בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ערבם של ילדי השמש

פרק חדש בדיבור על הקיבוץ נפתח בסרט "ילדי השמש", שזכה בפרס וולג'ין לסרט תיעודי בפסטיבל הסרטים בירושלים

תגובות

פוסט-ציונות כילתה את חמתה בקיבוצים. מה שהיה לב לבה של הציונות בעידנה ההרואי, שהיה גביש צפוף של כל הרעיונות הגדולים, החזקים, הסותרים, של המהפכה הציונית - "השיבה לאדמה", פניית העורף לגלות, יצירת "היהודי החדש", ההתנגדות לעולם הישן ה"בורגני" וכו', הפך לגילויו של פשע נגד האדם היחיד, נגד ההיסטוריה היהודית. לא רק רעיון השיתוף ופירוק המשפחה, אלא כל רעיון שינוי האדם המובלע ביסוד הציונות הוטח בקיבוץ כרעיון גזעני.

תחילת הדרך היתה בספרו של ברונו בטלהיים על הילדות בקיבוץ וברומן הבלשי "לינה משותפת" מאת בתיה גור, שהעלה את הרעיון שדווקא המתח האידיאולוגי האוטופיסטי צופן בחובו רצח, ושיאה היה בתערוכה שנשאה אותו שם עצמו, שאצרה טלי תמיר, בביתן הלנה רובינשטיין (2005) ובסרט "אדמה משוגעת" (2006) של דרור שאול. התערוכה והסרט ממשיכים את האינטואיציה שנוסחה בכותרת ספרה של גור ובאחד מפרקיו: הלינה המשותפת היא מוקד המעשה הקיבוצי והיא מרכז האלימות הגלומה בו - מקור האלימויות האחרות. היא הפוגעת ברעיון הסובייקט האנושי המודרני, בצרכיו הנפשיים הראשוניים של האדם.

אבל יצירותיהם של גור ושאול אינן שייכות לביקורת הפוסט-ציונית ואינן שותפות לסוג הדיון המתנשא והגוזר-דינים במחי מלים מהיר. שתי היצירות האלה נוגעות (בדרכים שונות) בז'אנר הטרגי, והן מעלות עמדה אחרת בזיקה ל"פשע" הציוני הגלום בקיבוץ; המדובר בהיבריס. היבריס של תרבות. היבריס שהוא ראשיתו של מהלך טרגי, אבל גם של תובנה. תובנה הכרחית וגדולה, שאין דרך חלופית כנגדה.

סרטו החדש של רן טל פותח פרק חדש בדיבור על הקיבוץ: פרק של דיאלוג עם ביטויי הזעם שהיו ביצירות הקודמות ובמיוחד עם "אדמה משוגעת". הסרט כולו, חוץ מתמונות הסיום, עשוי קטעי ארכיון מוסרטים שצולמו בקיבוצים שונים משנות השלושים ואילך: קטעי סרטים על לידת הילדים בקיבוץ, על בואם לבית התינוקות, על מוסד המטפלות, על הקשרים עמן, על המתח בין בית הילדים לבית ההורים, על המקלחות, על השינה, על הלימודים, הערכים שחונכו עליהם, הטקסים הרבים, החגים (ובכלל זה ליל הסדר ביגור - יצירת המופת של יהודה שרת), טקסי הבגרות, השכול בקיבוץ, ימי הזיכרון, טקסי נישואים ועד חוויית הבגרות, הזקנה וחשבון הנפש המתרחשים בזמן הזה ממש.

יש משהו פשוט וגלוי לב באופן שבו בנה טל את הרצף: הקטעים ערוכים בתבנית הטבעית של מעגל החיים ותנועת הדורות, וכנגדה נשמע קול הדיבור של אותם בני קיבוץ המצולמים בסרטים, המסביר, נזכר, מפרש ובונה יחס חדש אל העבר והסיפור הצומח בו. אבל הפשטות הזאת אינה אלא פתח לרקמת יחסים ומגעים הנוצרים בסרט עצמו, מתוכו, בין האנשים לבין חייהם ועברם, וזאת, ככל רקמת-חיים, אינה יכולה שלא להיות מורכבת ביותר. הסרט אינו מכחיש את חומרת המעשה שנעשה בגידול הילדים המשותף ואינו מקל בתיאור הרישום הנפשי של הדרך הזאת באישיותם של הילדים. הוא מפרט מאוד בסוגיית הלינה המשותפת וכאביה, שהפכו כבר סמל בדיון המטא-קיבוצי (שומר הלילה, האינטרקום). אחת המשתתפות מגלה, ברגע מרתק במיוחד, שעד שלב מאוחר מאוד בחייה לא היתה מסוגלת לומר "אני"...

הסרט גם מדגיש מאוד, מתוך עמדה מודעת לעצמה, את הגיוס הפוליטי העמוק של מערכת החיים הקיבוצית כולה, את האפקט התיאטרלי-ממלכתי (אם לא חמור מזה) של הטקסים ה"פאן-קיבוציים", על הנסים והלפידים, המצעדים הכמו-צבאיים ושיבולי הקרטון הצבועות זהב. אבל הוא מעמיד את הדברים הללו בתוך הקשר רחב ועשיר ומבט על מסכת החיים כולה. הוא מגלה כמה רגש היה גם בצורת החיים הזאת, ושלא רק הרס האישיות התרחש בה. גם בה, כבכל סביבה אנושית, עורמת הזיקה בין בני האדם חזקה מכל אידיאולוגיה, ודרמת היצר, הטוב, הרע, הגעגועים, התשוקה למשמעות, חשובים לא פחות מן המסגרת.

יותר מכך: הסרט, המושתת על קלישאות הביקורת העכשווית (נוסח - הקיבוץ הוא מעבדה ליצירת האדם היהודי החדש; הקיבוץ הוא גילומה של האיבה ליהדות המסורתית), מגלה להפתעתו כי התמונה לאין שיעור מורכבת ומעניינת יותר. הנערים והנערות גדלים אמנם כ"ילדי השמש" - שזופים וחזקים, והם עובדים בגן ובשדות ורוצים "להגשים עצמם" כחיילים בצה"ל, אבל הם רחוקים מאוד מלהיות מוצר רעיוני אוניפורמי ורחוקים עוד יותר מסוג האדם האידיאולוגי האירופי, הרוסי או האיטלקי; קולם ודבריהם מגלים כי אלה אנשים עשירי נפש, רוויי אירוניה וחום ובעלי תודעה אינדיווידואלית מפותחת. ובעיקר - הם חדורי כבוד לערכי היהדות ועברה, ותחושה שהחינוך שספגו בקיבוץ היה יהודי בלבו. הדיבור על הריגשה שעורר בהם ליל הסדר הקיבוצי לא היה מבייש יהודי חסידי, לא מצד הערך ולא מצד הרוממות שבו.

לקראת הסוף שואל הבמאי את אחד המשתתפים המלווים את הסרט, "האם אתה האדם החדש?" קולו של הקיבוצניק צוחק אליו - "אני בן אדם חדש?" ובתחילה הוא עושה עצמו לא מבין את השאלה ואומר משהו על היותו בן שישים ומעלה, ואז הוא מפתיע וחותר תחת המושג כולו - "אדם חדש? רק אם תכליא בין אדם לבין חסה תקבל אדם חדש"...

בסוף הסרט נחשפים הדוברים - מי שהיו ילדי שמש שובבים בסרטונים הישנים, נערים מרצינים ומסתבכים, חיילים וחיילות, אבלים ואבלות על חבריהם שנפלו - ומתגלים כאנשים מבוגרים שההתבוננות בעברם אינה חטוטרת על גבם אלא שק אוצרות. הסרת עין המפלצת ממושג הקיבוץ מגלה בו ממד חי וחדש. לאו דווקא כי הוא "הצליח", לא בכך העניין, אלא שהוא אוסף מרתק של התרחשויות אנושיות ורוחניות שצורתן ייחודית לארץ הזאת. יש בה מקומיות במובן תקף יותר מן המובן הסינתטי הרווח, והבנתה עשויה משפע של פרטים ובני גוונים. כי הבנה פירושה לרדת לפרטים. ויש בו התנגדות לעמדה הפוסט-ציונית בכך שהוא מגלה שביקורתה יוצאת משאיפה אוטופיסטית לא פחות חמורה מזאת הציונית, רק הרבה פחות מודעת לה.

הקיבוץ התפורר. לא הביקורת פוררה אותו אלא הטבע האנושי ותנועת התרבות בעולם כולו מאז אמצע המאה ה-20. אבל המבט הנפתח ב"ילדי השמש" מגלה את התוקף הקיומי שפיעם בו, והוא מדגיש את אופיו הנבדל והחד-פעמי. ויותר מזה: הוא מזכיר כי הקיבוץ היה גם הישג; הישג תרבותי ופוליטי אדיר. אחת הנשים אומרת, כמו לעצמה, לקראת הסיום, דברים שייחרתו בוודאי בלב כל מי שיראה את הסרט המעולה והמעודן הזה: "מי שמאמין שמותר האדם הוא גם לנסות לבנות חברה אנושית יותר טובה ויותר צודקת, לא יכול לשמוח לאידו של הקיבוץ בכישלונו".



צילום: אליעזר ורטהיים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו