בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בזכותו אני חי

זהו סיפור חריג על מלחמת יום כיפור: קצין זוטר סירב למלא פקודה להחזיק בגבעה שכבש בסיני, כדי לשמור על חיי חייליו. הקצין, שכבר איבד שלושה מאנשיו, התעלם מפקודתו של אלוף הפיקוד גורודיש, נסוג לאחור והצליח בכל זאת לשמור על הגבעה בשליטה ישראלית בלי נפגעים נוספים. הקצין, יוסי כהן, היום פרופסור למתמטיקה בארצות הברית, חוזר כעבור 34 שנים לישראל ופוגש כמה מניצולי הקרב

4תגובות

זה היה צריך להיות היום האחרון של מלחמת יום כיפור. היום לפני 34 שנים קיבלנו הוראה לתקוף שתי גבעות חול גבוהות בסיני, מול איסמעיליה, שכינויין הצה"לי היה "חמוטל" ו"מכשיר". אמרו לנו שנמצאים שם רק מצרים מעטים, אבל לאחר מעשה התברר ששתיהן היו חלק ממתחם אוגדתי מצרי. למזלנו, משום שפלוגת החרמ"ש שלנו נסעה עדיין על זחל"מים, הוטל עלינו לתקוף רק בגל השני, לאחר ש"חמוטל" תיכבש. התוצאה היתה שהשקפנו מאחור כמו בסרט על הגל הראשון, שנתקל בכוח מצרי עדיף ועלה באש מול השמש השוקעת.

במקום להסתער הלאה נשלחנו לחלץ את פצועי הגל הראשון, ואחר כך להחזיק בשטח שנתפס ב"חמוטל". בינתיים ירדה החשכה באופן רשמי, אך המצרים האירו את השטח בנורי תאורה והמשיכו לירות בנו בלי הפרעה. בקשר שמעו חברי איך מפקד הכוח שלנו מקבל פקודה מהמח"ט יואל גונן (גורודיש) להישאר שם. המפקד, קצין מילואים בדרגת סגן, הסביר למח"ט שאם לא נסתלק משם, ניהרג כולנו. במה שהיה בעינינו "סירוב פקודה" של הקצין, קיבלנו אישור לנטוש את הגבעה והצלחנו למצוא מחסה באפיק של ואדי קטן.

כשהפציע השחר והפסקת האש נכנסה לתוקפה, ראינו על הגבעות שמולנו המוני חיילים מצרים. רק אומץ ליבו של הסגן הזה, שהעז לסרב פקודה תחת אש, הציל אותנו. מאחר שהפלוגה שלנו סופחה לחטיבת השריון 274 רק לקראת המתקפה הזאת, והקצין לא היה מוכר לי, הוא נשאר חרות בזיכרוני כל השנים כגיבור אלמוני שאני חב לו את חיי.

לפני שנה, כשהתפרסם סיפורו של סגן אדם קימה, שסירב למלא פקודה התאבדותית בשלהי מלחמת לבנון השנייה, החלטתי לעשות מעשה ולנסות לאתר את הקצין "שלי". שמו לא היה ידוע לי. גם חברים ליחידה, שאיתם יצרתי קשר, לא יכלו לעזור. ד"ר דני אשר, היסטוריון צבאי ותא"ל במילואים, נתן לי שם של מישהו מיחידת הטנקים, וממנו למדתי ששמו של הסגן יוסי כהן.

אחר כך הצלחתי לאתר כמה מחבריו ליחידה של כהן. כולם היו מלאי הערצה אליו, גם בלי קשר לתפקודו באותו לילה. הם ידעו שהוא מתגורר או התגורר בארצות הברית, אבל איש מהם לא ידע היכן ולא הכיר קרובי משפחה שלו בישראל. בלית ברירה פניתי אל התוכנית לחיפוש קרובים של ירון אנוש ברשת ב'. אחותו של יוסי כהן שמעה במקרה את השידור, קשרה את הקצוות, וכעבור כמה שבועות הופגשנו על גלי האתר. לפני חודש, בעת שפרופ' יוסף כהן בא לביקור מולדת בישראל, פגשתי אותו בפעם הראשונה.

ההסתערות התשיעית

ההסתערות שלנו על גבעת "חמוטל" היתה הניסיון התשיעי של צה"ל לכבוש אותה. לפני ארבע שנים פירסם איתי אשר ב"מעריב" כתבה על ההתקפות ההן, וסיכם אותן כך: "תשע פעמים ניסו גדודי שריון של צה"ל לכבוש את גבעת חמוטל, תשע פעמים הם הסתערו על הדיונה הגבוהה החוצה את הכביש המוביל לתעלה, תשע פעמים הם נסוגו ממנה מוכים, פצועים והרוגים, משאירים מאחור את הגופות החרוכות של עשרות ממפקדיהם וחבריהם".

קשה להאמין, אבל אחרי שמונה התקפות כושלות, כאשר נשלחנו אנחנו להסתערות נוספת על "חמוטל", איש לא טרח לספר לנו מה קרה לקודמינו, ואיש לא אמר לנו איזה כוח מצרי באמת מצפה לנו שם. לדעת יוסי כהן, הקצינים ששלחו אותנו למתקפה האחרונה על חמוטל אחראים לכל האבידות של יחידתו - שלושה הרוגים, 18 פצועים ועוד מספר בלתי ידוע של נפגעי נפש. "בדיעבד אפשר לומר שהם רצחו את אלו שנהרגו שם", הוא אומר.

"גם אני לא ידעתי", אומר היום תא"ל במילואים יואל גונן, אז מפקד החטיבה, שטוען כי אילו ידע אז את מה שהוא יודע היום, היה מפר פקודה בעצמו. "קיבלתי דיווח שהמצרים נסוגים. אם הייתי יודע על ההתקפות הקודמות, לא הייתי מבצע. לעומת זאת, אחי שמואל (אלוף פיקוד הדרום) ידע על ההתקפות הקודמות. באמצע ההתקפה התקשר אלי גדעון אלטשולר, ראש המטה של אריק שרון, ואמר לי, תהיה זהיר כי היו (שם) הרבה התקפות. אבל כבר היינו בפנים".

זה לא לגמרי מדויק, כי גונן ידע לפחות על תוצאות ההתקפה הקודמת, השמינית. ביום שישי, 19 באוקטובר, קיבלה החטיבה שלו את האחריות על "חמוטל" ו"מכשיר". גדוד שסופח אליה, בפיקודו של רב-סרן אריה ארצי, שהשתתף בהתקפה קודמת על הגבעה, במסגרת חטיבה אחרת, קיבל הוראה לתקוף שוב, בין השאר את "חמוטל" (גונן טוען שקיבל את הפיקוד למעשה רק כשההתקפה כבר היתה בעיצומה). גם הפעם נתקל הכוח התוקף בירי של טילים מצריים ומפקד הגזרה, ששון יצחקי, נתן הוראה להפסיק את ההתקפה. שלושה טנקים פגועים ומפקד פלוגה נותרו על "חמוטל" וכל המאמצים לחלצם נכשלו. כך הסתיימה ההתקפה השמינית על הגבעה.

למחרת בבוקר, 20 באוקטובר, הורה מפקד הגזרה יצחקי למח"ט 274 לתקוף שוב את "חמוטל". "אני ידעתי שארצי נכשל בהתקפה ב-19", מאשר גונן, "אבל הוא היה רק מג"ד - ואני מח"ט". לקראת ההתקפה הזאת הוקם כוח שנקרא "עצלות" - מחצית ממה שנשאר מחטיבה 274 ובכלל זה שתי פלוגות טנקי שלל סובייטיים מדגם טי-55 (טיראנים), ושתי פלוגות חרמ"ש, אחת רכובה על "זלדות" והפלוגה שלי, שנסעה בזחל"מים.

פלוגת הזלדות הורכבה מחיילים שרק השתחררו מהשירות הסדיר, ואילו אנחנו היינו ברובנו נח"לאים לשעבר, "קשישים" בני 26 שנלחמו כבר במלחמת ששת הימים. להוציא מחלקה אחת, העברנו את רוב המלחמה במה שנקרא בצבא "תרגילי בטן-גב" בגזרה הצפונית של סיני, ליד הבסיס בבלוזה, ובדרך כלל עברו הפגזים מעל ראשינו בדרכם אל מטרות חשובות יותר. באופן טיפוסי למלחמה ההיא, היה ברשותי מקלעון שלמרות כל מאמציהם של הנשקים סירב לירות יותר מכדור אחד בלי מעצור.

הפיקוד על "כוח עצלות" הוטל על הסמג"ד יוסי כהן, סגן במילואים בן 27, שהכיר את האזור מתקופת שירותו הסדיר. המח"ט, שהתוודע אליו רק בתחילת המלחמה, התרשם מייד מיכולתו הצבאית של המרדן ארוך השיער. ב-21 באוקטובר ישב כהן על כיסא הבמאי שלו על צריח הטנק בזמן שאריק איינשטיין הופיע לפני החיילים, וקרא ספר של ג'ק לונדון. שיירת הזחל"מים שלנו הגיעה למקום ומפקד הפלוגה, בדרגת רב-סרן, ביקש להתייצב לפני "המפקד" ולא רצה להאמין שההיפי בלי הדרגות על כתפיו ונעלי הפלדיום האסורות בשריון, הוא אכן מפקד הכוח. כשנודע לו שהאיש בסך הכל סגן, זה לא ממש הגביר את שמחתו.

כאמצעי זהירות ביקש כהן לפתוח בהתקפה רק בשעות אחר הצהריים המאוחרות. אף על פי שנשלחנו להתמודד עם כוח מצרי קטן לכאורה, הובטחו לנו סיוע אווירי וריכוך ארטילרי, אך גם המח"ט גונן וגם הסמג"ד כהן זוכרים רק שני מטוסי פנטום שהטילו שתי פצצות מגובה 30 אלף רגל. גם הריכוך הארטילרי שהובטח נשאר בזיכרוני כסמלי בלבד.

מעמדת התצפית שאליה עלינו, אל מול המראה המרהיב של השמש השוקעת, זכורות לי "זלדות" בוערות במעלה "חמוטל". מתברר שקצתן עלו על מוקשים ואחרות נפגעו מטילים. אנחנו, שבינתיים התגלינו, ספגנו הפגזה מדויקת: בכל נקודה שממנה זזנו, נחתו פגזים כעבור שניות ספורות. כהן, שהיה כבר על "חמוטל" עם הטנקים שלו, הזעיק אותנו לחלץ את הפצועים מהזלדות הפגועות. אש מצרית שטוחת מסלול מכיוון "מכשיר" שטפה את חמוטל, ורק בנס לא נפגענו. באופן מוזר, עד כמה שאני מאמץ את מוחי איני מצליח להיזכר בשום פרט נוסף מפעולת החילוץ המסוכנת.

בקשר שמעו חברי איך המח"ט, שקיבל מכהן דיווח על המצב, מורה לו להישאר הגבעה. כהן הסביר שאם נעשה זאת אין סיכוי שנשרוד, שכן היינו תקועים שם בלי מחסה ממשי, חשופים כברווזים במטווח. הוא הציע שהחרמ"ש יתפנה לאחור, ואילו הטנקים יסוגו אל מדרון אחורי ויסתתרו שם.

מוות כמעט ודאי

יואל גונן (גורודיש). אנחנו מחפשים את ההצלחה, את הכיבוש | צילום: לאה גולדה הולטרמן
"ידעתי מה קורה", אומר עכשיו יוסי כהן, ומגלה שהפר לא רק את פקודת המח"ט, אלא גם את הוראתו של אלוף הפיקוד. "לפי עוצמת האש מ'מכשיר' הבנתי שיש שם כוח אימים ולא רציתי להגיד את זה ברשת המרכזית. ידעתי שכל מי שהיה שם בסביבה מקשיב, שכן זה היה הקרב היחידי באותו לילה; עד היום אני פוגש אנשים ששמעו אותי אז. לכן ביקשתי מיואל גורודיש לעבור לרשת השנייה ואז אמרתי לו: תשמע, יש פה הרבה נפגעים והמצב גרוע ואם נישאר המצרים יעשו עלינו מטווח ואין סיכוי שנצא מפה בחיים. אנחנו מוכרחים לרדת מהגבעה. אז הוא אמר: 'לא, תישאר!'

"ניסיתי להסביר לו שוב את המצב והוא אמר: 'לא, תישאר!' ואז עלה בקשר גורודיש האח ואמר לי, מדבר פה אלוף הפיקוד, והורה לי גם הוא להישאר. אני ניסיתי שוב להסביר מה קורה, אך הוא בשלו: 'אתה לא הראשון ולא האחרון שעושה דברים כאלה'. על זה עניתי: 'אם אתה חושב שאני מפחד, אז אתה טועה. אני מוכן להישאר פה לבדי, אבל לא להשאיר אף אחד אחר. אם תפקוד עלי, אמלא פקודה זו'. אבל הוא נשאר בשלו. הבנתי שהוא לא מבין את המצב, הפסקתי את התקשורת ואמרתי לאנשי הצוות שאם ישאלו משהו אחרי המלחמה, שיגידו שמכשיר הקשר התקלקל".

מיכאל קלעי, שהיה קצין המבצעים של הגדוד ועקב בקשר אחרי ההתקפה, זוכר כרבים אחרים לא רק את קולו השלו וקר הרוח של כהן, אלא גם את האלוף גורודיש הזועם ששאל: "מי זה מפקד הכוח שם?" כשהוסבר לו שבסך הכל מדובר בסגן, הוא שאל: "אי אפשר לשלוח לשם מישהו עם יותר ברזלים על הכתף?" ואכן, כעבור זמן קצר נשלח הסמח"ט אל הגבעה.

האם אלו היו הברזלים הנוספים שאחיך דרש?

גונן: "לא. הדרגות הן רק סימן. במקרים האלו לא בודקים מה יש על הכתפיים, אלא מה יש בין הרגליים".

גונן חשש כנראה שמא חבוי בשאלה רמז לביקורת על כך שלא יצא בעצמו אל "חמוטל". "זו היתה מתקפה קטנה בשוליים של החטיבה", הסביר. "אני לא הייתי צריך להיות שם. יש לי הוכחות שהייתי בדרך כלל עם הכוחות שלחמו. אינני יודע מה בדיוק הסמח"ט עשה שם".

כהן: "אני לא יודע למה שלחת אותו".

גונן: "מה, אני הייתי צריך לבוא?"

כהן: "לא. המ"פ של החרמ"ש בא אלי והיחס שלו היה שונה לגמרי. הוא אמר, 'יוסי, אתה גיבור. תשמע' - הוא הוסיף - 'הסמח"ט יושב שם בתוך הזחל"ם ולא עושה כלום, מה אנחנו צריכים לעשות?' הוריתי לו לאסוף את כל החיילים: תעשו שרשרת ותסרקו את השטח מזרחה ותביאו את כל ההרוגים והפצועים, ואחר כך אתם תתפנו".

כשנכנסה סופית הפסקת האש לתוקפה, ב-24 באוקטובר, נשארה הגבעה בידי ישראל. לדעת כהן, הדבר מוכיח שסירוב הפקודה שלו לא רק הציל את חייהם של חיילים רבים, אלא אף הביא בכל זאת להשלמת המשימה - תפיסת חמוטל - שהיתה בלתי אפשרית בדרך שנוסחה על ידי הפיקוד הגבוה.

כהן אומר, שערב היציאה להתקפה על חמוטל לא ידע שהפסקת אש ממשמשת ובאה. האם היה מסרב מכתחילה לפקודה לתקוף את חמוטל, לו ידע ששמונה התקפות קודמות נכשלו במחיר אבידות קשות? "כן", משיב כהן. הוא לא עשה זאת אז, "כי לא עלה בדעתי שמפקדי ישלחו אותנו למוות כמעט ודאי. סירוב הפקודה בא לאחר שהיה ברור לי שאפשר למלא את המשימה מבלי הקרבה נוספת של חיי ואברי אדם! בדיעבד, התברר ששיקולי היו נכונים".

באילו תנאים לדעתך חייב המפקד בשטח לסרב פקודה?

"השאלה לא היתה עולה אילו המערכת היתה עובדת כראוי. פה צריך לפרט מהי לדעתי מערכת תקינה. ראשית, השאלה מעולם לא הועלתה בקורסים שבהם השתתפתי. בצבא תקין יש צורך לשוחח על בעיות כאלה בגלוי ובכנות. שנית, לו המפקדים בעורף היו סומכים על המפקדים הזוטרים בשטח, כמו שהמפקדים בשטח סמכו על המפקדים הבכירים בעורף, לא היינו משוחחים היום על חמוטל. שלישית, כשאפשרי, חייבים המפקדים, בכל הדרגים, להסביר לפקודיהם את המוטיווציה להחלטות הרות גורל ולהשאיר, במידה זו או אחרת, את ההחלטה אם אפשר להגשים את המטרה למפקדים בשטח. כאשר הליכים כאלה ודומים להם אינם תקינים, מחויבותו של המפקד בשטח היא בראש ובראשונה לשלום אנשיו. עם כל זאת, כל מקרה חייב להישפט לגופו".

דיבורים על הפיכה

שרגא עילם (בעיגול) עם חבריו לפלוגה, חורף 1973. היינו חשופים כברווזים במטווח
ממרחק השנים, הזיכרונות נוטים לתעתע בנו. חיילים וקצינים רבים, ובכלל זה יוסי כהן עצמו, משוכנעים שסירב לבצע פקודה של המח"ט. אבל המח"ט יואל גונן טוען עכשיו, שכלל לא התעקש על הוראתו המקורית, אלא להיפך - השתכנע אז מהסברו של כהן, וקיבל את הצעתו לרדת מ"חמוטל". משום כך, בעיניו לא היה שום סירוב פקודה, אלא חילוקי דיעות זמניים שנפתרו בהסכמת שני הצדדים. בראיון ל"מעריב" ב-2003 אף הציג את הירידה מ"חמוטל" כהחלטה שלו: "קיבלתי פקודה לכבוש את הגבעה. עשיתי מאמץ קטן, אבל כשהוא הסתבך החלטתי לרדת ממנה כדי לא ללכת עם הראש בקיר".

גם על מה שקרה אחר כך יש יותר מגרסה אחת. לדברי כהן, התפנה בלילה כל החרמ"ש מ"חמוטל", ורק הוא נשאר עם הטנקים שלו במדרון אחורי של הגבעה. חברי ואני זוכרים, לעומת זאת, שלא ממש התפנינו - אלא הסתתרנו במשך הלילה בוואדי קטן בסביבה. כשעלה השחר ראינו שהגבעות מולנו מלאות חיילים מצרים, שעמדו והתבוננו בנו.

תמונה מדהימה זו היא בין המעטות שנשארו חקוקות בזיכרוני. מכיוון שהפסקת האש נכנסה בינתיים לתוקפה, לא נורתה עלינו אש וגם אנחנו לא ירינו, אלא מיד הסתלקנו משם. גם בנקודה זו מתנגשים הזיכרונות האישיים החזקים שלי ושל כמה מחברי עם הגרסה הרשמית, ולפיה נכנסה הפסקת האש לתוקפה רק בשעות הערב.

בעיני גונן, הפער בהתייחסותנו אל הקרב נובע מן ההבדלים שבין נקודת ראותו של החייל לבין זו של מפקד החטיבה: "עבורך זה משהו גדול, שכן זה המקום היחידי שבו נכנסת לקרב, או קרוב לקרב, אבל לנו זו היתה נקודה בתוך המערכה. אתה היית שם וזה נראה לך עולם ומלואו. כל זה היה כולו פיפס. חמוטל הוא לא קרב הרואי, הוא לא קרב משמעותי. מה שיוסי עשה, והצליח להחזיק את חמוטל - היום אין לזה חשיבות אם הגבול עובר במקום זה או אחר, כי ויתרנו על הכל - אבל אז זה היה חשוב".

למה?

"כי אנחנו מחפשים את ההישגים, את הכיבוש. אנחנו מחפשים את ההצלחה. זה טוב לאגו שלי וזה טוב לאגו שלו שלקחנו חלק מהגבעה".

בעיני כהן, לקרב האחרון על חמוטל יש משמעות גדולה בהרבה: "קודם כל, האנשים שנלחמו והקריבו. כל אחד, פצועים, הרוגים ואלה שיצאו (גופנית) בשלום, הוא יישות מופלאה. בנוסף, הקרב האחרון משקף עובדה פשוטה: אפשר למלא משימות מבלי הקזת דם מיותרת. יותר מכל כואב לי מותו של חבר יקר, גד בונה, שעד יומי האחרון אאמין שלא עשיתי כל שביכולתי לשמור על חייו; צר לי עליו, נעמה אהבתו לי מאהבת נשים".

גונן מספר שהוא מעריץ ואוהב את כהן עד היום, ובזמנו אף ניסה לקדם אותו בשתי דרגות ולמנות אותו למג"ד. "אחי היה כבר בגובה הרצפה. הוא היה שבור. אם הוא היה נשאר, אז יוסי היה מקבל את הדרגות. אחי ידע בדיוק כמה פעמים תקפו את חמוטל ואיפה נשארו הכוחות בחמוטל ואיפה יוסי נשאר. יכולנו להיות מבסוטים שחלק מחמוטל נשאר בידינו".

כשכהן מספר איך אחרי המלחמה השתתף בהקמת תנועת מחאה שביקשה לשנות את המערכת, מעיר גונן שאת זה אפשר לעשות "רק בתותחים", ומספר על ניסיונו שלו: "אחרי המלחמה באתי לדדו (הרמטכ"ל דוד אלעזר) הביתה ואמרתי לו, אל תיתן לאחי ליפול, אם הוא יפול אתה תיפול... דבר שני, אל תיתן לגולדה להדיח אותך, זה כבר התחיל, בוא נדיח אותה. והוא אמר לי: יואלצ'יק, אתה רוצה הפיכה צבאית? אמרתי לו, 'כן'. היתה אז הזדמנות לעשות מהפכה".

בראיון שנתן לאדם ברוך ב-1987 (והתפרסם ב"ידיעות אחרונות") דיבר גם האלוף במילואים שמואל גונן על האפשרות הזאת: "יכולתי להתארגן בכוח נגד הדחתי מפיקוד דרום. תאמין לי שיכולתי. אנשים היו מצטרפים אלי. אבל אנחנו לא עושים דברים כאלה. זה סופה של מדינת ישראל... צבא צריך לקבל מרות מהאזרח". השב"כ, שכנראה היה ער להלך הרוחות של האחים גונן, ערך חיפוש בביתו של שמואל גונן ומצא שם יותר ממאה כלי נשק, אבל רק ארבעה מהם בלי רשיון.

זיכרונות מוואדי סאליב

עוד בנושא
מעשה קונדס עמרם מצנע ויוסי כהן כלאו שוטר צבאי שעצר אותם על נהיגה במהירות מופרזת
מעטים מאוד הקצינים שהיו מפירים פקודה ואומרים "לא" לאלוף הפיקוד. ליוסי כהן לא נראה שהוא עשה משהו מיוחד, ולכן לא הסכים בעבר להתראיין. "הרי אי אפשר היה לעשות משהו אחר, פשוט לא היתה ברירה", הוא אומר לי. "אתה לא הראשון שטוען שהצלתי את חייו. ההערצה אלי אחר כך מאוד מאוד הפריעה לי. בגדוד הייתי אומר מלה ומייד היו רצים למלא. זה ממש לא היה לי נוח".

עם זאת, הוא מגלה שמילדותו היו לו בעיות עם סמכות. הוא נולד למשפחה מזרחית ותיקה בארץ, שחיתה בעוני רב בגבול שכונת ואדי סאליב בחיפה. אביו, חייט מוכשר אך אלכוהוליסט, לא חסך את שבטו מבנו ואף נהג לכבול אותו כעונש. זה לא הפריע לילד להתגלות בבית הספר כתלמיד מוכשר מאוד, אם כי לא צייתן. מורתו ניסתה גם היא לדכא את הנער המרדן, ללא הצלחה.

הנער, שידע ערבית מהבית, ראה באהדה את התקוממות העולים ממרוקו בוואדי סאליב ב-1959. הדיכוי הברוטלי של המרי, והאפליה שהוא עצמו חווה, השאירו בנפשו צלקות עמוקות. בבית הספר, הוא מספר, ניסה להסתיר את מוצאו הדל, ופעם אף עקבו אחריו בני כיתתו, כדי לגלות היכן הוא מתגורר. כשהיה בגיל 15, ניסו קרוביה של חברתו האשכנזייה להשפיע עליו לנתק את הקשרים. כעבור זמן, עם חברה אחרת, נתקל גם בהתנגדות משפחתה ליחסיהם.

מכיוון שהיה חניך באגודה הימית "זבולון" התגייס לחיל הים (ב-1964), היה בקורס חובלים ובמלחמת ששת הימים השתתף במבצע לפיצוץ בתי הזיקוק בסוריה. לדבריו, מייד אחרי המלחמה כבר הגיע למסקנה שהכיבוש ישחית ולכן על ישראל לצאת מייד מכל השטחים שכבשה. למרות זאת, מאחר שהיה חתום בצבא הקבע עד 1969, עשה הסבה לשריון, שנחשב בעיניו חיל רציני יותר מחיל הים. את קורס הקצינים סיים בהצטיינות, למרות שגם אז התבלט במרדנותו כשסירב למלא פקודות שלא נראו לו הגיוניות.

בשריון, עם המשמעת הקשוחה שהיתה נהוגה בו, קיבלו את הקצין הבלתי שגרתי ואפשרו לו חופש לא רגיל, שכן חיפה על "חסרונותיו" בכישרונו ובתושייתו. למפקד מטיל אימה במיוחד, ששאל אותו מדוע אינו מסתפר, ענה כהן ש"זה לא עסקך" (אחרי הפסקת האש במלחמת יום כיפור, כשהתעורר חשש מהתקפת גזים מצרית וניתנה הוראה חד-משמעית לגלח זקנים, לא העז אף מפקד לדרוש זאת מכהן). חברים מספרים שמצד אחד היו נגדו טענות שהוא מנהל את יחידתו כמו כנופייה, ומצד שני בחרו בו לביצוע משימות מסובכות ומסוכנות.

כבר אז ייחס חשיבות עליונה לביטחון חייליו. בתרגיל שנערך זמן מה לפני מלחמת יום כיפור, היקשו תנאי מזג האוויר על נהגי הטנקים לראות את הדרך. כהן, כשאר המפקדים, קיבל הוראה להגיד לנהגים לפתוח מדפים ולנהוג כשראשיהם בחוץ. כהן חשש שהדבר יסכן את הנהגים, וביחידתו המשיכו כולם לנהוג במדפים סגורים. הוא מספר שביחידה אחרת שהשתתפה בתרגיל, נהרג נהג מפגיעה של תותח הטנק.

בקורס מפקדי פלוגות פגש כהן קצין נוסף שעשה הסבה לשריון. הוא מספר שאהוד ברק התרשם ממנו עד כדי כך, שביקש להעביר אותו לסיירת מטכ"ל, שם אפשר יהיה לעשות שימוש בערבית הפלסטינית שידע מהבית. אבל בתום הקורס נשאר כהן בשריון. אף שהיה מפקד תובעני, וקפדני במיוחד בענייני בטיחות, זכה להערצה כמעט עיוורת של פקודיו, בין השאר משום שנהג להגן עליהם מפני הפיקוד הבכיר. הרב-סמל הפלוגתי, דוד חיימי, מספר איך פעם נתפס במשאית שלל שנהגה נסע במהירות מופרזת, והמח"ט גונן רצה להענישם. כהן התייצב להגנתם וטען שהמשאית אינה מסוגלת לנסוע יותר מ-50 קמ"ש, ולהוכחה נהג בה בעצמו בירידה, כשרגל אחת שלו על דוושת הגז - והשנייה על הבלם.

לאחר שחרורו מצבא הקבע החל כהן ללמוד פסיכולוגיה וסטטיסטיקה באוניברסיטה. בין השאר למד אצל פרופ' ישעיהו לייבוביץ, ושמח לגלות שבעניינים פוליטיים יש ביניהם הסכמה. כשפרצה מלחמת יום כיפור הוא היה בטיול בסיני, וכשהתגייס למילואים בלט בנוף הצבאי כדמות יוצאת דופן: ארוך שיער, צמחוני שאינו נועל נעלי עור ומתעניין באקולוגיה ובמיסטיקה מבית מדרשו של גורדייף.

אל הצמחונות, הוא מספר, הגיע כמעט באופן טבעי, שכן בבית הוריו מיעטו ממילא לאכול בשר ולאחר שצפה בטקס הכפרות ביום כיפור, כשהתרנגול השחוט המשיך ללכת על רגליו עוד כמה סיבובים, כבר לא היתה דרך חזרה. את עולם האקולוגיה פתח לפניו משה אלמליח, פציפיסט ומורה בכפר גלים, שהשפיע עליו רבות.

כהן מספר שלאחר מלחמת יום כיפור מנע מחייליו להרוג שבויים מצריים ואף איים לירות במי שיעז להפר את פקודתו. בפעולה זו הוא גאה היום יותר מאשר בחלקו בפרשת חמוטל. "עבורי מלחמת יום כיפור היתה כשלון, ואז החלטתי שיש צורך לשנות את המערכת", הוא אומר. "אחרי השחרור נסענו לכנסת וערכנו הפגנה קטנה. החלטנו להקים תנועה שתנסה לשנות וקראנו לה 'ישראל שלנו'. אחר כך החלו לחדור אליה אלמנטים קיצוניים מהימין ולהשתלט עליה. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. ב-1975 עזבתי את הארץ".

הוא נסע לארצות הברית יחד עם אשתו האמריקאית, למד מדעי הסביבה ועשה דוקטורט בתחום זה בברקלי. היום הוא פרופסור למתמטיקה בתחום האקולוגיה באוניברסיטת מינסוטה. בגיל 61, נראה שמרדנותו שככה, אך שותפו למחקר בארצות הברית, פרופ' ג'ון פסטור, טוען שרושם זה מטעה ושכהן עומד לפני פריצה מהפכנית בתיאוריית האבולוציה, באמצעות מודלים מתמטיים שפיתח.

הקשר שלו עם ישראל לא נותק. אחד משלושת ילדיו לומד עכשיו באוניברסיטת תל אביב. הוא עצמו ממשיך להיות מודאג ממה שקורה בישראל, בעיקר מאפליית המזרחים והריקבון הפושט בצמרת, אך נראה לו שהסירחון מפריע פחות לאלה שיושבים בתוכו ורגילים לו, מאשר לאלה הבאים מבחוץ.



סגן יוסי כהן בסיני, אוקטובר 1973. ההערצה אלי אחר כך מאוד הפריעה לי


יוסי כהן. אפשר למלא משימות ללא הקזת דם מיותרת | צילום: לאה גולדה הולטרמן



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו