מריון, מריון, גשי בבקשה למעדנייה - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שחזרו סיסמה

מריון, מריון, גשי בבקשה למעדנייה

על אפה ועל חמתה של תעשיית המזון מלמדת פרופ' מריון נסל את האמריקאים מהו אוכל בריא ואיך מוצאים אותו בין הררי הג'אנק-פוד בסופרמרקטים. אולי בגלל זה יצא שמה לא רק כ"גורואית המזון של אמריקה", אלא גם כ"טליבאן של המזון". עכשיו גם בעברית

  • , ניו יורק, איור: איתמר דאובה
  • פורסם לראשונה: 18.09.2007
  • 23:00
  • עודכן ב: 19.09.2007
  • 23:00

הכל פה יפה מאוד, מושך את העין ומגרה", מסננת בבוז פרופסור מריון נסל מאוניברסיטת ניו יורק שעה שאנחנו נכנסים לסופרמרקט קטן, במרחק כמה דקות הליכה ממשרדה במחלקה לבריאות ציבורית שבדרום מנהטן. "הם תמיד שמים בכניסה את הפרחים והפירות כדי לפתות אותך עם הריחות והצבעים היפים, ואז מכניסים אותך למסלול שהם בנו עבורך. אתה חושב שיש לך שליטה על מה שאתה עושה אבל זו אשליה", היא מחייכת.

נסל, מומחית לתזונה הידועה בחוגים מסוימים כ"גורואית המזון של אמריקה" ובחוגים אחרים כ"טליבאן של המזון", פוסעת אל מחלקת הירקות. טיפות מים ניגרות על עשבי התיבול מטפטפות זעירות, התאורה הבהירה מחמיאה לסומק השזיפים ואני מתחיל לפנטז על פרוסות האננס, אבל אז נסל מקלקלת את המסיבה. "תראה את הירקות והפירות האלו", היא מצביעה. "יש לך דרך כלשהי לדעת איפה גידלו אותם או מתי הם נקטפו? ידעת שמרגע הקטיף ועד שפירות או ירקות מגיעים למדף עוברים בדרך כלל שבעה עד עשרה ימים? זאת טריות?!"

עצב הפרידה מהאננס מלווה אותנו בדרכנו למעבר הבא במרכול. כשהיא נתקלת בעשרות הסוגים של דגני הבוקר נעשה מבטה של נסל חשדני במיוחד. "כולם התחילו לשים כל מיני סימנים על האריזות שלהם שמדגישים כל מיני סגולות תזונתיות", היא אומרת, "אבל בוא נסתכל ביחד בנתונים". היא מורידה אריזה של "פרוסטד מיני וויטס" מהמדף. "תראה את רמות הסודיום", היא מזדעזעת, "ותגיד לי מה כתוב על העטיפה מקדימה". "מנה יומית של 'פרוסטד וויטס' עשויה להוריד את רמות הכולסטרול", אני מקריא בחשש. "וגם עשויה שלא", היא יורה.

על מה הם מדברים

לנסל, בת 71, יש יתרון גדול על המבקרים האחרים של תעשיית המזון, במיוחד אלה שמגיעים מתחומי מדעי התרבות והחברה. לא רק כי היא פרובוקטיווית, בהירה וחדה - מגזין האינטרנט "סלון" הגדיר אותה כ"מרואיין היחיד בסרט 'לאכול בגדול' ('Super Size Me') שמצליח להסביר בצורה מובנת לבני אדם מהי בדיוק קלוריה" - אלא מכיוון שכפרופסור לתזונה היא יודעת בדיוק על מה היא מדברת.

את הפילוסופיה רבת השנים שלה לגבי תזונה, היא אומרת, אפשר לסכם במשפט: "אכלו פחות, התעמלו יותר, אכלו יותר פירות וירקות ואל תאכלו ג'אנק פוד". אבל היא יודעת שזה לא מספיק. עד אמצע שנות ה-90 נפלו טענותיה, שנוסחו בהמשך בספרים "Food Politics" ו"Safe Food", על אוזניים ערלות. בדומה למבקרי תעשיית הסיגריות טענה נסל שתעשיית המזון נושאת באחריות על הנזק הכבד שגרמה לחברה האמריקאית וחשפה את המנגנונים שמניעים אותה. לאמריקאים שרגילים לדבר על האדם היחיד, הצרכן או היזם, נשמעו דבריה כמו עיסוק ב"סוציאליזם".

אבל בשנים האחרונות משהו החל להשתנות. לאחר שיצרניות הסיגריות הגדולות נאלצו להודות בנזקים שגרמו למיליוני בני אדם, ובעקבות פרסום נרחב של הנתונים על השמנת היתר של האמריקאים, התברר לאמריקאים שנסל היא האשה הנכונה במקום הנכון. נורות האזהרה של החברה השבעה נדלקו, העניין של אמריקה במזון בריא ולא בריא הלך וגבר ונסל הפכה לסופרסטארית. הקורסים שהיא מלמדת באוניברסיטת ניו יורק מתפוצצים מתלמידים, מחוץ לקמפוס היא מרצה בפני אולמות מלאים בכל רחבי המדינה והיא אף נשכרה לייעץ לחברות ענק (גוגל למשל) בבניית תפריטים בריאים לעובדיהן. לחברות מזון גדולות שמעוניינות בשירותיה היא מסבירה כיצד להפוך את המזון שהן מייצרות לבעל ערך תזונתי רב יותר.

"הדברים שאמרתי בזמנו התקבלו בתדהמה ובחוסר אמון", היא אומרת. "כולם דיברו על האחריות האישית של הצרכנים אבל אף אחד לא דיבר על תפקידה ואחריותה של תעשיית המזון בעניין. מי היה מאמין שכמה שנים לאחר מכן יחול כזה שינוי? סופרמרקטים משווקים מזון בריא יותר. ועדת הסחר הפדרלית תתבע מחברות המזון לפרסם מידע על תהליך ייצור המזון. אלו תהליכים שמשנים את החברה".

אם להאמין לנסל, ספרה "מה לאכול", שרואה כעת אור בעברית (הוצאת כנרת זמורה ביתן), נולד כמעט במקרה. לאחר שבשנת 2002 הוציאה לאור את "Food Politics" היא יצאה לסיבוב קידום מכירות ברחבי אמריקה. "נתתי הרצאות והרבה אנשים אמרו לי: 'ספר חזק, מאוד מעניין ומאוד מפחיד, אבל לא אמרת לנו מה לאכול'. הרבה סיפרו לי שיש להם התקפי חרדה כשהם נכנסים לסופרמרקטים. בהתחלה אמרתי לעצמי: 'על מה בכלל הם מדברים?' אבל ככל ששמעתי זאת שוב ושוב - מה אנחנו צריכים לאכול, מה כל זה אומר על הדיאטה שלי - אמרתי לעצמי שאולי יש פה משהו שאני לא מבינה. בסופו של דבר קלטתי שאני לא מבינה כי אני חיה פה, בניו יורק. אין לנו פה מרכולים גדולים באמת".

האמריקאי הממוצע, גילתה נסל, מבלה כ-22 דקות בביקור בסופרמרקט ונאלץ להתמודד מול מבחר מהמם של כ-40 אלף מוצרים שונים. "דיברתי עם חברים שלי, אנשים משכילים, ושאלתי אותם אם קשה להם לבחור בסופרמרקט מה לקנות. הם אמרו שאין להם מושג וגם הם ביקשו עזרה, אז אמרתי שאכתוב ספר על תזונה לציבור אבל שלפני כן כדאי לי לראות על מה הם מדברים".

היא התחילה לבקר בקביעות במגה-מרכולים שבפרוורים. "כבר ביום הראשון שנכנסתי לסופרמרקט גדול כזה ראיתי שיש שבעה סוגים שונים של חסה במחלקת הירקות. חלק נמכרו לפי משקל, חלק לפי יחידה וחלק לפי אריזה, ולא הצלחתי להבין מה הכי כדאי לקנות. אני מדענית, אז בניתי טבלה כדי לנסות להבין איזו חסה הכי כדאית לי. זה לקח לי שבוע להבין איזו חסה הכי משתלמת וכמה יותר אצטרך לשלם כדי לקנות חסה אורגנית, ואז הבנתי על מה אנשים מדברים. אם אני צריכה לעבוד בצורה כזאת כדי להבין מה העסקה המשתלמת ביותר לקניית חסה, מי יודע מה מחכה לי במחלקה הבאה בסופר".

ב"מה לאכול", ספר עב-כרס שנכתב בגוף ראשון וכולל לצד נתונים מדעיים רבים גם לא מעט אנקדוטות, מנסה נסל לעשות סדר בבלגן. לא רק שהיא מסבירה להדיוטות כיצד לבחור את המזון הנכון, היא גם מפרקת לגורמים את חוויית הקניות במרכולים. הספר הוא קודם כל תוצאה של ביקור בעשרות רבות של סופרמרקטים בכל מקום בארצות הברית ושל שיחות עם המנהלים, העובדים וגורמים בכירים בתעשיית המזון. "התחלתי במחלקת הירקות ואז התחלתי לעבור מחלקה אחר מחלקה, להרים מוצרים מהמדפים ולבדוק מהם והאם כדאי לקנות אותם".

כדי להדגים לאלו דברים הקדישה תשומת לב, פנינו למחלקה הבאה בסופרמרקט. "תראה מה קורה פה", אמרה נסל כשפסעה בין מדפים עמוסים בשורות ארוכות של בקבוקי ופחיות שתייה קלה. "שים לב שהבקבוקים הגדולים של שני ליטרים נמצאים בדיוק בגובה העיניים שלך ושהפחיות שבהן יש שתייה עם הרבה פחות סוכרים נמצאות בגובה הנעליים שלך. אתה חושב שזה מקרי? ותראה את מי הוויטמינים האלו. אנשים חושבים שזה טוב בשבילם כי יש באמריקה אובססיה עם ויטמינים בלי שאנשים בכלל מבינים על מה מדובר. ה'מים' האלו שמשווקים כמוצר בריאות מפוצצים בסוכרים. אי אפשר היה למכור אותם אם לא היו מוסיפים להם צבעי מאכל והמון סוכר כי לוויטמינים כשלעצמם יש טעם נורא".

אין כמעט מוצר שלנסל אין מה להגיד עליו. היוגורט לא בריא כפי שאנחנו חושבים ("כמעט תמיד הוא מלא בסוכרים"), הנתונים על סגולותיה של הסויה רחוקים מלהיות חד-משמעיים ("לסויה יש ההילה האסייתית הזאת שמרחפת מעליה והיא הרוויחה מהחשדות של אנשים ביצרני החלב"), ולא מומלץ להניח שתה ירוק הוא מזון בריאות ("יש עדויות לכאן ולכאן").

היא עצמה משתדלת לאכול ירקות ופירות אורגניים, אבל אומרת שהם לאו דווקא מזינים או טריים יותר - היא אוכלת אותם רק כי אין בהם חומרי ריסוס. לקונה בסופרמרקט היא ממליצה להגיע עם רשימת קניות (ולא לחרוג ממנה), לרכוש את המוצרים בשולי המרכול ולא במעברים האמצעיים ולהשתדל שלא לקנות מוצרים שיש בהם יותר מחמישה רכיבים.

חמשת עקרונות השיטה

נסל, בעלת רעמת תלתלים שחורה ופרצוף חייכני, נראית צעירה בהרבה מגילה. היא גדלה במנהטן אך עברה עם הוריה לקליפורניה בגיל 13 והיתה פעילה בשומר הצעיר. לתקופה קצרה, "עד ששיניתי את דעתי על ישראל ומה שהיא עושה", היא אפילו חלמה לגור בקיבוץ ולהגשים את החזון הסוציאליסטי-ציוני. יש לה דוקטורט בביולוגיה מולקולרית ותואר שני בבריאות ציבורית, במשך שנים היא עמדה בראש המחלקה לבריאות ציבורית באוניברסיטת ניו יורק ובאחרונה משמשת גם כמרצה לסוציולוגיה. בסוף שנות ה-80 היא ריכזה את מדיניות הממשל בנושאי תזונה כיועצת לשר הבריאות האמריקאי.

לאחר מחקר שארך כשנתיים ניסחה נסל חמישה עקרונות שעל פיהם מסודרים כמעט כל המרכולים בעולם. העיקרון הראשון הוא לפתוח את חוויית הקנייה בשואו נוצץ ותמיד לשים בכניסה פירות וירקות או פרחים כדי ליצור תחושת שפע וטריות. העיקרון השני, אולי החשוב ביותר, הוא להראות לקונים כמה שיותר מוצרים. מעברי האוכל חייבים להיות ארוכים מספיק כדי לחשוף את הקונה לכמה שיותר מוצרים, אם כי לא ארוכים מדי כדי שלא ישתגעו ויברחו. בדיוק בגלל זה נמצאים מוצרי החלב תמיד בקצה המרכול: כמעט כל לקוח מגיע אליהם, והמטרה היא לחשוף אותו עד אז לכמה שיותר מוצרים.

"המוצרים הרווחיים ביותר יימצאו תמיד בגובה עיניהם של הלקוחות", מסבירה נסל את העיקרון השלישי ומדווחת שחברות המזון משלמות כמובן לסופרים עבור המיקום הנחשק. "העיקרון הרביעי הוא להוריד עלויות ולהעלות רווחיות באמצעות ייצור אוכל עם הרבה סוכרים באריזות גדולות. במעברים האמצעיים של הסופרמרקטים נמצא הג'אנק-פוד. אנחנו לא אמורים לקרוא לזה ג'אנק פוד אלא מזון עם ערך תזונתי מינימלי - רב קלוריות, מעובד מאוד, לא מזין ומאוד רווחי".

כפי שנסל מדגימה ב"מה לאכול", הרבה יותר יקר לקנות אוכל ובעיקר שתייה באריזות קטנות. ההבדל במחיר משקה של 100 סמ"ק בפחית לעומת 100 סמ"ק בבקבוק משפחתי עשוי להגיע לעשרות אחוזים. מנהלים של סופרמרקטים שתישאלה בקשר להפרש השערורייתי אמרו לה שאם אנשים רוצים אריזות קטנות יותר, הם צריכים להיות מוכנים לשלם עבורן יותר. "פילוסופיה מעניינת", היא אומרת על כך ומגלגלת עיניים.

"מסעדות לא צריכות לעשות יותר מדי כדי לתקן את דרכיהן", עוברת נסל למתקפה על הגורם השני הנושא באחריות אחרי הסופרמרקטים. "כל מה שהן צריכות לעשות זה להציע מנות קטנות יותר ובזול יותר ולהציע מזון בריא לילדים. אבל הן לא מעוניינות לעשות זאת. אנשים מהלובי של המסעדות משתוללים כשאני מעלה את הרעיונות הללו. השיטה במדינה הזאת מבוססת על כך שעלות המזון היא מזערית לעומת עלות האריזה והמשלוח, ואנשים אוהבים מנות גדולות".

העיקרון החמישי במדיניות השיווק של הסופרמרקטים הוא חדש יחסית, והולם את רוח הזמן - שימוש סלקטיווי בנתוני תזונה ובהערכות בריאותיות כדי למכור מזון. נכון שסלקטיוויות היא מלת המפתח כאן, אבל נסל שמחה לראות את השינוי בתפיסה הציבורית ואפילו מביעה אופטימיות זהירה באשר לעתיד.

אסטרטגיית ה"התאמה למצב החדש" כשלעצמה, לעומת זאת, מטרידה אותה. על שלל מוצרים אמריקאיים מופיעים כיום סימונים שמדגישים את הסגולות הבריאותיות-לכאורה שלהם. הקריטריונים, כמה לא מפתיע, נקבעים על ידי חברות המזון עצמן ויוצרים מצג שווא. פפסיקו, למשל, המציאה חותמת ירוקה - "סמארט ספוט" שמה - שאותה היא מדפיסה על עטיפות חלק ממוצריה, אף שלאותם מוצרים יש קשר קלוש לבריאות. דוגמה למוצר כזה שנסל נהנית במיוחד לספר עליו הוא פיצה מפוצצת בסוכרים ובשומן רווי. פפסיקו העניקה לפיצה את תווית ה"סמארט ספוט" הירקרק משום שבגבינתה יש סידן. סידן כידוע מזין למדי, אבל הקונים לא מדווחים על שאר התכונות הלא ממש מזינות של אותה פיצה תעשייתית. נסל טוענת בתוקף שכדי להילחם בתופעה יש להחרים כל מוצר שעל עטיפתו מופיעות יומרות בריאותיות דומות.

"שיילך לעזאזל כל העניין הבריא הזה, כולם אומרים 'בואו נאכל בריא' אבל רק מחבקי עצים אוכלים בצורה הזאת", אמר השנה ג'ון ניל מ"קנטאקי פרייד צ'יקן". קוקה קולה דווקא העדיפה להתאונן במקום להכחיש: "עקב אכילס שלנו הוא הדיון אודות השמנת יתר... זה הפך מנושא אמריקאי קטן ופשוט לניהול לנושא גלובלי עצום. זה מדלל את מאמצי השיווק שלנו וגורם לנו נזק עצום", אמרה לאחרונה אחראית הקריאייטיב בחברה, אסתר לי.

לגוף שנלחם מלחמת חורמה בנסל ורואה בה צלע מרכזית ב"משטרת המזון" קוראים "Center for Consumer Freedom". "זאת חברת יחסי ציבור שלא מגלה מי המממנים שלה אבל העיתונות לוקחת אותה ברצינות והם מסוכנים במיוחד, בעיקר בגלל שהם משתמשים בהומור בהודעות לעיתונות שהם מוציאים", היא אומרת. "היסטרית" ו"הטליבאן של התזונה" הם שניים מהתארים שמצמיד ה-CCF לנסל לעתים קרובות. עם דרישותיה, שהרגיזו במיוחד את הגוף הפועל בשירות חברות המזון ורשתות מסעדות המזון המהיר, נמנות התביעות לסימון קלורי של מנות בתפריטי מסעדות והוצאת מכונות מכירה של משקאות קלים מבתי ספר. גם הקמפיין שהיא מנהלת להטלת מס על סוגי מזון משמינים במיוחד כמו משקאות קלים וממתקים. "נסל שוב משפריצה את הגישה האנטי-צרכנית שלה", נאמר בהודעה טיפוסית לעיתונות של CCF. "היא מעוניינת להעלות מחירים של מוצרים כדי שאלו יהיו מחוץ להישג ידם של צרכנים".

"אני מניחה שזה מחמיא שהם מתארים אותי כך", היא מצחקקת, "אבל הייתי שמחה אם היו לוקחים אותם הרבה פחות ברצינות". עיקר הכוח של התעשייה, היא מדגישה, בא לידי ביטוי בתקציבי השיווק העצומים שלה. 36 מיליארד דולר בשנה מופרשים מדי שנה לטובת שיווק מזון ומשקאות בארצות הברית. 12 מיליארד מתוכם מושקעים בפרסום ברדיו, בטלוויזיה ובאינטרנט, היתר מושקע בשיווק בקופונים, בשלטי פרסום וכו'.

את העוצמה של תעשיית המזון ממחישה נסל במספרים. היא אוהבת לספר לקהל מאזיניה שב-2005 השקיעה חברת קלוג'ס 32 מיליון דולר בקמפיין שחיבר לחטיף את דמותו של "בוב ספוג", ומיד לאחר מכן שולפת מספר שמגמד את הסכום הזה. "זה נשמע לכם הרבה?" היא שואלת רטורית, "אז דעו שזה סכום קטנטן בהשוואה לתקציב הפרסום השנתי של מקדונלד'ס - 1.2 מיליארד דולר בארצות הברית לבדה". בעוד הקהל מנסה לעכל את הסכום נועצת נסל את המסמר האחרון: "ידעתם שתקציב הקמפיין לחינוך לתזונה נכונה של הממשל האמריקאי עומד על פחות מ-10% מהסכום הזה?"

חכמים על ילדים

הנתונים הרשמיים מראים שהעלייה ההדרגתית בשיעור האמריקאים הסובלים מהשמנת יתר ומסוכרת החלה ב-1980. שיעור האמריקאים השמנים עמד אז על כ-20% ושיעור הילדים השמנים על כ-12%. כיום מראים הנתונים שכשליש מהאמריקאים וכחמישית מילדיהם סובלים מהשמנת יתר. כמעט 65% מהאמריקאים(!) שוקלים יותר מכפי שהם אמורים לשקול, ושיעור חולי הסוכרת, מחלה שבינה ובין השמנה מתקיים קשר ישיר, עלה בין 97' ל-2003 ב-41%. מקרים רבים אחרים, מדגישים החוקרים, כלל לא אובחנו.

"ישנן שלוש תופעות עיקריות שגרמו לכך", אומרת נסל. "שיעור הנשים העובדות מחוץ לבית הגיע למסה מסוימת ב-1980 וזה יצר דרישה למזון שאפשר להכין במהירות רבה יותר. במהלך שנות ה-70 גם חל שינוי מהותי במדיניות הממשל האמריקאי. עד אז היתה המדיניות לא לשלם לחוואים כדי לגדל מזון, וזה השתנה. זה היה תמריץ משמעותי מאוד לחוואים והם החלו לייצר הרבה יותר מזון, עודפים עצומים. התוצרת היומית של התעשייה עלתה מממוצע של 3,200 קלוריות לאזרח ל-3,900 קלוריות. התוצאה היתה שגודל המנות עלה ומחירן ירד. זה היה מאוד פופולרי, זה לא עלה לחברות המזון הגדול הרבה יותר כסף לייצר, והתוצאה היתה שאנשים אכלו הרבה יותר אוכל מבעבר".

סיבה נוספת להשמנה הכפייתית היתה "התנועה של בעלי המניות", שבה נשמר לג'ק וולש, מנכ"ל ג'נרל אלקטריק האגדתי, תפקיד מרכזי. הרעיון שוולש קידם באותה תקופה היה הפעלת לחץ על חברות לשפר את ביצועיהן בוול סטריט. בעקבות כך פעלו חברות המזון תחת לחץ גובר לדווח על צמיחה כל 90 יום. זה הביא אותן להגדיל משמעותית את תקציבי השיווק, את המוצרים ואת המנות המוגשות במסעדות מזון מהיר, הכל כדי לעמוד ביעדים שהציבו האנליסטים מניו יורק.

נסל: "כדי לעמוד ביעדי הגדילה שהוכתבו להן, שינו חברות המזון את החברה האמריקאית. אני לא חושבת שהן התכוונו לגרום להשמנת יתר, אבל זה מה שקרה". עשור לאחר מכן, לאחר שהבעיה כבר אובחנה, חלה הידרדרות נוספת. ב-1990, לאחר שהקונגרס הכריח את חברות המזון להכניס מידע תזונתי על עטיפות המוצרים, קמה התעשייה על רגליה האחוריות והצליחה לחלץ הישג. ב"תמורה" לסימון המוצרים נכנע הקונגרס והורה לרשות הפדרלית למזון ותרופות (FDA) לאפשר לחברות המזון לפרסם על עטיפות המוצרים הכרזות בריאותיות כמו "סויה עוזרת להוריד את הכולסטרול" וכיוצא באלה. עד אז התנו באף-די-איי את פרסומן של קביעות כאלו בעריכת מבחנים שיבדקו את אמיתותן, כמו שנהוג לעשות כשמאשרים לשימוש תרופה חדשה. למותר לציין שיצרני דגני בוקר "בריאים" לא ששו להעמיד את טענותיהם למבחן אמפירי, והלא חישוקי בצק מסוכרים לא ממש מסוגלים להוריד את הסיכון ללקות במחלות לב.

צריכת המזון המוגברת בחברה האמריקאית קיבלה עד מהרה גוון של התמכרות. בהדרגה, אומרת נסל, החל האוכל להיכנס לכל מקום. "פעם למשל לא היו בכלי רכב מקומות לשים בהם כוסות משקה ועד לפני כמה שנים אף אחד לא שמע על חנות ספרים שמאפשרת ללקוחות שלה להסתובב בין הספרים עם אוכל ושתייה. היום אין כמעט סניף של בארנס אנד נובל שאין בתוכו סניף של סטארבקס. המגמה הזאת החלה בשנות ה-80".

אם באמת רוצים להטריף את נסל, צריך לדבר איתה על שיווק לילדים. תעשיית המזון, היא אומרת, משווקת מזון לילדים תוך כדי ניסיון ליצור אצלם נאמנות למוצר מגיל צעיר. התעשיינים לא בוחלים באמצעים כדי להמריץ את הילדים לנדנד להוריהם לקנות להם את המוצר ומשכנעים אותם לאכול "את המזון שלהם" במקום "מזון של מבוגרים". כדי להילחם במניפולציות הידועות - מעטיפות מצוירות בגובה עיניהם של ילדים ועד לצעצועי מתנה - ממליצה נסל שלא לקחת ילדים לקניות בכלל, ובוודאי שלא לרכוש אף מוצר שמתואר כמוצר לילדים ומקודם באמצעות שילוב דמויות מצוירות על העטיפה.

"נכנסתי לא מזמן לסופרמרקט באדלייד שבאוסטרליה וראיתי שכולו עמד בסימן שרק", היא אומרת בצאתנו מהסופר, תוך שהיא מנפנפת בקרטון עם הדמות המצוירת הירקרקה שסחבה איתה משם. "שרק היה על עטיפות של דגני בוקר, שרק היה על עטיפות של ממתקים. שרק על חטיפים, שרק על כל דבר. זה נורא".



מריון נסל. נכנסתי לא מזמן לסופרמרקט באוסטרליה וראיתי שכולו עמד בסימן שרק. זה נורא


הספר "מה לאכול". זאת טריות?!

הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת