כמו את כל משחקי הכדורגל החשובים, גם את אליפות אירופה בשנת 2000 ראה הסופר אשכול נבו עם ארבעה מחבריו הטובים, כולם חיפאים לשעבר ותל-אביבים בהווה. הפעם היתה החוויה שונה, משום שלאחר שנגמרו הפיצוחים והאבטיח הציע אחד החברים שכל אחד ירשום על פתק את שלוש המשאלות שהוא מאחל לעצמו שיתגשמו עד לאליפות הבאה. הפתקים היו אמורים להיפתח מקץ ארבע שנים, אבל הם לא נפתחו עד היום. "השארנו אותם אצל אחד מהחברים והוא אמר שהוא איבד אותם", אומר נבו. "האמת היא שלאף אחד מאיתנו לא באמת מתחשק להתמודד עם המשאלות שכתבנו ולא באמת רצינו לגלות כמה כוח יש למשאלות".

מה היו המשאלות שלך?

"אחת מהן היתה שיהיה לי ספר בעולם, השנייה שיהיו לי בנות והשלישית, את השלישית אני חייב לומר שאני לא זוכר".

לנבו ולאשתו ענת יש כיום שתי בנות, לילה בת שלוש וחצי ויערה בת שנה וחצי. לפני שבוע יצא לחנויות ספרו החדש, הרביעי במספר, "משאלה אחת ימינה" )הוצאת זמורה ביתן), המבוסס על אותו משחק משאלות מיורו 2000, ואין כמעט ספק שיהיה רב-מכר לפחות כקודמו, "ארבעה בתים וגעגוע".

"משאלה אחת ימינה" הוא ספר בתוך ספר: בראשיתו מספר עורך דין בשם יצחק עלימי ("צ'רצ'יל") שהתבקש על ידי בני משפחתו של אחד יובל פריד לאסוף את דפיו של ספר הקרוי "משאלה אחת ימינה" מתחנת המשטרה ולערוך אותו. פריד, מחבר הספר וגם המספר בו נמצא במצב שבו אינו יכול לטפל בספר, אם משום שהוא מחוסר הכרה, אם משום שמת. כך הופך ספרו של נבו לאותו ספר בדיוני, "משאלה אחת ימינה", שכתב פריד, כשפה ושם הוא מלווה בהסתייגויותיו של צ'רצ'יל, שהוא אחד משלושת חבריו הקרובים של יובל וזה שיחסיו עמו הם האינטנסיוויים והבעייתיים ביותר. צ'רצ'יל לקח מיובל את אהובתו יערה.

ארבעת החברים גיבורי הספר נפגשים במונדיאל של 98'. אופיר, פרסומאי שבצבא הספיק לשלוח יד בכל תפקיד כמעט, הוא זה שמעלה את רעיון המשאלות. "מזל שיש מונדיאלים", אומר פריד, "ככה הזמן לא הופך לגוש אחד גדול ואפשר כל ארבע שנים לעצור ולראות מה השתנה".

המונדיאלים ומשחקי כדורגל חשובים, שהם התירוץ השכיח להתכנסותם של ארבעת החברים הטובים, אמנם מחלקים את הזמן ומסמנים את השינויים המפליגים שעתידים לעבור ארבעת החברים, אבל זהו בפירוש לא ספר המיועד לחובבי כדורגל בלבד. עיקרו הוא בשני נושאים - מהי החברות, מהו כוחה לעצב את חייהם של השותפים לה, ומהי תוכנית החיים, האם הם עתידים להתנהל על פי המטרות שהצבנו לעצמנו או שאולי הם באמת מה שקורה כשמתכננים דבר אחר. כספר הנקרא בשטף שוקק הוא כתוב להפליא, בניקיון סגנוני ובהרבה הומור, ואף על פי כן בסופו הוא מותיר את הקורא (לפחות את הקוראת הזאת) בהרגשת עצבות קלה.

על אף הפיתוי לזהות את נבו עם דמות המספר בספר ואת שלושת החברים עם חבריו הקרובים, הוא אומר שאין קשר בין הדמויות והמציאות. "חניף קוריישי אמר שהיחס בין מציאות לספרות הוא כמו היחס בין מציאות לחלום", הוא מבהיר, ומוסיף שהחומרים מהמציאות משולבים בדמויותיהם של כל גיבורי הספר, כולל המחבר. "העובדה היא שהראיתי את הספר בכל מיני שלבים של הכתיבה לחברים שלי ואף אחד לא אמר על איזושהי דמות: 'הנה, זה אני'".

ארבעת החברים שבספר - חוץ מיובל וצ'רצ'יל ישנם עמיחי, הנשוי בחבורה ואב לתאומות, ואופיר, הפרסומאי שמואס במלים (גם נבו עבד כמה שנים כקופירייטר ומלמד היום קופירייטינג באוניברסיטת תל אביב ובמכללת ספיר) - הם אנשים רגילים לגמרי. אף אחד מהם איננו גדול מהחיים, כולם בני 28 וב"שנות הגבס" שלהם, כלומר בתקופה שבה הם מתגבשים לאנשים שיהיו כמבוגרים. כולם נפגשו בתקופת התיכון בחיפה, ובחלקו הראשון של הספר מתנהלת חברותם בתל אביב, המעוררת תגובה אמביוולנטית חריפה אצל כולם.

"כשמסתכלים על תולדות הספרות", אומר נבו, "רואים שהחברויות הגבריות הן ברובן חברויות צבאיות, ואני ממש לא רציתי חברות כזאת. נדמה לי שבדור של ההורים הצבא היה בסיס לחברות ובדור שלנו קצת פחות. בספר מפתח יובל תזה שמי ששירת באינתיפאדה לא רוצה להישאר בקשר עם אנשים שיזכירו לו את זה. לי היה חשוב לכתוב על חברות לא צבאית ולא גברית מובהקת. לי ולחברים שלי יש שיחות מרתקות ולא על נושאים גבריים מובהקים, למרות שלפעמים התירוץ למפגש הוא משחק כדורגל. אחד הדברים שהצית אצלי את העניין בחברות מהסוג הזה היה החברות בסדרה 'שבתות וחגים', בין הדמות שמשחק דרור קרן לדמות שמשחק אלון אבוטבול. סיקרן אותי לכתוב על חברות כזאת שיש בה גם שיחות נפש והומור".

כוח הסדנה

בשונה מגיבורי הספר נבו כבר בן 36 וגר ברעננה. הוא נולד שנתיים לאחר שנפטר סבו, ראש הממשלה השלישי לוי אשכול, לעפרה (בתו-של), פרופסור לפסיכולוגיה שהקימה "מרכז ייעוץ לסטודנטים שרוצים לממש את המשאלות שלהם" אבל המומחיות שלה היא הומור, ולברוך נבו, גם הוא פרופסור לפסיכולוגיה שהמומחיות שלו היא מבחנים.

בעקבות הקריירה של הוריו עברה עליו ילדותו בנדודים אין קץ בין ירושלים, חיפה, מקומות שונים בארצות הברית, חולון ושוב חיפה וירושלים, ורק בתקופת הצבא הגיע לתל אביב. "התוצאה של זה היא שכילד מאוד שנאתי את כל השינויים האלה, אבל כסופר הם מאוד עוזרים לי משום שישנם הרבה מקומות שבהם אני מרגיש בבית ובעצם לא מרגיש בבית".

לו היו מבקשים ממנו לכתוב את משאלותיו כשהיה בגילם של הגיבורים, "בטוח שהמשאלה להיות פסיכולוג קליני היתה הראשונה", הוא אומר. למרות שתמיד כתב, "למחברת הדפתר שלי בדרך כלל", היה ברור לו שבעקבות הוריו גם הוא עומד לעסוק בפסיכולוגיה. לאחר הטיול הגדול לדרום-אמריקה החליט לגמור את חסכונותיו בכך שיקדיש, ערב הלימודים, חצי שנה לכתיבה. כמובן שלא כתב אז כלום.

הוא השלים תואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, וביום שבו נגמר התואר נרשם לסדנת הכתיבה של הסופרת יעל הדיה, "שלה אני חייב חוב של חיים. באתי אליה עם שני עמודים והיא הוציאה ממני, לפעמים בצעקות, לפעמים בעלבונות מול כל הסדנה, את 'צימר בגבעתיים' (ספרו הראשון). היא מורה מדהימה וסופרת נפלאה ובזכותה גם הפכתי למאמין גדול בעניין של סדנאות כתיבה".

כשנגמר התואר הראשון נרשם לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית בבר אילן. קשה מאוד להתקבל לפסיכולוגיה קלינית וזה היה חלומו מילדות, "אבל ביום שהתקשרו אלי מבר אילן לומר שהתקבלתי פתאום הבנתי שאני לא שמח בכלל, שהרבה יותר חשוב לי להוציא לאור את 'צימר בגבעתיים'". אי לכך הלך ללמוד ספרות באוניברסיטת בן גוריון וגם לקח סדנאות כתיבה אצל עמוס עוז, חיים באר, נורית זרחי ואורי ברנשטיין.

כיום נשען חלק נכבד מפרנסתו על שמונה סדנאות הכתיבה שהוא מנחה כבר חמש שנים עם המשוררת אורית גידלי. "מה שאני מפיק מהסדנאות זה היכולת לראות אנשים אחרים מתפתחים ולראות התפתחות של כותב, שזאת אחת החוויות החזקות ביותר. יש לנו כבר בוגרים שמוציאים ספרים, יש בעולם ספר של מישהו שליוויתי מרמת ה-A4. הסדנאות היו רעיון של אורית וזה משהו שאני מאוד גאה בו". הדים לעיסוקו זה ניתן למצוא בספרו החדש בשפע ההמלצות לכותב שמשנן לעצמו יובל, המלצות שהן תולדה של מה שלמד בסדנת כתיבה.

חשיבותה של אי-רצינות

כמו במשאלותיהם של החברים בספר, שעתידות להתגשם אבל לאו דווקא בהתאמה למי שביקשו אותן, גם "משאלה אחת ימינה" הוא משהו שקרה כשתיכנן נבו משהו אחר. "האמת היא שאחרי 'ארבעה בתים וגעגוע' התחלתי לכתוב ספר אחר לגמרי, הגעתי לעמוד 360 בערך, ויום אחד מאסתי בו. כתבתי רומן כמעט שלם ופתאום אחרי שנה שלמה גיליתי שאם אני עוזב את הדמויות לא ממש אכפת לי מה קורה להן. אז עזבתי אותן. היה לי סיפור קצר שהתחלתי לכתוב על ארבעה חברים, אז חזרתי לסיפור וממנו יצא הספר".

מה משך אותך לנושא חברות?

"איך אנשים נעשים חברים? חברות זה קשר לא אינטרסנטי, זה קשר טהור של משיכה הדדית, ומאוד סיקרן אותי איך זה קורה. למשל, אצלי אחד הקריטריונים זה אם מישהו מבין את ההומור שלי. אחד החברים הכי טובים שלי הוא אמנון וולף השחקן, שהוא בן אדם חכם בצורה בלתי רגילה ויש לו הסתכלות הומוריסטית יוצאת דופן על החיים. למרות שאמא שלי חוקרת הומור אני בא מבית מאוד רציני, ואת אמנון הכרתי בגיל 17 כשבאתי מירושלים ששם כולם מאוד רציניים, ואני חושב שהחברות בינינו וחוש ההומור שלו שינו לי את החיים. זה עוד אחד מהדברים שעניינו אותי בספר, איך חברות מעצבת את האנשים. אני יודע שאותי החברות מאוד מעצבת. בספר ניסיתי לתפוס את החברים רגע לפני שהם מתמשפחים, יכול להיות שזה קרה משום שכתבתי את הספר בדיוק בתקופה שכל החבורה שלנו התחילה לעבור משלב של זוגות לשלב של משפחות, ועניין אותי לבדוק איך חברות שורדת את השינוי הזה. אני שומע מאנשים שאחרי ההתמשפחות החברות חוזרת".

חברים הם גם סוג של תחליף למשפחה, או מה שנקרא "משפחה מתוך בחירה".

"נכון, בעיקר אצל גברים. אחד הדברים שעניינו אותי אלו דמויות האבות של החברים. אחד אבא שלו נהרג בצבא, השני אבא שלו מורה לנהיגה שמתחיל עם התלמידות שלו, השלישי גרוש מהאמא ומזלזל בבן שגדל אצל האמא. האבא האיכשהו מתקבל על הדעת זה האבא הסגור והמופנם והאנגלי כל כך של יובל, שבכל אופן יש לו כמה רגעים של רוך".

תמונה קצת מדכאת.

"אני לא מכיר גבר שאין לו בעיה עם אבא שלו. מאוד מעניין אותי לשים את זה על השולחן. גם בעניין הזה חברים זה סוג של תיקון. שמת לב שגברים קוראים לחברים שלהם בכינויים משפחתיים? באבא, מאמי, אחי, אח שלי".

ממתי החברים שלך?

"מכל מיני תקופות. יש לי החברים החיפאים שלי ויש לי החברים הירושלמים. אבל הגיבוש הגדול של החברים היה בחיפה באזור גיל 17-18. אף אחד מהם כבר לא בחיפה".

בחבורה שבספר הדמות המעניינת ביותר בעיני היא צ'רצ'יל - הדברן, הדומיננטי, המושך ודוחה בו-זמנית. יש בו משהו שמזכיר את צזאר מ"זכרון דברים".

"זאת מחמאה אדירה שאני ממש לא ראוי לה, אבל 'זכרון דברים' הוא הספר שגרם לי לכתוב באמת. למדתי סמינר על הספר עם נסים קלדרון ומכיוון שזה היה קלדרון זאת היתה חוויה טוטלית ורגשית מאוד. בתחילת דרכי גם ניסיתי לכתוב סיפור קצר בסגנון יעקב שבתאי. שלחתי אותו בשם בדוי לאפרת שטיגליץ שערכה מדור של סיפורים קצרים ב'זמן תל אביב', והיא התקשרה להגיד שהיא רוצה לפרסם אותו. אמרתי לה שאם כך שתפרסם אותו בשמי האמיתי. היא שאלה אותי מה שמי ואמרתי לה: 'אשכול נבו'. השתררה שתיקה לרגע ואז היא אמרה: 'ומה בכל זאת שמך האמיתי?'"

את מי מהגיבורים אתה הכי אוהב?

"אין דבר כזה, כולם יקרים ללבי, כולל, ובפרט, החבר הנעדר המשוטט בעולם, שחר כהן, שהוא חבר של כבוד. הוא נעלם, אומרים שהוא גר במצפה רמון או שהוא לומד וטרינריה בהולנד, ואז הוא מגיח ומטפל בחבר שלו שנמצא באבל באמצעות גז צחוק. הוא שולח גלויה מאוסטרליה. הזהות המינית שלו לא ברורה".

יש לך חבר כזה?

"תמיד בכל כיתה או מחזור יש מישהו שאף אחד לא יודע מה קרה איתו. הוא נעלם. יש עליו שמועות. באיזשהו מקום הוא עושה את כל מה שהחברים שלו לא עושים. כולם מלבישים עליו את הפנטזיות שלהם".

זה רעיון מבריק לטפל באנשים אבלים באמצעות גז צחוק. לדעתי עלית פה על סטארט-אפ.

"ההשראה לזה היתה כמובן טיפול שיניים".

געגועים לעתיד

כתיבה היא עיסוק בודד, הוא מאשר. "ענת אשתי אומרת שבגלל הבדידות החלטתי שאם אני כבר לבד לפחות אכתוב על חברים דמיוניים שימתיקו לי את הבדידות. גם הבת שלי לילה נמצאת עכשיו בתקופה שיש לה חברים דמיוניים, אז גם אני מצאתי".

כדי לאפשר לעצמו את השקט בכתיבה, וגם כדי שיוכלו לגור ליד הוריה של ענת שמסייעים להם בגידול הילדות, הם עברו להתגורר ברעננה. "לכתיבה נחוצה סביבה משעממת, ויש דבר נוסף - אחרי הטיול שלי לדרום אמריקה גמלה בלבי החלטה לא לחזור לעולם לגור בסביבה אורבנית. זאת החלטה שלא עמדתי בה תמיד, גרתי אחר כך בכמה מקומות בירושלים ובתל אביב, אבל אחת הסיבות לכך שאני אוהב את המקום שבו אני גר היום היא שהוא בטבע ובמרחק נסיעה של 12 דקות מהים".

החברות והזמן החולף משנים את החברים בספר, אבל בסופו של דבר מי שבאמת מחוללות בהם את השינוי הן הנשים. יש בספר שלוש דמויות נשים מרכזיות. ראשונה היא יערה, שהיא הבחורה שאותה לוקח צ'רצ'יל מיובל. ייאמר מיד: יערה היא מסוג הבחורות שנשים יתקשו להבין את סוד קסמן. "אני מבין למה את לא סובלת אותה, גם ענת אשתי לא מתה עליה, אבל בעיני היא מאוד מושכת. יש לה גם משקפיים ובעיני נשים במשקפיים זה סקסי. עקבתי במשך כמה חודשים אחרי התנועות הקטנות של נשים במשקפיים כדי לבנות את הדמות שלה".

לצד יערה ישנן אילנה הבוכייה, אשתו החמצמצה של עמיחי, מרצה לפסיכולוגיה ואשה בלתי ניתנת לריצוי, וכן מריה הדנית, שאותה פוגש אופיר בהודו, אשה גדולה וניו-אייג'ית שיש לה גם בת. דמות נוספת, שולית יותר, היא אמו של יובל, שבגיל 60 מגלה את הנאות החיים למורת רוחו של בעלה. "הנושא של שינויים מפליגים שעוברים על אנשים מבוגרים כשהבית שלהם מתרוקן, והצורך להספיק לעשות כל מיני דברים שלא הספיקו קודם, מאוד מסקרן אותי. בכלל כל הנושא של שינוי בחיים חשוב לי. בגלל זה גם יובל כותב דוקטורט על רגעים של שינוי".

מה בעיניך מחולל שינויים אצל אנשים?

"אני חושב שאהבה, חברים ונסיעה. האהבה שלי לענת מאוד שינתה אותי, וכך גם החברים שלי והנסיעה הגדולה לדרום אמריקה".

הספר הקודם שלך מתרחש בסביבות ירושלים. חלק גדול מהזיכרונות של הגיבורים בספר הנוכחי מתרחש בחיפה. מהי חיפה בעיניך?

"גם חיפה וגם ירושלים אלו ערים שיש בהן תחושה של עומק גם במובן הפרקטי, יש עליות וירידות, וגם במובן הסימבולי. אני חושב שאני איש של הר שגר כבר הרבה זמן במישור. הצד השני של לגדול בחיפה ובירושלים זה לא לדעת על כל מיני אופציות. יש בתל אביב איזה בעבוע יצירתי ולא פלא שכל החברים שלי עברו לתל אביב. כאן ישנה אפשרות להתפתח ולהשתנות. אני נמצא בבאלאנס כי אני חי במקום שקט שזה טוב מאוד לכתיבה, אבל אני נמצא הרבה בתל אביב ומבלה בתל אביב ואני לא פוסל את האפשרות שנעבור לגור בתל אביב".

משאלות בעיניו הן ההיפך מגעגוע. "אחרי 'ארבעה בתים...' הרגשתי שאני לא יכול יותר להתעסק בגעגוע. אני רוצה להתעסק בתקוות ובתוכניות לעתיד. חשבתי בימים האחרונים על כך שהייתי נורא שמח אם הייתי מרגיש שהמנהיגים שמנהיגים אותנו בתקופה האחרונה כותבים פתקים עם משאלות. אבל אף אחד מהם לא עושה את זה. אין להם תוכניות לעתיד. חייבים שתהיה אג'נדה, שיהיו תקוות, שיהיה כיוון. המשפט שאולמרט אמר, 'אין לי אג'נדה ולא צריך שתהיה אג'נדה', הוא איום ונורא".*

אשכול נבו. תמיד בכל כיתה או מחזור יש מישהו שאף אחד לא יודע מה קרה איתו. הוא נעלם