אז מה אם היא נכדתו של הרב הראשי האשכנזי השני של מדינת ישראל? ואולי דווקא בשל כך מיהרה לאבד את בתוליה בגיל 15 על רצפת בית הכנסת בלונדון, שבו שימש אביה כרב? היום, בגיל 50, משוכנעת ריבה מן שאל מסע ההרס העצמי שלה יצאה משום שהיתה בודדה ואומללה. מספיק בודדה ואומללה, כדי להפיק לימים רומן אוטוביוגרפי עמוס מעשים טובים ורעים; איך עושים את זה בליל הכלולות דרך החור בסדין, ואיך הבעל רץ עם תחתוני אשתו לרב כדי לקבל אישור שהיא כשרה למגע, ולמה, בשם אלוקים, הוא זועק גוועלד אם כל כך טוב לו במיטה.

ביום ראשון לפנות בוקר המריאה ריבה מן ללונדון לרגל צאת ספרה, "בת הרב - סיפור אמיתי על סקס, סמים ואורתודוקסיות" (הוצאת Hodder & Stoughton). כמה שעות לפני הטיסה סיפרה בהתרגשות על השבוע העמוס המצפה לה בלונדון: ראיונות ל"טיים" ול"אל" הבריטיים וגם ל"איוונינג סטנדרד", לסקיי ניוז, לבי-בי-סי ועוד.

השבוע נחת הספר על מדפי חנויות הספרים. "נמכרה מהדורה כמעט שלמה בעקבות הראיון שנתתי למוסף 'סנדיי טיימס' הלונדוני בסוף יולי", דיווחה מן בהתרגשות. "אנשים רכשו עותקים בטלפון וההוצאה החלה להדפיס מהדורה שנייה".

מן, גרושה ואם לשלושה, מתמסרת בקלות למסע יחסי הציבור הזה: לכתבת מוסף "סנדיי טיימס" הצטלמה פעמיים: פעם מחופשת לאשה חרדית חסודה; פעם עטופה בבגדים נועזים, יושבת בפישוק רגליים מאחורי מסעד כיסא, כוס יין בידה. דומה שמכאן ואילך אין עוד צורך להרחיב בהסברים, והספר יימכר מעצמו. תחילה במכורה בריטניה, ובקרוב, גם בצרפת ובארצות הברית, כשייצא שם לאור. מן, שנגמלה מסמים והתמכרה לשופינג, תשמח לארוז מזוודות.

סיעתא דשמיא

ריבה מן אינה מוזכרת בספר בשמה האמיתי - אונטרמן - כדי שלא יזהו אותה עם סבה המפורסם, איסר יהודה אונטרמן, ומחשש שיבולע למשפחתה, אלא שהעיתונות הבריטית חשפה השבוע את הקשר בין השניים. אונטרמן הגיע לישראל מליוורפול ושימש כרב הראשי של תל אביב לפני שהתמנה לרב הראשי האשכנזי של ישראל ב-1956. הוא כיהן במשרה הבכירה עד 1973 ומת ב-1976 כשהוא בן 90.

הסב מתואר בספר כבעל עיניים תכולות ורכות, עטוי גלימת משי בתפילות בבית הכנסת. לדבריה, הוא אהב אותה אהבה ללא תנאים, ההיפך מהוריה הנוקשים והעצורים. גם כשלא גילתה בקיאות בכתבי הקודש, נהג בה בסלחנות, ופינק אותה. מדי קיץ, בחופשה השנתית, ביקרה אצלו בדירתו ברחביה, מול היכל שלמה.

מאמצע שנות השמונים היא גרה בבית במושבה הגרמנית, שרכש בשבילה אביה מוריס אונטרמן, רב בית הכנסת ווסטאנד מרבלארץ' בלונדון. הוא גם השאיר לה ירושה שממנה היא מתקיימת. בשנים האחרונות כתבה טור אישי לשני עיתונים יהודיים, "לונדון ג'ואיש ניוז" ו"בוסטון ג'ואיש אדווקייט", ובהם סיפרה על חייה בירושלים. מן חולמת על קריירה ספרותית ובימים אלו היא כותבת את ספרה השני, "קומדיה על קץ הימים". "פיקשן לשם שינוי, ולא ספר על עצמי", היא אומרת. "המקום של היצירה הוא המקום בשבילי".

את הספר הגתה חודשיים לאחר שאמה התאבדה במוסד סיעודי בירושלים, בקיץ 2004. מן חלתה אז בסרטן השד. "קיבלתי כימותרפיה, זה היה קשה, ורק רציתי לחזור לחיים, אלא שלא היה לי למה לחזור. אמנם היו לי שלושת ילדי היקרים שחיים איתי בירושלים, אבל אחרי שמקבלים סרטן אתה תוהה למה זה מגיע לך. האונקולוג שלי אמר לי שאין ידע מוכח לגורמים לסרטן, אבל זה לא שיכנע אותי והיה עלי להתמודד עם השאלה למה חליתי. התחלתי לכתוב את סיפור חיי כדי להבין מה קרה. הכתיבה היתה סוג של ריפוי. לפני הספר הזה לא כתבתי שום דבר וברגע שנכנסתי לזה הכתיבה הפכה לאתגר. החלטתי שאני יכולה לכתוב.

"באתי אל המורה שלי לכתיבה, ג'ודי לייבנסון, עם 20 דפים. הייתי חלשה מאוד מההקרנות. לייבנסון גרה מרחק חמש דקות מביתי ולהגיע אליה היה כמו לטפס על האוורסט. היא מירקרה באדום את כל הדפים. היא לא ידעה שאני חולה ופשוט מחקה כמעט הכל. הייתי המומה, אבל שמחתי כי ידעתי שאני התלמידה המצטיינת שמצאה מורה".

כעבור כמה חודשים סיימה גרסה ראשונה של הספר. בעמוד הראשון, אחרי שם הספר, היא מודה לד"ר אלפרד סיימן, מרצה למדע המדינה, ידיד שתמך בה ועודד אותה לכתוב את האמת על חייה. "כל מי שקורא את הספר, עורכים בהוצאות לאור ועיתונאים בחו"ל, אומרים לי שהספר כן באופן ברוטלי. זה בזכותו. הוא היה לי סיעתא דשמיא".

היא שלחה את הטיוטה לסוכן באנגליה, שהחליט לייצגה, ולדבריה, חזר תוך שבועיים עם חוזה בהוצאה הבריטית ובהוצאת דיאל פרס האמריקאית. במשך חצי שנה עברה על הטקסט עם עורכת ספרותית מניו יורק, בס ראשבאום, והכינה אותו לדפוס.

התוצאה, איך לומר, אפקטיווית. סצינת אובדן הבתולים בבית הכנסת מגיעה לשיאה בזעקת כאב על השטיח הכחול-מלכותי, תחת נר התמיד. מן נעמדת עירומה מול ארון הקודש וצועקת "הללויה". היא שומעת צעדים, ולפני שהיא משתחלת בחזרה לשמלתה, מתייצב מולה שוער בית הכנסת, שנוזף בה: "מוטב שתלכי עכשיו הביתה". השוער, איש חסד שכמותו, מעולם לא חשף את סודה.

בגיל 16 היא בולעת את האל-אס-די הראשון שלה, ובאותה שנה ממש היא מבלה בחנוכה בכותל עם הסב, הרב הראשי. אין סם שהיא לא ניסתה, כולל הרואין. זה התחיל מכדורים לדיאטה שסחבה מאמא, והמשיך בסקס, סמים ורוקנרול עם אחד ניק מורגן, מוסיקאי שחלק דירה עם חבריו בווסט המפסטד. לא היו שם חוקים, היא כותבת, אבל אהבה חופשית היתה בשפע. "הייתי קולית וחופשייה מספיק להתיר לכל יד זרה למשש אותי".

הם היו מבוגרים ממנה בחמש שנים ויותר, והיא העריצה אותם. עישנה גראס, הסניפה קוקאין, הרגישה שייכת, כאילו הם היו משפחתה האמיתית. בזמן שהיא היתה עסוקה בסקס מזדמן, היו בטוחים הוריה שהיא מבלה במועדון לנוער יהודי, והיא חשה מרוקנת. מרוקנת כנחש שהשיל את עורו. לפחות עד הסטוץ הבא.

היום, אומרת מן, היא מאושרת. "לא חלמתי שאמכור את הספר ולא העליתי בדעתי ש'סנדיי טיימס' יקדיש לי שמונה עמודים. עד שהספר יצא הייתי חולה, היתה לי ילדות קשה ולא חוויתי הצלחה, לא איפשרתי לעצמי חלומות מהסוג הזה. התגובות לספר נותנות לי הרבה ביטחון עצמי. את צריכה להבין שבמשך שנים רבות הייתי בן אדם שלא הצליח לסבול את המציאות בגלל הילדות שלי, בגלל אמי שהיתה חולה במניה דפרסיה וסבלה גם מסרטן שד ואחותי שלקתה בפיגור קשה. העדפתי לא להרגיש כלום ולשקוע בסמים.

"כשהתבגרתי חזרתי לעולם החרדי ובקיצוניות זהה לזו של הסמים. ה'היי' של התפילה היה כמו ה'היי' של הסם. לא היה הבדל. המטרה שלי בחיים היתה ללכת לאיבוד. אחרי שסיימתי את הספר נסגר הפרק בחיי שנקרא הרס עצמי. עכשיו אני מתמודדת עם המציאות. אני נקייה מכל דבר רע. אני אמנם בודדה אבל אני גאה שעשיתי כברת דרך. הספר שלי יכול לעזור לכל אדם שנפל למעמקים".

מנקה ומנותקת

ריבה אונטרמן נולדה במארס 1957 בסאסקס וכשהיתה בת שנה עברה עם משפחתה ללונדון. אביה מוריס הוא אחד משבעת ילדי משפחת אונטרמן. סבה היה יליד ליטא, מצאצאי שאול וואהל, שחי בפולין בסוף המאה ה-16 ושסביבו נפוצו אגדות רבות. כבר בילדותו התגלה הרב כעילוי והתחנך בישיבת וולוז'ין שבה הוסמך לרבנות. בצעירותו הזדהה עם תנועת חיבת ציון, והצטרף לתנועת המזרחי. ב-1923 הפך לרבה של ליוורפול וב-1946 החליט להגר ארצה. בהגיעו לתל אביב קיבלו את פניו משלחות ברחוב החשמונאים. טקס ההכתרה נערך בבניין העירייה לאחר קבלת פנים פומבית בבית הכנסת הגדול ברחוב אלנבי.

בנו מוריס היה היחיד משבעת אחיו שבחר להישאר באנגליה. את רעייתו רות, בת למשפחה מסורתית, הכיר בבית הכנסת. היא היתה ילידת וויילס, בוגרת אוניברסיטה ומורה לשפות. בני הזוג התגוררו בלונדון וב-1952 נולדה בכורתם, המכונה בספר מישל, שנפגעה בעת הלידה ובגיל שנה אובחנה כסובלת מפיגור קשה. כשמלאו לה 13 היא הוצאה מהבית והועברה למוסד. ריבה מן היתה אז בת שמונה וזוכרת את האירוע כטראומטי.

את אביה מתארת מן בספר כאיש חרדתי התלוי באמה. האם עצמה מתוארת כמי שמכורה לכדורי הרגעה ולספידים (אמפטמינים). "היא היתה לבושה ומטופחת באופן מושלם", מספרת מן. "היה לה טעם נהדר והיא השקיעה בכל פרט בהופעתה החיצונית, אלא שתוך כמה דקות היה מתחולל בה שינוי ופתאום היא היתה קורסת, בוכה, לא מסוגלת לתפקד. היו ימים שהיא נראתה כמו המנקה והיתה מנותקת. אמי היתה אשה קשה ואף פעם לא הרגשתי ביטחון עצמי בנוכחותה. רק כשלקחתי סמים הרגשתי ביטחון.

"היא סבלה מדיכאון בגלל אחותי. הלידה שלה שינתה אותה והכל קרס לאחר שאחותי אובחנה כמפגרת. אבי היה איש חרד והיפוכונדר וזה היה קשה כי בבית היו לחצים אינטנסיוויים. הכל נעשה שם תוך חרדה מן הבאות. אבי היה תלמיד חכם ורב מוערך שכולם נועצו בו וכשהוא עמד על הבמה ודיבר או שר הוא הקסים את כולם. בציבור אמי היתה מצחיקה וחכמה ומקסימה, אבל בבית הכל היה מתהפך והמתח היה בלתי נסבל".

איך את מסבירה את השניות הזאת?

"החיים בלונדון היו משחק, שהבגדים המפוארים, התכשיטים וגינוני העשירים היו חלק ממנו. קיבלתי את החינוך הכי אריסטוקרטי בלונדון. הורי היו חלק מהתפיסה המעמדית הזאת. הם אהבו אותי מאוד, אבל אני הרגשתי בודדה ואבודה".

בשבוע שעבר כתב ידיד של האב ל"ג'ואיש כרוניקל", למקרא הכתבה על ספרה ב"טיימס" הלונדוני, שהיא הפרה את הציווי "כבד את אביך ואת אמך", ציווי שתקף לטעמו גם לאחר מותם. מן לא מתרגשת. "הוא לא קרא את הספר", היא אומרת. "ולכן לא יכול לטעון נגדי. כל מה שכתבתי בספר הוא אמת שנובעת ממקום של כנות".

ישו שהציל אותי

היא למדה בבית ספר יהודי בלונדון עד גיל 10 ואז עברה לקינג קולג'. בהמשך למדה מן בסיני קולג', פנימייה יהודית מחוץ ללונדון, משם סולקה כעבור חודש. רב הפנימייה הטיח בה שהיא פאם-פאטל, אביה לא אהב את העובדה שהמורה למוסיקה עיבר את חברתה של מן. הוא לא אמר נואש, החליט לוותר על חינוך יהודי ושיגר אותה לקווינס קולג' בהארלי סטריט, תיכון לבני אצילים ודיפלומטים.

לבית הספר שלחו אותה במיטב המותגים. אביה, היא כותבת בספרה, היה אדם מתקדם, שידע להוקיר אמנות ומדע וקרא ספרי פילוסופיה ופסיכולוגיה. אבל גם בקווינס קולג' הרגישה חריגה וחזרה לתפקיד הילדה הרעה.

"הורי אהבו אותי, אבל היו עסוקים בקהילה ובחיים החברתיים שלהם. הם ציפו שאהיה חלק מחייהם ולא אשאף לעצמאות או שחלילה יהיו לי מחשבות ורגשות משלי. לא התאמתי לאורח החיים שלהם ולא השתלבתי בו", היא אומרת.

בתוך השגרה הפרועה הזאת, חלתה בצהבת מסוג בי, לאחר שקיימה יחסים עם נרקומן. הוריה טיפלו בה במשך חודשיים ואחר כך שלחו אותה לישראל, להתאושש בקיבוץ. גם כאן לא נרגעה והסתבכה בגלל חבר חייל, שנעצר עם 10 ק"ג חשיש והטיל עליה את האשמה. הוריה שילמו את הערבות ומימנו את עורכי הדין והיא חזרה הביתה.

כל זה עוד היה נסבל בעיניהם, אלמלא רומן רציני שהיה לה עם צעיר לונדוני לא יהודי, בשם כריס, אותו פגשה בבר בהמרסמית-אודאון. הוא היה צלם שעבד עבור מגזין המוסיקה "מלודי מייקר", היא נסחפה אחריו, שוב הסניפה קוקאין, ועשתה איתו - איך לא - סקס בשירותים מזוהמים.

מן מתרעמת על אביה, שלא הסכים לקבל לחיק המשפחה את "ישו הנוצרי שהציל את חייה". לפיכך נאלצו בני הזוג לעבור לגור בפרברי לונדון, בבאטרסי, וכריס פתח בפניה עולם חדש של אמנות ומוסיקה: גלריות צילום בסוהו, תערוכות של דיוויד הוקני, כל מה שנערה יהודייה צריכה.

הם ניהלו עסק למצלמות ישנות, עד שיום אחד נודע למן שהדירה שבה הם גרים נרכשה על ידי אביה ונרשמה על שמה. כריס התרגז שהאב, שלא הכיר בו, משתלט על חייהם, והחליט לעזוב. מן בטוחה שזה היה אות משמים, מהסבא, שרצה שתגלה מחדש את הבורא. אז גם גמלה בלבה ההחלטה לנסוע לארץ.

היא באה לירושלים ב-1979, בגיל 22. גרה בדירה שכורה, השלימה בגרויות והמשיכה לאוניברסיטה העברית, לחוג לספרות אנגלית. כעבור שנתיים הזמין אותה ידיד מישיבת אור שמח לשמוע הרצאה של רב בפני חוזרים בתשובה. "היה בדבריו משהו כה רוחני ומרתק ובעיקר מנוגד לכל האיסורים שאבי השמיע באוזני. רק שם הבנתי שיש לנו תורה".

הקליטוריס התכווץ

בעקבות ההארה, הצטרפה מן לישיבת אור ציון, למדה שם שנתיים, והעשירה את עולמה הרוחני. שם, לפי הספר, גם חוותה חוויה לסבית עם חברה, שצווחות ההנאה שלה למגע אצבעותיה של מן הידהדו במסדרונות. מן מתארת איך זומנה לרב הישיבה, רועדת מפחד, אלא שהוא רק ביקש לסדר לה משפחה לשבת.

"כולם עושים רעש ממה שאת מכנה החוויה הלסבית ולא הייתי קוראת לזה כך", מבקשת מן להבהיר. "זה מה שמוכר עיתונים, נכון. גם ספרים, אבל זה לא העניין. כתבתי שלא רציתי לקבל מהבחורה הזאת כלום, רק לענג אותה. לפיכך אני לא לסבית".

הלכת לאור ציון כי ידעת שבסוף הדרך מחכה השידוך.

"ידעתי, אבל לא לשם כך הלכתי. השנתיים האלה היו השנתיים הכי מהנות בחיים שלי. הלימודים היו דבר חזק והרבנים והרבניות היו דמויות מדהימות. הבעיה היתה שלקחתי את זה לקיצוניות כמו שרק אני יודעת בגלל הבעיות הנפשיות שלי, כי רציתי עוד פעם להגיע לאקסטזה כמו בנערות שלי".

בספר היא מגוללת את קורות השידוך שלה. בת 25, היה היתה נתונה לחסדי השדכנית, שתיחקרה כנראה את הרפרטואר המפוקפק שלה, ושלחה אליה חוזרים בתשובה, ביניהם שמחה לווינסקי, אמריקאי שלמראהו חשה דחייה, "עד שהקליטוריס שלה התכווץ". במקום טבעת אירוסים הוא הביא לה מחזור תפילות וכשהם נשלחו בחתונה לחדר הייחוד הוא העדיף לשקוע בנמנום במקום למלא את חובתו.

די מהר התברר לה שלווינסקי חרמן על אלוהים ולא עליה. בתום ליל הכלולות בערה בה אש, והיא חלמה לבצע בו מעשים, אלא שהוא העדיף לשקוע בספרי הקודש ולמלא את חובתו לעונתה במינונים נדירים, ובעיקר בימי הביוץ שלה.

נולדו להם שלושה ילדים. ללידה האחרונה הוא העדיף שלא לבוא. היה זה אביה שעודד אותה לעשות הפלה בין הילד השני והשלישי לאחר שנדבקה באדמת. "אבי היה איש מתקדם", היא אומרת, "והוא נסמך על דעת אביו, הרב הראשי, בהלכת רודף וקבע שאפשר להתייחס להריון מסכן חיים כאל רדיפה. מאחר שמותר לרצוח את הרודף אותך, ניתן להפסיק הריון שמאיים על חייך".

זה גם היה הרגע שבו הבינה שהעולם החרדי לא מתאים לה יותר. היא אמנם ילדה את ילדם השלישי, אבל זמן קצר אחר כך החלה לנהל רומן עם השיפוצניק. בעלה ביקש גט. בתום שש שנות נישואים הם התגרשו.

הפרק הסוער האחרון בחייה היה עם גבר הצעיר ממנה בתשע שנים, המכונה בספר סם. היא הכירה אותו בבר בירושלים, כשעבד כתחקירן בסרטי תעודה. חיי המין הפרועים שלהם נפסקו באחת, כשחלתה בסרטן השד והחלה בטיפולי הכימותרפיה. בהמשך נהרג אחיו של סם בפיגוע, ובהלוויה היא הבינה שהקשר ביניהם צריך להיגמר. מאז היא לבד, בין דפי הרומן ובחיים, מוצאת שלווה ביעוד החדש, הכתיבה.

יש שני סוגי גברים בספר שלך, אלה שמתחתנים איתם ואלה שכדאי ללכת איתם למיטה. פעם החלוקה הזאת היתה מקובלת אצל נשים ביחס לגברים.

"עכשיו אני בגיל המעבר ואחרי כימותרפיה ובעזרת השם אמצא מישהו באמצע. אפילו שהגברים בספר נראים מחוספסים, אף פעם לא יצאתי עם גבר גס. אכן, סם מפנטז על האחיות במחלקה האונקולוגית שהן יעמדו בשורה והוא ישגל אותן מאחור בלי לראות את פניהן, אבל הוא בעצמו היה עדין וחם. אני כבר לא יודעת מה מדליק אותי".

לא פלא, אחרי כל מה שעברת. כמה את דתייה היום?

"אני דתייה ככל שאני יכולה. כשנכנסתי לעולם החרדי, שמרתי מצוות מבלי שהייתי מודעת ליחסים בין אדם לבין הקב"ה. צריך לבנות את היחסים האלה. אי אפשר לקחת על עצמך הכל בבום אחד. היום אני דתייה ואני אוהבת ללמוד תורה אך קשה לי למלא אחר כל המצוות, אני מקווה שבעתיד יהיה אפשר לבנות את זה באופן יותר מוצק. נכון, באתי מבית דתי, אבל בגיל 14 אכלתי נקניקיית חזיר. בבית הכנסת של אבי לא הרגשתי שום רוחניות. בלונדון אלו היו חיים חומריים. קיימתי יחסים בבית הכנסת של אבי כי זה היה מקום שקט וזמין. הלכתי לסמים כי הייתי אבודה. אני מכירה אנשים שהיו בתוך סמים וזה לא הפריע להם לסיים אוניברסיטה ולעשות קריירה. הדימוי העצמי שלי היה נמוך".

את מרבה לשלב בספר הלכות דת ומצוות, כאילו יהודים זה שבט אבוד ואקזוטי שאיש לא שמע עליו קודם.

"אני מאוד שמחה וגאה ש'סנדיי טיימס' החליט להוציא לבוקסה קטע מתוך הספר העוסק במקווה ובהלכות נידה. אנחנו היהודים צריכים יחסי ציבור יותר טובים ממה שיש לנו כיום בעולם. חשוב שיקראו על כך וידעו שאנחנו עם קדוש וטהור, שחשוב לו העניין של טהרה".

את צוחקת?

"בכלל לא. אני שמחה שהכנסתי לספר את ההלכות הללו. אני מרגישה גאה, כמו בת הרב. אני מרגישה שהבאתי את כל התורה בתוך הספר. בכל פרק ופרק יש תורה ומדרש ותלמוד והתפקיד שלנו כיהודים הוא להיות אור לגויים. אני מרגישה שאני באמת הנכדה של הסבא שלי אפילו שיש לי עבר של סקס וסמים. זה לא משנה. זה הלבוש. הנה אני - הנשמה שלי. הלבוש הוא הגוף, והלבוש של התורה הוא ההלכה, התלמוד, המדרש והסוד שיוצא לאור. בלשון אחר, הסקס והסמים זה הלבוש שקל לעכל ולכן הם בספר".

מהן אם כן מטרות הספר?

"א. כל מה שתמיד רצית לדעת על היהדות ופחדת לשאול. וכאמור אני שמחה שעורך 'סנדיי טיימס' מצא שהלכות נידה הן 'סטריינג'לי ביוטיפול'. ב. אני מקווה שהספר יגיע לאנשים בעלי הרס עצמי ויעזור להם לשקם את חייהם. שילמדו ממני".

על מה את מתחרטת?

"על שום דבר. אני חושבת שכל מה שעברתי, נתן לי את הכוח להיות מה שאני היום".*