר יסודי (תל נורדאו), התיכון (עירוני א'), הקן של השומר הצעיר, הכל קרה בין הים לקינג ג'ורג'. הוא תמיד היה מוקף חברים ונטל חלק בחייהם של רבים, אבל לרוב היה משכמו ומעלה והיה מושא לקנאה והערצה.

את ברקה הרפז הוא הכיר כבר בגיל שלוש. "לא היה יום שלא נפגשנו. גם ההורים היו חברים, משפחות פולניות שנארגו זו בזו", אומר הרפז. גדי מאירי היה חברו הטוב בשומר הצעיר. "ברקה הביא אותו ממחנות העולים בכיתה ז'", אומר מאירי ("שיכנעתי אותו שבשומר הצעיר הבנות הכי יפות", זוכר הרפז). "אבל עוד קודם שמעתי עליו כי הוא היה ילד מאוד מפורסם. ספורטאי מזהיר, יפה, מוצלח. הוא הופיע ועשה רושם עצום על כולם, ובמיוחד על הבנות. לא היה ביישן. יכולת הביטוי שלו היתה יוצאת מהכלל והיה לו הביטחון שכולם מתרשמים ממנו. הוא היה בן 13, גבוה מכולם, וכבר התגלח. את יודעת איזה רושם זה עושה על מי שאפילו פלומת שיער לא הצמיח?

בסוף כיתה ט' התחילו מאירי ושבתאי להדריך. "את זה הוא עשה באופן בינוני", אומר מאירי. "לרתק את החניכים בפעולה היה לו קל מאוד, אבל לבוא לכל הפעולות ולהתכונן היה לו יותר קשה. בשביעית-שמינית קרה ליענקל'ה משהו. פתאום הוא בלט פחות כי הגענו אליו, גם אנחנו היינו גבוהים, עם חברות ולא טמבלים. הוא התחיל לראות לא טוב ולהרכיב משקפיים וזה מאוד העיק עליו, וחלה גם ירידה ביכולת הספורטיווית שלו. אחר כך הוא התחיל להקריח ולא השלים עם זה. ב'זכרון דברים' הוא מספר על התכשיר לקרחת שצזאר קונה. אני בטוח שגם הוא ניסה הכל. אצלו הכל התחיל מוקדם. גם מחלת הלב. וגם המוות".

כשהיה בכיתה י"א נסעו כולם למחנה עבודה בקיבוץ מרחביה בעמק יזרעאל. שבתאי והרפז הסתכסכו עם הבנות בגדוד והחליטו שלא לנסוע. "אחרי כמה ימים הגיע אלינו אחד מהחבר'ה ושיכנע אותנו לבוא, אמר שנורא כיף שם, אז נשברנו ונסענו", מספר הרפז. "אני, אימנתי את הבנות של מרחביה כדורסל ויענקל'ה הקסים אותן. היתה מסיבה ביום שישי ואחריה מצאנו את עצמנו על פסי הרכבת, אני עם נעמי והוא עם עדנה. אחר כך היינו שנה ומשהו בדרכים עד שהתחתנו".

הספר הגנוז

עדנה הנגבי, בת מרחביה, היתה בת 15 כשפגשה את שבתאי. "אחרי ערב הריקודים הראשון הלכנו לשתות חלב ואחר כך הסתובבנו כל הלילה. הוא היה חתיך היסטרי. התאהבתי בו מהרגע הראשון. כשהפציע השחר הוא אמר: 'אני נוסע לתל אביב', ואני שאלתי: 'תחזור?' והוא אמר: 'אני לא יודע'. קיבלתי סכין בלב. הוא חזר כעבור יומיים. ראיתי אותו בחדר האוכל בארוחת הערב. היה לו מראה אפל וקודר. 'רציתי לראותך', הוא אמר. זאת היתה אהבה גורלית. אחר כך המשכנו במכתבים ובביקורים. במכתב הראשון שאלתי אם אנחנו חברים, אז הוא ענה: 'קטנטונת שלי, בטח שאנחנו חברים'. הכל היה אז בשיא הרצינות".

שבתאי סיים את הלימודים והלך עם הגרעין לצבא לקיבוץ נגבה ואחר כך לשאשא. עדנה הצטרפה וכשהיתה בת 19 הם התחתנו ועברו לגור במרחביה. נולדו להם חמוטל, היום בת 50, פסיכיאטרית וסופרת ואורלי, בת 43, פסיכולוגית קלינית.

קריירת הכתיבה שלו החלה בעצם בקיבוץ כפזמונאי. עדנה, שהיתה בוועדת תרבות, הזמינה את צמד הדודאים, בני אמדורסקי וישראל גוריון, להופעה, ומתוך ההיכרות צמחה ידידות והשניים ביקשו משבתאי לכתוב להם מלים לפזמונים. הוא כתב להם את "הבחורים כבר עייפים", והם שלחו אליו את אריק לביא, שלו כתב את "שיר ההד". כך נפוצה השמועה שבקיבוץ מרחביה יש בחור צעיר שיודע לחבר פזמונים. בין היתר הוא כתב את "שבוע האהבה", "אהובתי שלי לבנת צוואר", "שיר הכרם" ו"הגבירה בחום".

בשנתו התשיעית במרחביה, קרוב לגיל 30, הוא התחיל לכתוב מחזות ולהתייחס אל מלאכתו ברצינות. "ב-63' הייתי בהריון שני", אומרת עדנה, "והוא היה הולך להשכיב את חמוטל בבית הילדים והיה מספר לילדים סיפורים לפני השינה. כך נולד המחזה הראשון 'המסע המופלא של הקרפד'".

בהמשך כתב מחזה רב משתתפים ליובל ה-50 של מרחביה ואחריו את "מתוך פרשת חייו של הנס ולדמר", מחזה שגנז עוד בטרם הושלם, על השילומים מגרמניה. הוא הגיש אותו ביחד עם "המסע המופלא של הקרפד" למועצה לתרבות ואמנות וליום הולדתו ה-30 זכה בשני פרסים. בכסף שקיבל, שרובו הלך לקיבוץ, הוא קנה מכונת כתיבה וחצי שנת חופש לעבוד עליה. רומן הביכורים שכתב אז, "המעיין החתום", נגנז אף הוא.

הרומן הראשון והקצר של שבתאי היה מונח כל השנים בארכיון יעקב שבתאי שבאוניברסיטת תל אביב. לפני שמונה שנים סיפר עליו מירון לסופר והמבקר דרור בורשטיין, שעשה אצלו דוקטורט על שבתאי. בורשטיין קרא את "המעיין החתום" וחושב שהוא ראוי לפרסום למרות ששבתאי גנז אותו. הפרסום היה תלוי בהסכמתה של עדנה שבתאי, שעד לא מזמן התנגדה לפתיחת הארכיון אך באחרונה שינתה את דעתה. המרתק בספר, לדעת בורשטיין, שכולו כתוב "עגנונית". "המשפט השבתאי עוד לא נולד כאן", הוא אומר, "וזאת אולי הסיבה ששבתאי החליט לא לפרסם". גם בספר הזה, הוא אומר, עוסק שבתאי בתשוקה מינית הרסנית, התפרקות המשפחה, המסורת היהודית בחברה הסוציאליסטית ו"יש מבט קדימה אל המוות. אחד השיאים בספר מתרחש בירושלים וכאן נדמה לי שהוא מגיע למקומו הנכון, מקומו של עגנון. אחרי הקריאה בנובלה הזאת נדרש תיקון לספרות העברית. מתברר ששבתאי לא קפץ אל הרומנים הגדולים שלו מוואקום ספרותי אלא מכתפיו של עגנון".

פרי, שאמור להוציא את הספר לאור, אומר שיעשה זאת בחפץ לב "רק אם זה לא יבייש את שבתאי. אני צריך שזאת תהיה החלטה ספרותית מקצועית ולא החלטה מסחרית, למרות שאני יודע שכל ספר של שבתאי יעורר סנסציה".

תחושת דחיפות גדולה מאוד

עדנה אף פעם לא תיכננה להישאר בקיבוץ. "מההתחלה רציתי להיות עירונית", היא אומרת. "לא רציתי להיות קיבוצניקית, הקרקע האמיתית שלי היתה הפרוזה העולמית. נמשכתי לגיבורות ספרותיות. הייתי נון-קונפורמיסטית. כששלחו אותי ללמוד, אחרי ההצבעה באסיפת חברים, ניגשו אלי רבים ואמרו: 'הצבענו בשבילך, למרות שאנחנו מפחדים שתלמדי את הילדים שלנו דברים לא מקובלים'".

שבתאי עזב ראשון, גר בדירתו של אלדר שרון והתחיל לכתוב. המלים קלחו ממנו, בסיפורים קצרים, במחזות וב"זכרון דברים". "אבל אז נפער בחיינו בקיע ענקי", אומרת עדנה, ומתכוונת להתקף הלב. הרופאים דווקא אמרו לו שהוא עשוי להאריך ימים, הזכירו שאביו לקה בהתקף בגיל 42 אבל חי עד גיל 71. "תלוי איך הבן אדם חי", אומרת עדנה, "ויענקל'ה ידע שהוא חי על זמן שאול, כשלהב החרמש ומגע המוות הקר על צווארו. הוא הבין ששעון החול פועל במהירות והיתה בו תחושת דחיפות גדולה מאוד".

תחושת המוות דחפה את שבתאי למיצוי מקסימלי בכל תחום. לאחר "זכרון דברים" הוא ניגש לכתוב את "סוף דבר", על גבר תל-אביבי הספוג בתחושת חדלונו ובזיכרון הבגידה של אשתו, שכאמור הותקן לדפוס לאחר מותו על ידי עדנה שבתאי ודן מירון.

שבתאי, שהיום משמשת כעורכת פרילאנס בהוצאת מודן וב-86' הוציאה את רומן המפתח "והרי את" על החיים בצלו של סופר מפורסם, ידעה מה היא מקריבה לטובת החיים במחיצת שבתאי. כמורה לספרות והיסטוריה היא סיימה תואר ראשון בהיסטוריה וספרות בהצטיינות באוניברסיטת תל אביב. "הציעו לי מסלול ישיר לדוקטורט בהיסטוריה כללית אצל שאול פרידלנדר. יענקל'ה הבטיח שיתן לי שלוש שנים לעשות את זה, אבל הוא התחיל לכתוב את 'סוף דבר' והחלטתי לוותר. ידעתי שאחר כך לא אלמד יותר, אבל מצד שני ידעתי שגם אצלו הזמן דופק".

הקרבת את עצמך?

"בלב כבד וכואב. מאוד כבד. אבל לא היה שום ויכוח כי זאת היתה החלטה שלי להמשיך לפרנס ולוותר על קריירה. זה הספיק לקורת גג, למזון בסיסי, לצרכים של הבנות. כשנעשה קצת לחוץ והיתרות בבנק ירדו, הוא היה אומר: 'אני אקח איזה תרגום בקאמרי או איזה עיבוד בהבימה'. אני התנגדתי באופן מוחלט שתהיה לו משרה קבועה".

את מסלולו בתיאטרון התחיל שבתאי בשנות ה-60 בקאמרי, בעזרת ידידו מהשומר הצעיר איציק קול, אז מנכ"ל התיאטרון. "הוא תירגם לי את ההצגה הראשונה של הקאמרי לילדים, 'הרפתקה בקרקס', ואחר כך תירגם וכתב עוד מחזות". אחרי הקאמרי הגיע שבתאי לחיפה. הוא התוודע לעודד קוטלר בשנות ה-60 כשכתב "בימת השחקנים", ומשם המשיכו השניים לתיאטרון חיפה, שם יצר שבתאי את העיבוד המבריק ל"מנדרגולה" של מקיאוולי.

"תיאטרון הוא אהב מאוד ואהב להיות מועסק בו", אומר קוטלר, "אבל אני תמיד אמרתי לו, כחבר אוהב, 'אתה כותב ספרות באופן יותר רציני ודרמטי מתיאטרון'. הוא כתב את 'דון ז'ואן ושיפל חברו' שהעלינו, חנוך לוין ראה את זה וחשב שזה היה המחזה הכי טוב שלו. אני דווקא חשבתי ש'נמר חברבורות' הוא מחזה גדול".

בסוף שנות ה-70 עבד שבתאי כפרילאנסר במחלקת הדרמה בטלוויזיה, אחרי שקוטלר התמנה למנהל המחלקה והביא איתו את אנשי ה"קוטלרייה" - בן נר, אברהם הפנר, דליה הרץ, רם לוי. "הקמנו את מחלקת הדרמה של הטלוויזיה, הם בדקו תסריטים, העלו רעיונות, פנו לכותבים, ככה נולד 'חירבת חיזעה'", אומר קוטלר. "היה בזה כיף אדיר ואישיותו של יענקל'ה היתה מעל כולם. היה לו חוש הומור אדיר וצחוק מהדהד ומשגע".

כעבור שנתיים התפרקה החבורה. בן נר עוד זוכר בחיבה את הנסיעות לירושלים לבניין הטלוויזיה. "היינו נוסעים מדי שבוע לישיבה בטלוויזיה בירושלים ויענקל'ה היה מת על הנסיעות האלה משום שאהב אהבה גדולה את המזנון שם. השתגע מהמאכלים. הוא היה מודאג מהמצב הפוליטי, והטלפונים היו תמיד מהסוג של: 'איציק, מה יהיה? מה יקרה עכשיו?' הוא חי מאוד את מה שקורה".

שבתאי היה אדם פוליטי מאוד. כאיש שמאל שגדל בבית מפא"יניקי, הוא לקח קשה את עליית בגין והליכוד לשלטון, עד כדי כך ששמחתו על יציאת "זכרון דברים" לא היתה שלמה. הבמאי אילן רונן זוכר את ההתפרצויות הפוליטיות שלו. "הייתי מנהל אמנותי בתיאטרון החאן ועשינו ביחד הצגה שהוא כתב, 'אוכלים', מחזה על אחאב ואיזבל. הוא התעקש להאזין לכל הנאומים של בגין. אמרתי לו: 'השתגעת, אין לך מה לעשות? הרי אתה לוקח הכל ללב', והוא אמר: 'אני יודע, אבל אין לי ברירה'".

קוטלר זוכר את שבתאי מתווכח בחימה שפוכה עם הטלוויזיה. "החימה שלו היתה מצחיקה, כאילו שהוא עושה תפקיד. אם היה מופיע בטלוויזיה מישהו מאזורים פוליטיים שהיה שונא, הוא היה יכול לזרוק על הטלוויזיה כיסא".

גם הרפז הכיר את חולשותיו של חברו הטוב, ויום אחד הלך צעד אחד רחוק מדי. "קניתי את ספרו של בגין 'המרד', כתבתי שם הקדשה 'לברקה, ברגשי חיבה, מנחם בגין', וכשיענקל'ה בא אלי אמרתי לו: 'תראה ממי קיבלתי מתנה'. כשהוא ראה את ההקדשה, פניו הפכו לבנים והוא התעטף בשתיקה. אמרתי: 'תראה, בגין עכשיו התחיל עם שיחות השלום, צריך להקשיב לו', אבל יענקל'ה עזב את הבית והחרים אותי ותקופה לא דיברנו. היה לנו חבר משותף שהצביע ד"ש ויענקל'ה החרים גם אותו. הוא היה בא אלינו וצועק אלי מלמטה לקומה שלישית ושואל אם האדם הזה אצלנו. אם הוא היה, יענקל'ה לא היה עולה".

מה הוא היה אומר אילו היה חי היום?

"הוא לא היה מחזיק מעמד. היה כל כך כועס שלבו לא היה עומד בזה. הכיבוש היה מוציא אותו מדעתו, מלחמת לבנון השנייה היתה הורגת אותו".

היה זה רגע אירוני במיוחד כשבבחירות 81' הפך שבתאי לאייקון של תנועת התחייה, לאחר שצילום ילדות שלו, עם בלורית מתנפנפת ברוח וחולצה כחולה עם שרוך לבן, נבחר לקשט את הכרזה של התחייה והפך אותו לסמל ההתיישבות שמעבר לקו הירוק. במקור צולמה התמונה בקיץ 1949, כמה דקות לאחר ששבתאי סולק מהשומריה ביחד עם חברה לאחר שברחו לחיפה לאכול גלידה. בעודם עומדים נכלמים על הכביש, מחכים לטרמפ, עבר במקום צלם זר והנציח במצלמתו את "הצבר האוליטימטיווי", הבטוח בעצמו והמאושר. התמונה הזאת התגלגלה לאלבום העשור, ולאחר מכן, ברשות שבתאי, לעטיפה של תקליט שהפיקה גוטמן בקול ישראל עם שירי תנועות הנוער. משם הגיעה לתחייה. בבחירות שנערכו לאחר מכן הסכימה התנועה, לבקשת המשפחה, לטשטש את הצילום.

דר גרוייסער שרייבר

שבתאי נפטר ב-4 באוגוסט, באמצע הלילה, על המדרכה שמתחת לביתו ברחוב לוריא בתל אביב. ניסיונות החייאה נעשו לאור פנסי האמבולנס. דבר לא עזר. חנוך חסון, מנהל מחלקת הבידור בטלוויזיה לשעבר, זוכר את הבוקר שאחרי. "מישהו התקשר ואמר שיענקל'ה שבתאי מת, וברגע שדליה באה לעבודה כולם נבהלו והתחבאו בכל מיני מקומות ולא ידעו מה לעשות. אמרתי לה, בפנים נפולות, 'דליה, אני רוצה להגיד לך משהו', והיא מיד אמרה: 'מה קרה, יענקלה מת?' וזעקה זעקה גדולה".

"אי אפשר את יענקל'ה לתאר במלים", אומרת נעמי הרפז, אשתו של ברקה, "כי כל מה שתגידי הוא דבר והיפוכו. הוא היה הכי נחמד והכי רגזן, הכי חבר והכי שונא, מאוהב ולהיפך, מתלהב גדול ומשתעמם גדול. איש קצוות. זה שהוא כזה סופר גדול מפתיע אותי, וגם אותו. הוא יושב בשמים ומופתע מאוד מכל מה שקורה כאן סביבו".

למה זה מפתיע אותך?

"האמת שהיינו, ברקה ואני, מאוד צוחקים על 'זכרון דברים', כי היינו מאוד מעורבים בכתיבה והיינו צוחקים מהטיוטות שהוא היה מביא אלינו ומתלבט לגבי כל מלה. אנחנו היינו הקיר שאליו היו באים להישען ולבכות. אני לא קראתי את 'זכרון דברים', לא יכולתי. זה היה יותר מדי עלינו. מכירה את זה רק מהטיוטות וההתייעצות. בזמן שכתב את 'זכרון דברים' הוא היה אצלנו יום יום. היה לו מפתח, הוא היה בא ויושב בדירה ומחכה. ברקה היה קורא לו 'דר גרוייסער שרייבר' (הסופר הגדול) והיה כורע לרגליו בתיאטרליות".

הרפז: "הייתי חוזר מהעבודה ואומר: 'דר שרעייבר איסט דו' (הסופר כאן). היו לו כאן הרשימות של הספר ונעמי היתה מאכילה אותו. גם כשהוא רב עם עדנה פעם או פעמיים ועזב את הבית הוא היה אצלנו".

שבתאי נקבר בבית הקברות בחולון. אחרי הלוויה התקשר הפנר לברקה ונעמי, שהיו בשליחות בברזיל, והודיע להם. הרפז: "אברהמל'ה פעם התקשר אלי ושאל אותי: 'תגיד, תגיד, היעקב שבתאי שכתב את ה'זכרון דברים', זה אותו יענקל'ה שאני מכיר מהטלוויזיה? הוא ידע מיהו אבל לא היה בטוח, כי היענקל'ה שהוא הכיר היה איש מצחיק ומלא שמחת חיים וההוא מהספר היה אדם שפוף ואומלל וקודר".

"כל כדור הארץ שלי היה בלוויה שלו", אומר הפנר, "קבוצה מאוד מסוימת של אנשים שהיום הולכת ונעלמת. הדבר הכי דומה לזה היתה הלוויה של עלי מוהר. אנשים עמדו שם כאילו הכל מתמוטט, כאילו משהו נשבר אצלנו. ואז אנחנו רואים מול הקבר של יענקל'ה קבר טרי של אדם שמת כמה ימים לפניו וקראו לו גולדמן".*

שבתאי בתמונה שהופיע בכרזה של תנועת התחייה. צולמה במקור אחרי שסולק מהשומריה

יעקב ועדנה בצעירותם. אהבה גורלית



יעקב שבתאי. איש אפוף חשדות, אובססיווי, סופר שעינה עצמו בלי סוף, תובעני ולא בטוח


עדנה שבתאי. יענקל'ה ידע שהוא חי על זמן שאול, כשלהב החרמש ומגע המוות הקר על צווארו



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות