השעה שבע בערב, שישה בספטמבר, בגלריה הנחשבת של יוסי מילוא בשכונת צ'לסי שבמנהטן. הערב נפתחת כאן תערוכה של הצלם היפני קוהיי יושיוקי, והחלל מלא עד להתפקע במבקרים. "הצילומים האלה הם קאלט", מסביר מילוא, ישראלי לשעבר שמצליח כסוחר אמנות בניו יורק זה כעשור. "עד עכשיו, רק אספנים של ספרי צילום נדירים הכירו אותם".

בין 71' ל-79', הסתובב יושיוקי בפארקים ציבוריים בטוקיו, חמוש במצלמה זעירה עם פלאש אינפרא-אדום, וצילם בסתר תופעה שמעטים ביפן של אז שמעו עליה: זוגות הטרוסקסואלים והומוסקסואלים שנפגשו מדי ערב בגנים למטרת סקס מהיר ומזדמן, ונצפו על ידי חבורות של מציצנים.

איזה מין איש מצלם אנשים מקיימים יחסי מין ללא ידיעתם? ראשית, איש שמאז התערוכה הראשונה שהציג בגלריה בטוקיו ב-79' לא הציג בפומבי אף תצלום. שנית, איש שזנח את עיסוקו כצלם מחולל פרובוקציות, והעדיף לפתוח חנות לשירותי צילום. ושלישית, איש ששמו האמיתי איננו קוהיי יושיוקי.

"שמי האמיתי הוא נקייאמה", סיפר לי בראיון שנערך שעות ספורות לפני הפתיחה. "עזבתי את טוקיו, ובעיר שבה אני גר, אף אחד חוץ מהמשפחה הקרובה שלי לא יודע שאני הוא יושיוקי".

למה?

"ב-72', כשהתצלומים הראשונים מהסדרה הזאת פורסמו בשבועון, פחדתי שהאנשים שצילמתי יתבעו אותי, אז המצאתי לעצמי שם בדוי. וכשהפסקתי לצלם ב-80', ופתחתי חנות צילום, חזרתי להשתמש בשם האמיתי שלי".

מה יקרה אם יגלו את זהותך?

"אני לא מאפשר להם לגלות. זה משהו שאני לא חש צורך לחלוק אותו".

דמות אניגמטית, יושיוקי. במהלך הפתיחה, בעוד מאות בני אדם מתגודדים סביב התצלומים של גברים מתלטפים ומציצנים גוהרים מעל זוגות מתעלסים, הוא עומד בשולי ההתרחשות, לבוש חולצה משובצת, משקפי ראייה מיושנים ונעליים אורתופדיות, ונראה יותר מכל כמו טייל מבולבל שנקלע לשבט שאת מנהגיו אינו מכיר. מדי פעם הוא מסתודד עם יוקו סוואדה, מוציאה לאור מטוקיו שהיתה הראשונה לגלות אותו מחדש ביפן, ושמשמשת בין השאר כמתורגמנית בביקורו הנוכחי בניו יורק.

גם בארוחה החגיגית לאחר הפתיחה, במסעדת היוקרה שבמועדון החברים סוהו האוס (הזכור כמקום הבילוי האקסקלוסיווי שאליו ניסתה להשתחל סמנתה ב"סקס והעיר הגדולה"), הוא יושב בצד, ותרומתו לשיחה מסתכמת בחיוך ביישני. "זה לא רק שהוא לא מדבר אנגלית, או שזו הפעם הראשונה שהוא בארצות הברית", אומר מילוא, "אני חושב שהוא פשוט בהלם מההצלחה הפתאומית הזאת שנפלה עליו. הרי הוא כבר מזמן נעלם לגמרי".

בשנה האחרונה, יושיוקי עושה קאמבק. תוך פרק זמן קצר הצליח מילוא להכניס את העבודות שלו לאוספים של מוזיאונים חשובים כמו המוזיאון לאמנות מודרנית בניו יורק (Moma) והמוזיאון לאמנות מודרנית בסן פרנסיסקו, ותצלומיו נמכרים כמו לחמניות חמות. "אנחנו מכניסים אותו לאוספים מעולים, ואספנים קונים ארבע או חמש עבודות בבת אחת", אומר מילוא.

התערוכה הנוכחית זכתה לסיקור מקיף עוד בטרם נפתחה: ביקורת ב"ניו יורקר", אייטם גדול ב"ניו יורק מגזין", ופרסומים מקדימים ב"ווילג' וויס" וב"ניו יורק טיימס". אין ספק שהתצלומים של יושיוקי, כפי שנכתב ב"ניו יורקר", הם "אחת הסנסציות הגדולות של העונה".

אווה רספיני, אוצרת צילום ב-Moma, מסכימה שהתצלומים של יושיוקי מרתקים. "עד לפני שנה לא הכרנו את העבודות של יושיוקי במוזיאון. אבל כשהציגו לנו את העבודות לראשונה ידענו שיש בהן משהו מפתיע, שכמוהו לא ראינו עד כה. התצלומים שלו פותחים צוהר לצורת חיים חייתית לכאורה, שהרבה אנשים לא מודעים לה. מהבחינה הזאת יש בהם משהו כמעט סוציולוגי. ומבחינה צילומית, העובדה שהוא מצליח להתקרב כל כך למושאי הצילום שלו מכניסה את הצופה להתרחשות בצורה מאוד מיידית. האקט המיני עצמו חשוב בעבודות האלה פחות מהדגש שהוא שם על מציצנות. כשהוא מצלם את ההתרחשויות האלה, יושיוקי בעצמו הופך למציצן, וגם הופך אותנו, הצופים בתצלום, למציצנים, וזה מה שכל כך מיוחד בתצלומים שלו".

יושיוקי חרד מאוד לפרטיותו. דקות ארוכות של הסמקה נוגעת ללב ופרצי צחוק נבוך מלווים את שאלתי על מצבו המשפחתי, עד שמתברר שהוא נשוי בשנית ואב לשתי בנות. נראה שגם אי ההבנה הבסיסי הכרוך בשיחה באמצעות מתורגמנית מקל עליו, במתכוון או שלא במתכוון, למסך אלמנטים מסיפור חייו (שאלה: "אנשים היו מזועזעים מהתצלומים שלך?" תשובה: "כשהייתי צעיר רציתי להיות צלם").

ובכל זאת, במהלך השיחה מתבררים כמה פרטים. הוא נולד ב-46' בפרבר של הירושימה. "כמובן ששמעתי על הפצצה, אבל בגלל שהמשפחה שלי חיה מחוץ לעיר זה לא השפיע עלינו ישירות", הוא אומר. אביו עבד כפקיד בחברה לבניית אוניות. כשהיה בתיכון, עסק בקליגרפיה ובציור שמן, אבל יותר מכל נמשך לצילום. "כשהייתי נער בהירושימה קראתי את כל מגזיני הצילום שיצאו לאור בטוקיו, והחלטתי שאני חייב לעבור לשם ולנסות להיות צלם".

איך המשפחה שלך הגיבה?

"כבר בחטיבת ביניים עבדתי בעבודות מזדמנות כדי לעזור למשפחה, אז בגלל שהייתי ילד טוב, הם הסכימו שאסע. כמובן שלא היה להם כל מושג מה אני הולך לעשות בטוקיו, או מה פירוש הדבר להיות צלם. יש לי שלושה אחים ואחות, וכולם חוץ ממני גרים עדיין באזור הירושימה".

בן 20 הגיע יושיוקי לטוקיו. "אף פעם לא רציתי להיות צלם אמן, כי ידעתי שאמנים לא מרוויחים כסף ביפן. רציתי להיות צלם מקצועי". כדי להתפרנס, החל לעבוד בחנות מצלמות, ובזמנו החופשי ניסה לרכוש ניסיון כצלם.

ב-71', כשיצא באחד הלילות לצלם בקרבת פארק ברובע שינג'וקו שבטוקיו, נתקל לראשונה בתופעה ששינתה את חייו. "מדובר בפארק מאוד שלו, שבמשך היום ילדים באים לשחק בו. כשביקרתי שם פעם בלילה, כדי לצלם גורדי שחקים, פתאום ראיתי מאחורי אחד המבנים זוג עושה סקס. הייתי מאוד מופתע ומזועזע, וישר רציתי לצלם מה קורה שם, אבל באותו רגע לא יכולתי, כי זה לא היה אפשרי מבחינה טכנית עם המצלמה הגדולה שהיתה לי, ועם סוג הפלאש שהיה לי. החלטתי מיד שאני חייב למצוא לזה פתרון".

מה משך אותך לצלם את ההתרחשות הזאת?

"אם היית הולכת בסנטרל פארק ורואה אנשים מקיימים יחסי מין בפומבי, זה לא היה מעניין אותך?"

אולי כן, אבל אולי היתה מפריעה לי העובדה שהאנשים האלה לאו דווקא היו רוצים שיצלמו אותם.

"הסקרנות שלי לגבי התופעה הזאת היתה חזקה יותר מכל שיקול מוסרי. חוץ מזה, העניינים האלה התרחשו במקום ציבורי, ולכן לא הרגשתי שיש כאן בעיה אתית. הנסיבות היו כל כך מעניינות שהרגשתי שאני חייב לתעד את זה - אפילו בלילה, אנשים הסתובבו בפארק לתומם ולא תיארו לעצמם מה קורה מטר מהם. זו היתה הפעם הראשונה שמישהו צילם את התופעה הזאת ביפן. חוץ מזה, הפלאש האינפרא-אדום שבסופו של דבר השתמשתי בו טישטש ברוב המקרים את תווי הפנים של האנשים שצילמתי".

לאחר שהצטייד במצלמה קטנה ובפלאש שלא משך את תשומת לב המצולמים, יושיוקי שב ויצא לפארק. "כשניסיתי לבוא עם המצלמה בפעם הראשונה, המציצנים שמו לב ורצו להרביץ לי. אז במשך חצי שנה לא צילמתי אף תמונה, והקדשתי את הזמן להתחבר עם המציצנים ולקנות את אמונם. רציתי שהם יראו בי אחד משלהם, כדי שלא יהיו מאוימים ממני. בסופו של דבר הם קנו את הסיפור שלי שאני מציצן שפשוט אוהב לצלם תמונות להנאתו הפרטית.

"היו באותה תקופה הרבה סוגים של מציצנים - אחד מהם, למשל, היה מעמיד פנים שהוא עושה ג'וגינג בפארק אבל בעצם היה בא לשם כדי להציץ. המציצנים היו אנשים כמוני וכמוך, מכל הסוגים והמינים - סטודנטים, מובטלים, אנשים אמידים. לכולם היו כינויים בפארק והשמות האמיתיים לא היו ידועים. גם האנשים שעשו סקס היו רגילים לגמרי. אין לי שום מושג בעצם למה הם באו לגן. אף פעם לא דיברתי עם אף אחד מהם".

האם קרה שהמצולמים הבחינו בך?

"האנשים שעשו סקס בפארק היו מאוד עסוקים בעצמם. אם היתה מגיעה משטרה, למשל, הם היו מתפזרים, אבל איך שהשוטר היה הולך הם היו חוזרים לפארק וממשיכים. הם היו מאוד ממוקדים זה בזה, אז ברוב המקרים הם לא שמו לב אלי. כמה פעמים תפסו אותי והרביצו לי, אבל בכל זאת הרגשתי שאני חייב לחזור לשם ולצלם, למרות הסכנה".

חשיפה

ב-72', לאחר שצילם סדרה של תמונות בשינג'וקו, הציע אותן יושיוקי לפרסום בשבועון "שינצ'ו". "העורך של המגזין רצה לשים את התצלומים בעמוד פנימי, אבל אני התעקשתי. אמרתי לו שאו שהוא שם את התמונות בשער, או שאני לא מוכר אותן. הוא הסכים, ובתוך שלושה ימים המגזין אזל מהחנויות. כולם דיברו על התמונות, וישר כמובן גם קמו להן חקיינים. צלמים התחילו לצלם סצנות סקס מבוימות בפארקים, אבל המשטרה החרימה את התצלומים כי הם נחשבו לפורנוגרפיה. במקרה שלי, בגלל שהתצלומים היו תיעודיים לא היתה בעיה".

באופן פרדוקסלי, ההצלחה שזכו לה התצלומים הקשתה על המשך הפרויקט. "בגלל שהתפרסמתי מאוד בזכות הצילומים האלה, לא יכולתי ללכת יותר לפארק, וזה היה לי מאוד קשה. אז הצטרפתי כצלם לזרוע היפנית של סוכנות קיסטון, ובמשך ארבע שנים הייתי פשוט צלם ניוז".

אבל הרצון להמשיך בתיעוד התופעה היה חזק ממנו. "הפארק שצילמתי בו בין 71' ל-72' היה מקום מפגש לזוגות הטרוסקסואלים. ב-79' החלטתי שאני רוצה להציג תערוכה ולהוציא ספר של כל התצלומים שלי, אז התחלתי ללכת לצלם בגן שבו הומוסקסואלים היו נפגשים כדי לקיים יחסי מין. שם עוד לא הכירו אותי".

זו היתה חוויה שונה?

"מאוד. המין בין ההומואים היה יותר חבוי מאשר זה בין הסטרייטים. אנשים נזהרו יותר, ולכן כשצילמתי שם המצלמה תמיד היתה בתוך התיק. אם בגנים של הסטרייטים זוגות היו עושים סקס ומסביבם אנשים היו מציצים, כאן כולם היו באים לקרוזינג וחיפשו לעשות סקס עם כולם. זו היתה קהילה יותר מגובשת. היום היחס להומוסקסואליות ביפן פתוח יותר, אבל בשנות ה-70 הגן היה מקום מפלט לאנשים שלא היה להם שום מקום אחר להיפגש בו. בניגוד לפארק הראשון שבו צילמתי, כאן לא העמדתי פנים שאני אחד מהם, כי אז היו מצפים ממני ממש לעשות סקס, ולא הייתי מעוניין. לכן פשוט התנהגתי כאילו אני סתם עובר בסביבה והייתי מצלם בסתר".

ב-79' הציג יושיוקי תערוכת יחיד בגלריה קומיי שבטוקיו, וב-80' הוציא לאור ספר תצלומים, "הפארק", שאזל במהירות מהמדפים (כיום, אפשר למצוא עותקים נדירים של הספר למכירה באתר ebay במחיר שנע סביב 800 דולר). "בגלריה, הגדלתי את התצלומים לגודל טבעי. החלל היה חשוך לגמרי ונתתי לאנשים פנסים, כדי שהם ירגישו כאילו הם בפארק. ביפן יש חוקי צניעות מאוד נוקשים, אז המשטרה באה לבדוק אם אני עובר עליהם. בגלל שבתצלומים לא רואים איברי מין, הם לא יכלו לעשות לי כלום".

אבל מיד אחרי זה הפסקת לצלם. למה?

"החלטתי שהחיים כאמן קשים מדי, ועזבתי את טוקיו. פתחתי חנות צילום בעיר אחרת. אני מפתח ומגדיל תמונות, מצלם תמונות פספורט. לא היה לי כוח לקדם את עצמי, ומצד שני גם לא רציתי שבכל מקום שאני אלך יזהו אותי. אני חי חיים שקטים וככה טוב לי".

"יושיוקי מסרב להסביר מה בדיוק גרם לו לעזוב את הקריירה שלו כצלם", משלים מילוא. "הוא התגרש והתחתן מחדש, והתחיל בחיים חדשים, אבל הוא לא מעוניין לדבר על זה. לא נשאר לו אפילו פרינט אחד מקורי משנות ה-70, אבל לא נראה לי גם שהיה אכפת לו יותר מדי שהקריירה שלו נגמרה. הוא עזב הכל מאחור. אני שמעתי עליו בפעם הראשונה רק כשיוקו יצרה אתי קשר".

"יום אחד הוא פשוט נעלם", מסבירה סוואדה. "אפילו אני, שמתמחה בצילום, לא בדיוק זכרתי מיהו עד שהצלם מרטין פאר, שהוא מומחה גדול להיסטוריה של צילום, שאל אותי אם אני מכירה אותו. עשיתי חיפוש באינטרנט וכמובן לא מצאתי שום זכר לאיפה הוא נמצא היום, בגלל שהוא החליף את שמו. אז יצרתי קשר עם עורך במגזין שפירסם תצלומים של יושיוקי בשנות ה-70, והוא שלח לי כרטיס ביקור ישן שלו. בדרך לא דרך הצלחתי לעלות על עקבותיו. אבל אפילו עכשיו, בטוקיו, עדיין כמעט אף אחד לא זוכר אותו".

יושיוקי, מצדו, נראה די מרוצה מאורח החיים שהוא מנהל. "ברור שאני מאוד שמח בעקבות כל הדברים שקורים לי כאן עכשיו", הוא אומר. "הצלחה בסדר גודל כזה לא היתה יכולה להיות לי ביפן. בניו יורק מתייחסים אלי כמו אל אמן".

אתה חושב שהחיים שלך ישתנו עכשיו?

"לא. חיי היום-יום שלי יישארו כמו שהם. כשאשוב בעוד כמה ימים ליפן, אני גם לא מתכוון לספר לאף אחד שהייתי בניו יורק, או לשם מה נסעתי. זה יותר פשוט ככה".

musaf@haaretz.co.il