בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

ארץ טרופית רעה

במשך 21 שנים שלטה בברזיל דיקטטורה חסרת רחמים אך סמויה מעין העולם. דו"ח רשמי ראשון, בחסות הנשיא לולה, פורש במאות עמודים עדויות על עינויים, התעללויות ומעשי רצח. ישראלים שהיו קורבנות המשטר מספרים עכשיו על חיים שנעצרו באכזריות. אלא שהצבא לא ייתן להעמיד לדין את פושעי המשטר, וממילא הברזילאים הם עם פייסני

תגובות

אלה היו ימי סדום הבלתי נגמרים שלה. הם דרכו עליה, ירקו עליה, וחתכו אותה לאלף חתיכות, ב-69', כשהיתה בת 24, נעצרה מריה בארסלוס על ידי משטרת ברזיל בעקבות פעילותה בארגון הגרילה השמאלי "Palmares-VAR", שפעל נגד השלטון הצבאי במדינה. במשפט שנערך לה בריו דה ז'ניירו סיפרה כי השוטרים הצבאיים "הפשיטו את הבגדים מעלי לאט-לאט. שוטר נגע בכל גופי במספריים ואיים שיחתוך את שדי. באותו זמן, חברי היו בחדר חקירות אחר. שמעתי איך החוקרים הכו אותם וראיתי שהם גרמו להם חבלות בראש ובאיברי המין. 24 שעות אחר כך, אחד מהם, שייל צ'רלס שרייר, מת מפצעיו".

עוד בנושא
פרשת הרצוג העיתונאי שהתאבד בכלא, בכלל נרצח בעינויים קשים. מתוך דו"ח "הזכות לזיכרון ולאמת"
שנתיים אחר כך היא גורשה לצ'ילה ביחד עם עוד 69 אסירים פוליטיים, בתמורה לשחרור השגריר השווייצי, ג'ובני אנריקו בוצ'ר. וב-73', כשהגנרל אוגוסטו פינושה תפס את השלטון מידיו של סלוודור איינדה, נאלצה בארסלוס לעזוב גם את צ'ילה ולעבור למזרח גרמניה, אבל גם שם המשיכו לרדוף אותה השדים של עברה. היא אושפזה בבית חולים לחולי נפש וב-76' השליכה את עצמה לפני רכבת דוהרת. עכשיו שמה וסיפורה מופיעים בדו"ח הרשמי הראשון מסוגו שפירסם הממשל הברזילאי החוקר את תקופת הדיקטטורה הצבאית במדינה - "שנות העופרת" - בין 64'-85'.

מתחת לפני השטח

לפני כשלושה שבועות מסר נשיא ברזיל לואיז אינסיו לולה דה סילבה את הדו"ח עב הכרס שכותרתו "הזכות לזיכרון ולאמת" (Direito a Memoria e a Verdade), לקבוצה של אלמנות בגיל העמידה ובניהן, שלפני 30 שנה היו יתומים צעירים. בתמונות מאותו טקס שהתפרסמו בעיתונות הברזילאית אפשר היה לראות את החיוך הרחב הפותח צוהר בזקנו המוכר של לולה, ואולי להבחין גם בהקלה על פניהם של נציגי המשפחות שקרוביהם נחטפו, עונו ונרצחו על ידי הדיקטטורה הצבאית.

זה היה אמור להיות היום שבו ברזיל מכירה בחטאי העבר שלה ומתחילה בדרך חדשה, אבל משהו נפגם: נציגי שלוש זרועות הצבא - חיל האוויר, חיל הים ומפקדת כוחות היבשה - לא נכחו בטקס, והדיון הציבורי סביב פרסום הדו"ח הפך להתנגחות בין זרמים פוליטיים שונים, בממשל ובצבא.

בדיון הזה נחשפה ברזיל שמתחת לפני השטח, זו שרוחשת הרחק מעיניהם של השבויים בתפיסות הרומנטיות והשטחיות על ארץ השמש הנצחית והקרנבלים שאין להם סוף. ברזיל מסתירה היטב את הצלקות שלה, היא עדיין לא עסקה בכנות מלאה בעברה הכואב, כך שהעולם כמעט אינו יודע עליו.

הקריאה בדו"ח לא קלה. אלה 503 עמודים עמוסים בזוועות. עשרות אלפי שורות שמגוללות מאות סיפורים אישיים של כאב ואימה, אבל גם של תקווה, שהתמהמהה, אבל הגיעה.

אחרי מבוא ארוך, שפורש את הרקע ההיסטורי של הדיקטטורה הברזילאית, ששימשה כחיל חלוץ לנפילתן של הדמוקרטיות השכנות בארגנטינה, אורוגוואי וצ'ילה, למשל, בא תיעוד ארוך של תאריכים, מקומות ובעיקר שמות של המתים והנעלמים הברזילאים. כרוניקות רזות של ייסורים ושל מוות.

הוועדה חקרה 339 מקרי מוות והיעלמויות "חדשים", שהצטרפו ל-136 מקרים ידועים שנחקרו עוד לפני שהוקמה - נשים וגברים שנרצחו והועלמו על ידי שליחי הדיקטטורה הצבאית. כמו כן, הדו"ח חושף מקרים קשים של התעללות מינית בנחקרים ובנחקרות שלא נחשפו עד כה.

"למעשה, זה לא הדו"ח הראשון שמתפרסם בברזיל", אומר בראיון טלפוני אלדו זיידן בנווינדו - חבר בוועדת המומחים שכתבה את הדו"ח, וסגנה של ורה רוטה מהמשרד לזכויות אדם הברזילאי, שהיתה אחראית לכתיבת הנוסח הסופי של הספר. "קדמו לו פרסומים של ארגונים לא-ממשלתיים, דיווחים של הכנסייה וספרי היסטוריה שונים, שחלקם נכתבו בזמן המאורעות עצמם, בשנים האחרונות של הדיקטטורה".

כשהדמוקרטיה חזרה לברזיל, ב-85', בנווינדו היה רק בן חמש, וכשהוועדה שבה הוא חבר היום מונתה לחקור את מקרי הרצח, ב-95', הוא עדיין למד בתיכון, אבל הפסיכואנליטיקאי הצעיר, שהוכשר בצרפת לטפל בקורבנות אלימות ועינויים, מדבר על אותן שנים אפלות כמי שחווה אותן בעצמו. "ב-95' החליט נשיא ברזיל אז, פרננדו אנריקה קרדוסו - בעצמו גולה פוליטי בשנות ה-70 - שהדיון הציבורי על מעשי המשטר הצבאי לא יכול להתבסס רק על פרסומים לא-רשמיים והורה על הקמת הוועדה המיוחדת לנרצחים ונעלמים במשך שנות העופרת", אומר בנווינדו. "העובדה שהדו"ח נכתב על ידי גוף רשמי הופכת את העדויות שבו ואת המסקנות שלו לבעלות משקל גדול הרבה יותר". לחוקרים, שעבדו במשך 12 שנים, היתה גישה למסמכים שהיו חסויים עד אז, הם קיבלו חופש לחקור כמעט את כל מי שהם רוצים, והמסמך הוא המקיף והמשמעותי ביותר מכל הפרסומים ההיסטוריים שקדמו לו.

"חשוב לנו שהעולם יידע שברזיל עורכת חשבון נפש בנוגע לאותם ימים אפלים", ממשיך בנווינדו. "לעתים נדמה שהרבה אנשים מחוץ לברזיל, ולמרבה הצער גם בברזיל עצמה, כלל לא מודעים לדברים הנוראים שקרו פה רק לפני 20 ו-30 שנים. השלטון הצבאי אמנם פעל כאן בשיטות מעט שונות מאלה שהיו נהוגות בדיקטטורות אחרות באמריקה - לא היה כאן, למשל, רצח שיטתי כמו בארגנטינה, שבה חיסל הצבא זרם פוליטי שלם, כולל שליחת ילדיהם של המתנגדים הפוליטיים לאימוץ. גם אי אפשר להשוות בין מספר הנרצחים והנעלמים. בארגנטינה הרגו עשרות אלפים; בברזיל כמה מאות. אבל גם כאן היתה מדיניות ברורה של שימוש באלימות כדי להשיג מטרות פוליטיות, וזה משהו שבהחלט צריך לחשוף, והדו"ח הזה הוא צעד חשוב מאוד בכיוון הנכון".

חממה למהפכה

ב-31 במארס 64', כשראשי הצבא הדיחו את הנשיא הנבחר ז'ואו גולארט, בשל הרפורמות הכלכליות והחברתיות הליברליות שיזם, ובשל קרבתו "המסוכנת" לקומוניזם, ומינו לנשיא את אומברטו קסטלו בראנקו - ראש המטה הכללי של הצבא - היו מלי לרמן, איש מחשבים מתל אביב, ושלמה עזריה מהנדס מראשון לציון, פעילים זוטרים בארגוני שמאל פוליטיים וחברתיים בברזיל. שני בני העשרה חלמו על מהפכה קומוניסטית, ולא העלו על דעתם שהרוח הגדולה תשנה את חייהם ותישא אותם עד לישראל, לקצה השני של העולם.

עזריה, בן 60, שאז עוד קראו לו סלומאו גילפגוט, היה תלמיד תיכון ששערו האדמוני, שתמיד בלט בין כל הראשים השחורים בעיר סלוודור שבמדינת באהיה, סיבך אותו בצרות מאוחר יותר. "לא גדלתי בבית קומוניסטי", מספר עזריה, "אבל אבי היה סוכן נוסע שטייל במקומות נידחים ועניים מאוד בברזיל וחזר משם עם סיפורים שהזכירו לי את הסיפורים ואת הדמויות מהספרים של ז'ורז' אמאדו - העניים, הדחויים, האנאלפביתים, הזונות, חסרי הבית, סיפורים על אי-צדק ועל חוסר שוויון, שכל כך אהבתי לקרוא, ושעיצבו את התודעה הפוליטית שלי. כשלמדתי בתיכון, חצר בית הספר היתה חממה של מהפכה. דיברנו על כך שצריך לשבור את הפטרנליזם התרבותי באמצעות האמנות. באותה תקופה מוסיקת הבוסה-נובה הציפה את הרדיו, וכל הזמרים של הדור הזה היו אנשי שמאל, קומוניסטים - כמו ז'ורז'ה ברטו, וינסיוס דה מוראייס ואנטוניו ז'ובים. זו היתה גם התקופה שבה פרח הגל החדש בקולנוע הברזילאי, עם במאים כמו גלובר רושה, נלסון פריירה דוס סנטוס וקרלוס דיאגיס, שגם להם היתה אוריינטציה מאוד חברתית ופוליטית.

עזריה וחבריו הקימו מרכזים תרבותיים בשכונות העוני בסלוודור. ביימו הצגות, הקרינו סרטים, קיימו דיונים, ולא ידעו שכל הזמן הזה היה מי שעקב אחריהם. "הממסד הצבאי פחד מאיתנו, האינטליגנציה הצעירה, אבל אנחנו לא שמנו לב לכך, היינו עסוקים בעצמנו, ברעיונות שלנו, בחלומות שלנו. ההפיכה של 64' קטעה את כל הפעילות התרבותית הזאת. בניין אגודת הסטודנטים בסלוודור נשרף, מנהיגי הסטודנטים נעצרו, חלקם ברחו. החיים שלי, כפי שהכרתי אותם וכפי שתיכננתי אותם, נעצרו בבת אחת".

דני האדום מבאהיה

מלי לרמן. זה היה עניין של זמן עד שיתפסו אותי
צילומים: דן קינן
בשנים הראשונות של המשטר הצבאי, הוביל הנשיא בראנקו מדיניות מתונה למדי, בהשפעת ארצות הברית, שתמכה בהפיכה הצבאית כחלק מתיאוריית הדומינו שלה, שגרסה כי נפילה של מדינה אחת בדרום אמריקה לידי הקומוניזם תוביל בהכרח לנפילת שכנותיה. בראנקו לא שינה לחלוטין את המבנה הפוליטי בברזיל - הקונגרס המשיך להתנהל כמעט כסדרו, רק עם מעבר לשיטה דו-מפלגתית, שכללה מפלגת שלטון ימנית ומפלגת אופוזיציה שמאלית, שאפילו הצליחה להגיע להישגים לא רעים בבחירות, גם אם התוצאה הסופית היתה תמיד ניצחונה של מפלגת השלטון.

בראנקו גם שמר על חלק מהרפורמות הכלכליות שיזם גולארט, גונן על מעמדם של הקונגרס ושל בתי המשפט, ועשה כמיטב יכולתו לרסן את קציני הצבא מהימין הקיצוני. לכן נמתחה עליו ביקורת משני עברי המתרס הפוליטי: קציני הצבא הוקיעו אותו כ"שמאלן", והאופוזיציה קראה לו "דיקטטור". בראנקו היה צריך לבחור צד, והוא בחר להרחיב את סמכויותיו של הנשיא ולקצץ בכוחו של הקונגרס, מה שהקל בהמשך על יורשיו לפעול ביתר חופשיות, כשהם משוחררים מכבלי "הדמוקרטיה למראית עין", שהתקיימה בימיו.

"ב-67', אחרי שבראנקו הלך ושר הביטחון ארתור דה קוסטה אה סילבה מונה לנשיא", מספר עזריה, "הצטרפתי לפעילות של 'POLOP' ('פוליטיקה אופריירה'), ארגון שמאל קיצוני, שממנו צמחו מאוחר יותר הרבה לוחמי גרילה מאואיסטים. אני פעלתי בעיקר בטכניון של באהיה, שם למדתי הנדסה אזרחית, ואפילו נבחרתי לראשות אגודת הסטודנטים. הניצחון הזה סימן גם את תחילת הצרות שלי: המעמד החדש חשף אותי, העמיד אותי במצב מסוכן. כשלקחו מישהו לחקירה, הוא היה אומר 'הג'ינג'י שלח אותי'. בעיתונים המקומיים בבאהיה התחילו לכתוב שאני מנהיג את ההפגנות. קראו לי 'דני האדום של סלוודור', בגלל צבע השיער שלי, כמובן. עיתונאי אחד סיפר לי שמי שהדביק לי את הכינוי היו אנשי הצבא. כלומר, הייתי על הכוונת שלהם".

לנצח את הפחד

שלמה עזריה. הממסד הצבאי פחד מאיתנו
"הדיקטטורה הצבאית בברזיל היתה שונה", אומר מלי לרמן, בן 62, בביתו בתל אביב, בזמן שהוא מחפש תצלומים ישנים שלו מימיו בתנועת ההתנגדות בברזיל של שנות ה-60. הוא נובר באלבומים, צולל אל תוך קופסאות גדושות במכתבים ומזכרות - אבל לשווא. "ראשית, זה קשור לאופי של הברזילאים, שתמיד מחפשים את הפיוס, את הפשרה. הברזילאי מוכן לוותר על הרבה דברים כדי להימנע מעימות, לכן ההתנגדות לדיקטטורה היתה פחות אלימה ופחות מאורגנת. אנשים העדיפו להפוך דף בחיים ולהמשיך הלאה. מעבר לכך, הדיקטטורה הברזילאית לא התחילה ביום אחד, כמו שקרה בצ'ילה, כשפינושה תקף את ארמון הנשיאות. זה היה תהליך ארוך יותר. העלייה של המשטר הצבאי, ולאחר מכן גם הירידה שלו היתה מתונה יותר, ולברזילאים היה יותר זמן להסתגל לשינויים".

כמו עזריה, גם לרמן, יליד העיר בלו הוריזונטה, היה פעיל בארגון POLOP, שמספר החברים בו בעיר אחרי ההפיכה של 64' הצטמצם לארבעה בלבד. "בשנים הראשונות של הדיקטטורה, המצב עוד היה נסבל. אנשים נחקרו, נעצרו, חלקם אפילו יצאו לגלות, אבל לא היה דיכוי מסיווי ואלים, מספר לרמן. "יכולת להסתובב ברחוב, ללכת לאוניברסיטה, לחיות את חייך. לא היתה אימה משתקת. הצלחנו לארגן הפגנות גדולות והיתה לנו תחושה שיכול לבוא שינוי, שאנחנו יכולים להפיל את הדמוקרטיה, לנצח את הפחד".

אבל השינוי לא בא, בטח שלא באותם ימים. למעשה, הדיקטטורה הברזילאית רק הלכה והתחזקה. התהליך הקצין אחרי ההפגנות הגדולות של 68'. "ההפגנות הגדולות פרצו אחרי שכמה סטודנטים הפגינו נגד איכות האוכל שהוגש במסעדת סטודנטים בריו דה ז'ניירו", מספר עזריה. "המשטרה פיזרה את ההפגנה באש חיה והרגה סטודנט בשם אדסון לואיס דה לימה. הסטודנטים חטפו את גופתו וערכו עצרת מול בניין עיריית ריו דה ז'ניירו. התאספו שם עשרות אלפי בני אדם והשמועה התפשטה בכל ברזיל. ההרג הזה התסיס את כל המדינה ונערכו הרבה הפגנות, תחת הכותרת 'זה יכול היה להיות הבן שלך'. ההפגנות שדוכאו בכוח רב עם הרג של אזרחים נוספים". אלה היו החודשים שבהם נערכו גם הפגנות הסטודנטים בפאריס, והימין בברזיל החל לטעון שיש כאן קנוניה בינלאומית, ושכל ההפגנות מונהגות מרחוק, על ידי המפלגה הקומוניסטית. הממשל הצבאי הצליח להעביר חוק שהעניק לנשיא סמכויות כמעט בלתי מוגבלות. האיזון העדין בין הרשות המחוקקת לרשות המבצעת הופר. אה סילבה פיזר את הקונגרס הנבחר, המסכות הוסרו.

מחוץ לתמונה

כלא בברזיל. המשטר הצבאי לא בחל במעצר של ילדים קטנים
"המצב נעשה מסוכן עוד יותר", מספר עזריה. "זו היתה דיקטטורה לכל דבר: צנזורה טוטלית, מעצרים, עינויים, רציחות. הפחד שלט ברחובות". בדצמבר 68' עצרו כוחות הביטחון החשאי את עזריה. הם חקרו אותו, הציגו לפניו תצלומי מעקב. הוא הכחיש הכל ואחרי כמה ימים שוחרר. "ממש באותו יום עצרו אותי אנשי צבא. הם חקרו אותי במפקדה הצבאית. הייתי שבוע במעצר ואז שיחררו אותי בתנאים מגבילים. לא היה טעם שאשב בבית ואחכה לחוקרים של המשטרה או של חיל הים. חששתי לחיי ובאותו יום עזבתי לריו, כדי להסתתר אצל קרובי משפחה".

באותו הזמן גם לרמן נעצר ונחקר: "באו לביתי חוקרים של ה"DOPS" - המשטרה החשאית. חוקרים מקצועיים, שקיבלו הכשרה מהסי-איי-איי. אמרתי לאמי שיש לי בחדר מסמכים שיכולים להכניס אותי לכלא ל-15 שנה, מינימום. היא הכניסה אותם לחדר שלי, התיישבה על המיטה והתחילה לבכות. הם הפכו את כל החדר, אבל לא מצאו דבר. אמי ישבה על הניירות וכך הצילה את חיי. אבל זה היה רק עניין של זמן עד שיתפסו אותי. יכולתי לבחור לרדת למחתרת ולהצטרף לגרילה, שבאותם ימים התחילה בפעילות האינטנסיווית שלה, או שיכולתי לעזוב את ברזיל. ב-7 במארס 68' אירגנתי מסיבה גדולה בביתי, למחרת היום נסעתי לריו, ומשם הפלגתי לישראל".

לדברי לרמן "הדיקטטורה קטעה חלק חשוב ויפה בחיי. לפעמים אני עדיין יכול להרגיש אותו, כמו איבר רפאים שנגדע מהגוף, אבל עדיין אפשר לחוש בו. בהתחלה ניסיתי להיות בקשר עם החברים, קיבלתי מכתבים עם גזרי עיתונים מצהיבים עם עדכונים לא מעודכנים, אבל זה לא היה אותו דבר".

"כשאני חושב על זה", הוא אומר לאחר שוויתר על חיפוש התצלומים מתקופת המאבק בברזיל, "התחלתי להצטלם רק כשהייתי על האונייה בדרך לישראל. לפני זה כמעט לא הצטלמתי עם החברים שלי. לא חשבנו על זה, היינו עסוקים מדי בדברים אחרים".

מירוק מצפון בכלא

בישראל יצר לרמן קשרים עם תנועות שמאל, לדבריו זה מילא את החלל שנפער בחייו אחרי שעזב את ברזיל. הוא התחבר לאנשי "מצפן", עזר להקים את הסניף של שי"ח (שמאל ישראלי חדש) בחיפה, ופעל במסגרת "מאבק" (ברית קומוניסטית מהפכנית, שהתפצלה מ"מצפן"). בדצמבר 72' נעצר לרמן על ידי משטרת ישראל. הוא הואשם במגע עם סוכן זר של פת"ח, עבירה שממנה זוכה בהמשך, והורשע בחיפוי על עבירה. הוא נשלח לשבע שנות מאסר, מתוכן ריצה 20 חודשים, לאחר ערעור. "באופן מוזר, העובדה שהייתי בכלא היתה נחמה גדולה מאוד עבורי. זה ניקה לי את המצפון על כך שעזבתי את החברים בברזיל באמצע המאבק. יש לי חברים טובים שנאלצו לצאת לגלות בצ'ילה, ואז התגלגלו לאלג'יר או לקובה. הם לא הצליחו לנהל חיים נורמליים במקומות האלה. לא היו להם מסמכים, לא היתה להם השכלה, הם היו תלויים בחסדיהם של ארגוני שמאל, שלא תמיד דאגו להם. הגולים הפוליטיים הם אנשים שלמעשה מתו בגלל הדיקטטורה, גם אם הם עדיין ממשיכים לנשום".

כשלרמן כבר עשה את צעדיו הראשונים בישראל, עזריה עדיין הסתתר בריו דה ז'ניירו. וביצע מדי פעם בפעם שליחויות עבור POLOP. ב-69' המצב הפך למלחמה חסרת מעצורים. הגרילה חטפה את השגריר האמריקאי כדי לשחרר אסירים פוליטיים, והצבא חיסל את קרלוס מריגלה - אחת הדמויות החשובות בשמאל בברזיל, שכתב, בין השאר, את "המדריך הזעיר למלחמת גרילה" שבו הוא פיתח את היסודות התיאורטיים של הלוחמה האורבנית. "מריגלה היה גיבור גדול שלי", מספר עזריה, "הבנתי שאם הם תפסו אותו, הם יכולים לשים את ידם על כל מי שהם רוצים".

באוקטובר 69' תפס את השלטון הגנרל אמיליו גראסטזו מדיצי הקיצוני. הוא הכריז מלחמה לכל דבר על לוחמי הגרילה, שהתרכזו בעיקר באזור האמזונס והורה לשירותי הביטחון החשאי לפעול בצורה נחרצת יותר נגד מתנגדי השלטון. במקביל, השנים של מדיצי כנשיא היו שנים של צמיחה כלכלית, שזכתה לכינוי "הנס הברזילאי". השילוב הזה, בין שגשוג כלכלי לדיכוי פוליטי, גרם לכך שמספרם של מתנגדי המשטר הלך והצטמצם.

כשמדיצי עלה לשלטון חזר עזריה לסלוודור וגילה שהוא צפוי לעמוד למשפט צבאי. "פניתי לעזרתה של רונילדה נובלאט, עורכת דין שהיתה בעבר פעילה במפלגה הקומוניסטית", הוא מספר. המשפט עצמו היה פארסה. לשופטים הצבאיים ניתנו סמכויות בלתי מוגבלות מתוקף החוק לביטחון לאומי. "הם יכלו לעשות לי מה שהם רוצים. נובלאט ייעצה לי לעזוב את ברזיל. החלטתי לנצל את העובדה שבמשך המונדיאל של מקסיקו 70' כל ברזיל היתה עסוקה בכדורגל. חיכיתי למשחק הגמר, ביולי 70', ואחרי שברזיל ניצחה את איטליה וזכתה בגביע העולם השלישי שלה, חגגתי עם כל האוהדים ברחוב ואז עליתי בריו על אונייה והפלגתי לישראל. בית המשפט הצבאי גזר עלי, בהיעדרי, שלוש שנות מאסר. כבר לא היתה לי כל דרך חזרה".

הסימטריה של החנינה

השנים הבאות, בין 74' ל-85', שבהן שלטו בברזיל הגנרלים ארנסטו בקמן גייזל וז'ואו בטיסטה פיגיירדו, עמדו בסימן של משברים כלכליים ושל פתיחות הולכת וגוברת. גייזל התחיל להרפות מהלחץ של כוחות הביטחון על מתנגדי המשטר, ופיגיירדו חוקק ב-79' את חוק החנינה הכללי, שאיפשר לגולים פוליטיים לחזור לברזיל, אבל גם העניק מחילה וחנינה גורפת לאנשי הצבא שהיו מעורבים בפעולות לא-חוקיות.

"הרוח של חוק החנינה - שלשונו היתה מעורפלת מאוד בכוונה ושיצר סימטריה מזויפת בין המענים למעונים - ממשיכה להתקיים בברזיל גם היום", אומר ז'יימה ברנר, סופר ועיתונאי מסאו פאולו. "הרבה אנשים ממפלגת השלטון של לולה היו קורבנות בזמן הדיקטטורה, גם לולה עצמו היה עצור כשאירגן הפגנות ושביתות. מבחינתם, פרסום דו"ח היסטורי ללא המלצה להעמיד לדין את אנשי כוחות הביטחון שמוזכרים בו, הוא דרך טובה לסגור חשבון עם העבר, אבל בלי להסתבך יותר מדי עם הצבא".

"כשהוועדה הוקמה", מתאר בנווינדו, "נקבע כי היא תוכל להיעזר במסמכים של הצבא שהיו חסויים עד כה. אולם לפני חמש שנים חוקק, בלחץ הצבא, חוק חדש שדחה את פרסומם של מסמכים סודיים ל-60 שנים נוספות".

בעבודת הוועדה היה פרדוקס מובנה, מוסיף בנווינדו. "כשהיינו צריכים להגיע למקומות מרוחקים בברזיל, שהגישה אליהם אינה נוחה - ביקור באתרי קבורה אפשריים של המורדים שנהרגו בקרבות נגד הצבא בארגווה שבאמזונס, למשל - הגענו לשם במטוסים של חיל האוויר, בג'יפים של הצבא, או בכלי שיט של הצי. בדרך לשם הקפדנו לדבר עם החיילים ועם הטייסים, ולספר להם בדיוק מה אנחנו עושים שם, ואחר כך היינו צריכים לחקור את המפקדים שלהם. זה היה מצב רגיש מאוד. הצבא סייע לנו רבות מבחינה לוגיסטית, אבל באותו זמן, הוא גם מנע מאיתנו גישה להרבה מאוד מידע שיכול היה לזרז את העבודה שלנו".

אקדח לא טעון

השר לזכויות אדם, פאולו ונוצ'י, שחיבר בעצמו חלקים נרחבים בדו"ח, ריצה שש שנות מאסר, שם עבר גם עינויים קשים. בן דודו, אלשנדרה ונוצ'י למה, מנהיג סטודנטים בסאו פאולו, נרצח ב-73', אולם ונוצ'י לא מתפתה לעסוק בנקמה. בהקדמה לדו"ח כתב שחקר העבר אמור לקדם את ברזיל בהווה ובעתיד וליצור בה תרבות של כיבוד זכויות אדם.

"בברזיל עדיין אי אפשר לדבר על הכל בצורה גלויה", מודה בנווינדו. "המציאות הפוליטית אצלנו מחייבת אותנו לנסות לשנות את המצב על ידי דיאלוג. לא בכפייה, לא בצעדים חד-צדדיים. לפני פרסום הדו"ח, למשל, הביעו כמה אנשי צבא, שלא מסתירים את הקשר שלהם עם מפלגות הימין, את חוסר שביעות הרצון שלהם מפרסום הדו"ח. הם טענו שהממשלה משתפת פעולה עם טרוריסטים ושהעיסוק בעבר רק מחליש את ברזיל. מבחינתנו, אחת התוצאות של פרסום הדו"ח אמורה להיות יצירת לחץ ציבורי שיגרום לכך שגם התיקים החסויים ייפתחו. שהאמת תצא לאור. לשם כך יש צורך בעוד עבודה, אולי גם בדו"חות נוספים, אבל אפשר יהיה לחבר אותם רק בהסכמה, רק בדיאלוג".

את הדיאלוג הזה לא יהיה קל לקיים. ערב פרסום הדו"ח, הורה שר ההגנה הברזילאי, נלסון ז'ובים על כוננות מיוחדת של כוחות הביטחון בערים הגדולות בברזיל, מחשש לתגובתם הקשה של גורמים מסוימים בצבא. ז'ובים המשיך את הגישה התוקפנית שלו כשאמר שכל קצין שיתנגד לממצאי הדו"ח ייענש. "ז'ובים יצא לקרב הזה באקדח לא טעון", אומר ברנר. "הוא לא יכול לאיים על אנשי הצבא במשהו שהוא לא יכול לעמוד מאחוריו. אף אחד לא רוצה להרוס את הסידור הנוח שיש לפוליטיקאים עם הצבא. ב-22 השנים האחרונות היו רק מקרים מועטים מאוד של אנשי צבא שהועמדו לדין. כולם היו קצינים בדרגות נמוכות או חיילים פשוטים - תמיד אלה היו האנשים שעינו בעצמם, אף פעם לא אלה שנתנו להם את הפקודות".

אני רק הראשון

מול הגישה שגורסת כי בגלל המצב הפוליטי הרגיש בברזיל אי אפשר יהיה לתבוע את אנשי הצבא בגין מעשיהם בזמן הדיקטטורה, וכי יש להסתפק בחקר העבר בלבד, עומדת גישה אחרת, אקטיווית הרבה יותר, אותה מייצגת מריה אמליה דה אלמיידה טלס, שמשמשת כדוברת הראשית של משפחות ההרוגים והנעלמים. היא היתה פעילה בארגון "לא עוד עינויים", שפירסם רשימה של 40 אסירים שמתו בעינויים ויותר מ-500 מקרי עינויים אחרים שהתרחשו בשנות ה-70, ועדויותיה מאותם ימים שימשו בסיס לכמה פרקים בספר "הזכות לזיכרון ולאמת".

טלס הגישה ב-2006 תביעה נגד הקולונל קרלוס אלברטו בריליינטה אוסטרה - ראש השירותים החשאיים של סאו פאולו, בדצמבר 72' - בעת שמריה, בעלה סזאר, ושני ילדיהם, ז'אנינה ואדסון, בני ארבע ושש, נעצרו והובאו לחקירה. חבר קרוב של בני הזוג טלס, ניקולאו דניאלי, ראש המפלגה הקומוניסטית בסאו פאולו, נעצר יחד איתם ונרצח בעינויים. הצבא טען שדניאלי נורה למוות לאחר שירה על שוטרים ברחובות סאו פאולו, אולם טלס מספרת שהיא ראתה אותו מובל למעצר ולחקירה במפקדה שבה היא עצמה היתה עצורה.

טלס מתארת בדו"ח שאוסטרה היה אחד המענים הכי גדולים של הדיקטטורה הברזילאית. "הוא היה הראשון שסטר לי במעצר. הוא הפיל אותי לרצפה. הוא עינה אותי באופן אישי. הוא הורה לפלוש לביתי, לעצור את כל האנשים שקשורים אלי, את הילדים שלי ואת אחותי. במשך עשרה ימים הילדים שלי, בני ארבע ושש, ראו אותי מעונה. מלאה בשטפי דם, בפנים נפוחות מרוב מכות. בימים האלה, החוקרים אמרו לי שהם מענים גם את ילדי. הם אמרו לי 'ז'אנינה שלך כבר נמצאת בתוך ארון מתים קטן'. הם הודיעו לי שהם יהרגו אותי. זה היה גיהנום".

החוקרים ניסו להחתים בכפייה את בני הזוג על מסמך שמאשר את הגרסה הרשמית של מותו של דניאלי, בקרב יריות. "הם אמרו לנו שאנחנו יכולים לבחור בין חתימה על המסמך למוות", מספרת טלס בדו"ח. "אבל למרות זאת סירבנו. בסופו של דבר הם זייפו את החתימות שלנו".

אותו מסמך, בחתימתם המזויפת של בני הזוג טלס, משמש עד היום כראיה המרכזית להגנתו של אוסטרה. אולם בנובמבר 2006 אישר שופט בבית המשפט בסאו פאולו למשפחת טלס לתבוע את אוסטרה, כשקבע שאפשר להגיש תביעות אזרחיות נגד גורמים צבאיים שמואשמים באיומים בתקופת הדיקטטורה הצבאית. עכשיו מקווה טלס כי הספר "הזכות לזיכרון ולאמת", יסייע לה במשפט שהיא מנהלת נגד אוסטרה.*

betlevi@haaretz.co.il



התנגשות עם שוטרים בעצרת לזכר ולדימיר הרצוג, 1975. הדו"ח מחזיק כרוניקות רזות של ייסורים ומוות


הפגנות ומעצרים בריו דה ז'ניירו וסאו פאולו, 1968. ברזיל מסתירה היטב את הצלקות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו