רשימתו של נח פולק התפרסמה בגרסה דומה בגיליון הסתיו של כתב העת "תכלת"

מי שרוצה להיכנס לתחומי לבנון חייב לטהר את עצמו לפני הנסיעה מכל סימן המעיד על כך שכף רגלו דרכה אי פעם על אדמת המדינה היהודית - מכרטיסי נסיעה באוטובוס אגד ומטבעות ישראליים, ועד מחברת שמלים עבריות מתנוססות על עטיפתה. הנסיעה מירושלים לביירות עשויה היתה להימשך, בנסיבות אחרות, ארבע שעות במכונית או 45 דקות באוויר, אך בתנאים הנוכחיים היא כרוכה ביום שלם של היטלטלות באוטובוסים, מוניות ומטוסים, בשימוש מטעה בשני דרכונים והשמעת הצהרות כוזבות באוזני פקידי המכס הלבנונים.

לבנון מתירה רק את כניסתם של אנשים שאין בדרכוניהם עדות לכך שביקרו בישראל. אך אם במדינות אחרות התקנה הזאת מבוצעת מתוך הזדהות אידיאולוגית עמוקה, הרי שלבנונים רבים רואים בה עניין מגוחך, תזכורת אחת מני רבות להשפעתה הנפשעת של סוריה על ארצם.

הטיסה הקצרה מעמאן לביירות עלולה אף היא לעורר מועקה, מפני שגם בה אפשר למצוא ביטוי להכחשת ישראל - הפעם מתוך מסכי הטלוויזיה הנפתחים ומשתלשלים מתקרת המטוס. על הצגים מותווית התקדמותו של המטוס לעבר יעדו על גבי מפה של מזרח הים התיכון, שבה מסומנות ערים שונות כמו קהיר, עמאן, צור, דמשק ושכם; אך נעדרות ממנה תל אביב, חיפה, נתניה, וכל עיר אחרת בגבולות ישראל. צפיתי במסך שמולי ובתרשים המתאר את ריחופו של המטוס לאורך רצועת החוף נטולת השם של הים התיכון, וחשבתי שכל אדם בר-דעת הנתקל במחוות קטנוניות כאלה חייב להתעמת עם רעיון מציק מאוד: האומנם עלינו להאמין שההתעלמות המופגנת ממיקומה הגיאוגרפי של תל אביב נובעת אך ורק מן הזעם בגין העוול שנעשה לפלסטינים? או שמא עלינו לראות במחווה זו את אשר היא מבטאת באמת - סירוב לקבל את עצם קיומה של ישראל במרחב? כל ניצחון קטן משמח את לבם של מכחישי ישראל, ואם לא עלה בידם להחרים את העם היהודי עצמו, הם יסתפקו גם במחיקת הראיה לכך שיהודים חיים במדינה משלהם במזרח התיכון.

לבנון היא סיפור ייחודי. במשך 30 שנים התקיימה - ולא באושר - כווסאלית של סוריה. במארס 2005, בעקבות רצח רפיק אל-חרירי ו"מהפכת הארזים", החלה סוריה בהסגת כוחותיה מן המדינה ונפתח עידן חדש של חלומות דמוקרטיים וליברליים. בעת שביקרתי שם בדצמבר האחרון, וגם בחודשים שלפני ביקורי ולאחריו, היתה לבנון שרויה עדיין בסערה כתוצאה ממציאות פוליטית חדשה זו - וגם מן המציאות הלבנונית הישנה של מדינה שאין בה דת-רוב או קבוצה אתנית מרכזית. במובנים מסוימים, לבנון קרובה היום למימוש חלומותיה הליברליים; במובנים אחרים, היא עדיין רחוקה מהם מרחק רב, בשל פעילותה הנרחבת של איראן המטפחת בשטחה את חיזבאללה, ובשל התערבותה של סוריה, שעדיין לא ויתרה על אחיזתה בה.

נסעתי ללבנון לא רק כדי לחזות במשבר הפוליטי האחרון, אלא, ככל האפשר, לראות את המדינה, לדבר עם הלבנונים, לבחון את מלחמת לבנון השנייה מהצד שלהם, ולנסות להבין טוב יותר את השכנים המיוחדים ביותר של ישראל. במשך המלחמה שהיתי בצפון וראיתי במו עיני את כוח האש העצום שישראל וחיזבאללה הפעילו זה כלפי זה, אולם את כל זה ראיתי רק מצדו האחד של הגבול. על זירת הלחימה עצמה קיבלתי מידע רק מדיווחי החדשות. לחברים, עיתונאים אמריקאים, שחיו בביירות וסיירו בכל רחבי העולם הערבי, ובאו לסקר את המלחמה בקיץ שעבר היתה זווית ראייה ייחודית שלא תפסתי. לטענתם שתי המדינות נגררו למלחמה על ידי צד שלישי זדוני.

חברי הביעו חשש שכתוצאה מהלהט המובן שלה להגן על עצמה מפני חיזבאללה, ישראל תפגע במעבר של לבנון לכיוון הדמוקרטיה. את לבנון הזאת הם התעקשו, אין כל סיבה שלא אראה בעצמי. ההחלטה לנסוע לשם היתה קלה.

אחרי נחיתה בנמל התעופה של ביירות ופגישה עם פקיד מכס שלא הפגין סקרנות רבה, נסעתי במונית למלון בשכונת אשרפייה במזרח ביירות. בדרך נאלץ הנהג לעבור דרך כמה רחובות - אלה שטרם נחסמו לחלוטין לתנועת כלי רכב - בפאתי ההפגנה המאיימת שאירגנו חיזבאללה ונוצרים מתומכיו של מישל עאון. המפגינים התנחלו בשטחים הפתוחים של מרכז ביירות ועצרו כל פעילות בחלק זה של העיר, שהוא האזור הכלכלי התוסס ביותר (והמערבי ביותר) שלה. חיזבאללה והעאוניסטים התלכדו כאן לנישואי נוחות חפוזים, לאחר שהבינו כי למען האינטרס המשותף היחידי שלהם - ערעור סמכותה של ממשלת פואד סניורה - כדאי להם לשתף פעולה זה עם זה.

אפילו בערב החשוך, ומתוך מונית נוסעת, הצטייר החיזיון הזה כסצנה קלאסית מתוך תיאטרון רחוב ערבי: מתוך הרמקולים הרועמים בקעו דברי בלע נגד סניורה וקולות המון המפגינים הידהדו בין קירות הבניינים במרכז העיר. אבל היה כאן גם משהו שהסגיר מודעות ברורה לנוכחות של מצלמות הטלוויזיה המערביות: לבנון היא אמנם מדינה שבה כל קבוצה אתנית ודתית מניפה בהתרסה את דגלה, אך כאן, במרכז ביירות, התנוסס, כמעט ללא מתחרים, דגלה הלאומי של לבנון. בעצרות הגדולות מוצנעים הדגלים הסיעתיים של חיזבאללה ושל העאוניסטים, ככל הנראה כדי לגרום למשקיפים מבחוץ להאמין שניסיון ההפיכה המתרחש כאן בהילוך אטי אינו אלא מהלך פטריוטי המכוון לטובתה של האומה הלבנונית כולה.

ה"מפגינים" - מזיגה זועפת של אספסוף הנוהה אחר מנהיגיו בעיניים עצומות, שכירי חרב מושחתים, מאמינים אמיתיים וציניקנים המחשבים את כיוון הרוח הפוליטית - ביקשו להציג לפני המצלמות של כלי התקשורת המערביים דימוי אידיאליסטי של תנועת מחאה המונית; הם הגדירו את פעולותיהם כ"הפגנות" וכ"הפגנות-שבת" נגד "מעשי עוול".

במלון, מרחק רחובות אחדים מהסערה שבמרכז העיר, המתין לי באותו ערב ים-תיכוני מבשר רעות מייקל טוטן, עיתונאי ובלוגר. טוטן הוא גבר גבוה ורזה, לא-מגולח, שכמעט אין למצוא אותו ללא מצלמת הניקון D200, התלויה על צווארו. הוא מתגורר בלבנון מאז תחילת 2005 ונודע בעיקר בזכות סיקורו את מהפכת הארזים ואת תוצאותיה. טוטן הוא אחד העיתונאים העצמאים המעטים שהצליחו לסלול את דרכם המקצועית על ידי כתיבת בלוגים מארצות זרות, ויכולתו להמשיך לפעול בלבנון משקפת את פתיחותה של הארץ וגם תורמת לה.

טוטן ואני לא התראינו מאז מלחמת לבנון. אז הוא סיקר את הנעשה מהצד הישראלי של הגבול, והקרבות עוררו בו רגשות סותרים: לבו נכמר לנוכח הפצצת לבנון האהובה עליו, אך את רגשי ההשתתפות בצער הוא שמר לנפגעים מקרב אותן קבוצות לבנוניות שהן בעלות בריתה בכוח - גם אם לא בפועל - של ישראל, קבוצות החולקות אויב איסלאמי משותף ונטייה לתרבות המערבית: כמה נוצרים לבנונים סיפרו לנו שבימים הראשונים של המלחמה הם עלו על גגות הבתים וצפו בשמחה במטוסים הישראליים המפציצים את רובע דאחיה, מעוז חיזבאללה בדרום ביירות - אך הם פנו נגד ישראל כאשר הפצצות החלו ליפול על תשתיות ברבעים הנוצריים. טוטן, כמו לבנונים רבים, קיווה בכל לבו שהמלחמה תפגע פגיעה אנושה בעוצמתו של חיזבאללה ותחבל ביכולתו לחתור לשלטון, ובכך תחזק עוד יותר את הישגיה של מהפכת הארזים.

אבל שבועיים לפני ביקורי נרצח פייר ג'ומאייל, פוליטיקאי נוצרי בכיר, חבר קבינט ובנו של הנשיא לשעבר. הרצח בוצע בביירות בפומבי ובסגנון ראוותני: כמה אנשים חמושים התנגשו במכוניתו של ג'ומאייל ורוקנו לתוך גופו צרורות מנשק אוטומטי. היה זה איתות ברור מכיוונה של סוריה, המבקשת לחסל את שוחרי הליברליזציה וגם להרתיע את כל אלה העשויים לבוא במקומם. בעקבות ההתנקשות בחייו של ג'ומאייל נותרה הממשלה תלויה על בלימה, כשרק רוב זעום של שניים מנע את פיזורה.

עוד בנושא

לא אובייקטיווי "המאמר שלי הוא שילוב של תחושותי, מחשבותי ודעותי", אומר נח פולק

למרות זאת, בליל הגעתי לביירות, טוטן וחבר שלו, עיתונאי, הכניסו אותי עמוק אל תוך חיי הלילה של העיר, ובתחום זה אפשר לומר בוודאות שביירות מהפנטת לחלוטין: היא נראית כמו לוס אנג'לס, מיאמי, או אפילו תל אביב. עם מוסיקה אמריקאית, אופנה אירופית, נערות סקסיות הלובשות מעט מאוד, גברים נאים הלבושים כדי להרשים. מועדוני הלילה בנויים כדי ליצור את האווירה המפתה והמשכרת ביותר האפשרית, ובשל ההשפעה הצרפתית החזקה בביירות, למסעדות ולברים יש אופי אירופי במיוחד, והקפדנות שמתייחסים בה לקולינריה בביירות מתחרה בזו של פאריס.

היה משונה במיוחד לעבור מירושלים לביירות ביום אחד: מרחק קצר אל ארץ זרה, שמבחינות רבות דומה מאוד למקום שממנו באתי בדיוק עכשיו. מחשבה מטרידה אחת סירבה לצאת לי מהראש. מתי יוכלו הישראלים לבקר בלבנון ולחדור לאחד המאחזים הדיונסיים הנוספים היחידים בלבנט? מתי יוכלו צעירים מלבנון לבקר בירושלים ולחוות את תל אביב? מדוע לא יכולים כולם פשוט להתעקש על כך שהדומה בין שתי המדינות שלחוף הים התיכון חייב לגבור על כל שוני? התשובה הכתה בי למחרת והחזירה אותי בברוטאליות אל המציאות. בבוקר שאחרי הבילוי רווי האלכוהול שלנו, יצאנו טוטן ואני, עדיין מטושטשים קלות, אל החלק הגדול של מרכז העיר שעליו השתלטו מתנגדי הממשלה.

המראה הכללי היה של קרנבל עליז: רוכלים מכרו דגלי חיזבאללה, מחזיקי מפתחות, צעיפים ומזון לאלפי האנשים שהקימו כאן אוהלים וכבשו למעשה את לבה של ביירות. תמונותיו של חסן נסראללה הודבקו אל שמשות המכוניות, המפגינים שבאו מדרום לבנון הסתובבו לבושים במדי חיזבאללה. החיילים הלבנונים שהוצבו ברחבי העיר העדיפו בדרך כלל לעמוד סמוך מאוד לנגמ"שים שלהם. גדרות תיל דוקרני חסמו רחובות מסוימים ואזורים רגישים כדי שהאורחים מהדרום לא ישתלטו עליהם. מערכת סאונד המתאימה למופעי רוק כבד שידרה קקופוניה איסלאמיסטית מחרישת אוזניים.

המציאות של מדינה בתוך מדינה שיצר חיזבאללה בלבנון ניכרה בבירור: מי שביקש להגיע לעצרת שבדיוק התקיימה שם נאלץ לעבור דרך שני מעגלים של עמדות ביקורת - הראשון של הצבא הלבנוני, שהקיף את חלקה המרכזי של העיר, והשני של אנשי חיזבאללה חמורי סבר. הם חבשו כובעי קסקט שחורים, לראשם אוזניות והם ניסו בכל מאודם להיראות רציניים וחסרי הומור. ניגשתי לאחת העמדות ושאלתי את אחד מחברי מפלגת האל - בצעקות שניסו לגבור על מוסיקת המוות מחרישת האוזניים - אם הגעתי סוף-סוף להופעה של הרולינג סטונס. הוא סירב לענות.

היו לי רגשות סותרים בנוגע להימצאותי במקום כזה, ובימים שביליתי בקרב פעילי חיזבאללה, הסתירה לא נפתרה. עם הזמן עוד גברו בי רגשי התרעומת והבוז למרות שנאבקתי לדכאם כדי שלא יפרצו החוצה. הסתובבתי בין אנשי חיזבאללה, קבוצת אנשים שמשאלתם העמוקה ביותר היא להשמיד את ישראל; אנשים שרואים בשואה כישלון וביש מזל, שמחזיקים כבני ערובה שני חיילים של צה"ל. לא היה טעם שאנסה לשמור על מידה של אובייקטיוויות או של זווית ראייה עיתונאית. הייתי בקרבתו של מה שאני מאמין שהוא הרשע הטהור.

	"אני אוהב את לבנון". שלטים כאלה מתנוססים בכל רחבי המדינה בתגובה לאידיאולוגיה הג'יהאדיסטית של חיזבאללה

היה רגע אחד שבו נתתי לתחושת הבוז להשתלט עלי: עמדתי במרפסת הצופה מגובה של כמה מטרים אל אזור של חורבות עתיקות. היתה מוטלת שם הרבה אשפה, ומתוכה ביצבץ תצלום גדול של חסן נסראללה. תומך חיזבאללה שעמד בסמוך אל טוטן ואלי שמע אותנו מדברים אנגלית וניגש לדבר איתנו. "זה נסראללה", הוא אמר באנגלית רצוצה, והצביע על התצלום. לא הצלחתי להתאפק. "כן, הוא שם בזבל, המקום שאליו הוא שייך". לאיש נדרש רגע כדי להבין מה אמרתי, ואז הוא פסע לעברי ותפס בזרועי. מיד התנערתי ממנו, עמדתי על שלי, והבטתי ישירות בעיניו. עכשיו לא היה נכון לסגת או לפחד. לאחר רגע הוא מילמל משהו בערבית והסתלק. לא לגמרי הפנמתי את מה שעשיתי עד שהכל נגמר. העימות הזה השרה עלי תחושה טובה - הוא היה טיפשי, אבל גרם לי לתחושת סיפוק גדולה ביותר.

מכיוון שמרכז ביירות ביעבע ותסס, החלטנו טוטן ואני לנסוע דרומה, להגיע לבינת ג'בייל, מעוז חיזבאללה שבמשך המלחמה ספג הפגזות מסיוויות ושימש כזירה לקרבות קרקע קשים. שני נוצרים, חיילים לשעבר בצבא לבנון, התלוו אלינו במסענו בין כפרי הדרום השיעי. אין גבול המפריד בין האזור הזה ובין יתר שטחה של לבנון, אבל ברור מאוד מתי נכנסים אליו: הכפרים השיעיים הראשונים נמצאים במרחק של שעת נסיעה אחת בלבד מביירות, אך הם דומים לכרך הלבנוני בערך כמו שג'נין דומה לתל אביב.

ככל שהדרמנו מביירות התרבו אותות ההרס של המלחמה. ועם זאת, לא היה זה ההרס חסר ההבחנה שעליו דיווחה התקשורת שוחרת הסנסציות; אדרבה, הסימנים העידו על הפעלה "כירורגית" של כלי נשק מדויקים. "מה שהימם יותר מכל את חיזבאללה", אמר לי מקור לבנוני אחד, "הוא העובדה שממש בשעות הראשונות ללחימה השמידה ישראל כמעט את כל הטילים לטווח בינוני וארוך. אלה היו כלי הנשק החשובים והיקרים ביותר של חיזבאללה, ואנשי הארגון נדהמו מכך שישראל יודעת בדיוק היכן הוסתר כל אחד מהם". אימי המלחמה פסחו, כמדומה, על כמה כפרים שיעיים, אך לא על הדרכים והכבישים המהירים, שנטחנו עד דק. גשרים ובניינים מסוימים נמחקו כליל מהנוף, כאילו פורקו בן לילה בידי צוות מיומן.

בצד ריבוי אותות ההרס, ההבדל המשמעותי ביותר בין דרום לבנון השיעית ובין יתר חלקי הארץ הוא פולחן המוות, המוצג בפומבי בצורה כה בולטת. השיעים מסמנים את שטחם בשפע של דגלי חיזבאללה ותיבות התרמה, ודיוקנאותיהם הקודרים של המולות מלווים במבטיהם את התושבים מתוך לוחות מודעות גדולים ושלטי דרכים.

אלפי קילומטרים מפרידים בין המקום הזה ובין טהראן, אך כשנכנסים לדרום לבנון מרגישים כמו במחוז איראני קנאי: מכל עבר נשקפות פניו הזעופות של האיאתוללה חומייני, שמת לפני כמעט 20 שנים. את החיילים הפשוטים שנפלו בקרב מהללות כרזות דהויות המודבקות לאורך הדרכים הכפריות, על קירות מבנים ובטבורן של כיכרות תנועה. בדיוקנאות המקאבריים הללו מוצגים לוחמים במדי קרב, שפניהם עוטות הבעה חגיגית. אלו הגיבורים שנפלו בניסיון להרוג יהודים. כשאתה נתקל לראשונה במודעות אלו, הן נראות לך מורבידיות עד אימה, וברור שזו מטרתן; אבל כשאתה רואה אותן בכפר אחר כפר, אתה מבין שאין כאן מין שיק רדיקלי שיעי שנועד לזעזע את הבורגנות הלבנונית, אלא שזה חלק מחיי היומיום, כמו דגלי ישראל בתל אביב ביום העצמאות.

חלפנו דרך כפר שיעי נוסף, שבו התנוסס דגל עם כיתוב דרמטי בערבית. שאלתי את הנהג מה נאמר שם. "זה פסוק מהקוראן שקורא לאנשים למסור את נפשם על קידוש השם". אמרתי משהו על אובססיית ההקרבה השיעית, והנהג השיב: "הכי טוב שהם יהיו קורבנות ממש. ככה הם לא ייצאו שקרנים". הוא צחק. ההיבט העגום של פולחן המוות השיעי, המתנהל בחסות איראן, הוא הדרך שבה מהלל הפוליטביורו הדתי את מות הקדושים באוזני חסידיו. בהמשך הוא משתמש בתוצאה הצפויה - "קדושים" מתים - כהוכחה נוספת לעוול שמעולל העולם לשיעים, ולצורך של אלה במרטירים חדשים. איזו תיאולוגיה טאוטולוגית מבעיתה!

בסוף הגענו לבינת ג'בייל. לפני פרוץ המלחמה היתה זו בירת חיזבאללה באזור: היום זה תל חרבות. המראה פשוט מדהים: הטבעת החיצונית המקיפה את העיירה לא הופצצה בצורה כה מסיווית, אבל במרכז נותרו על תלם רק מבנים ספורים, וכמעט שאין בניין שלא נפגע. העיירה כולה נראית כנוף ירחי של אבנים שנכתשו לאבק. כשהגענו למרכז העיר החנינו את המכונית בתוך שדה הריסות חרוש ויצאנו ברגל לסייר במקום. שומר מטעם חיזבאללה מיהר אלינו ושאל למעשינו. מלווינו הלבנונים הסבירו כי טוטן ואני הננו "עיתונאים בינלאומיים המתעדים את ההרס שזרעו הציונים בארצנו". איש חיזבאללה התרצה והינהן בראשו לאישור.

משקיפים מערביים רבים היו מן הסתם מגיבים בזעזוע למראה בינת ג'בייל ההרוסה; אך למרות הצער על אובדן חייהם של חפים מפשע, לא חשתי כאן כל פחד או רתיעה, אלא דווקא משהו דומה יותר להתפעמות, ובמידת מה אפילו סיפוק. מתל אביב ומירושלים נדמה אולי שהמלחמה הסתיימה בתוצאה מעורפלת; לא כך בבינת ג'בייל. שם הבנתי שמדי יום ביומו, מאז המלחמה, ובמשך חודשים רבים לאחריה, הוקפו לוחמיו הגאים של חיזבאללה בכל החורבן הזה, חשו את התפוררות האבנים תחת רגליהם, טעמו את האבק שמילא את פיותיהם עם כל נשימה. ייחלתי שכל ישראלי יוכל לחוות את התחושה שחשתי אני: התרגשות שנובעת מכך שאני נמצא במקום שהצדק נעשה בו. התרגשתי לראות במו עיני כי קבוצת הרוצחים, הבריונים ושונאי היהודים חיים להם בתוך המוות וההרס שהמיטו על עצמם.

לא רק שיעים חיים בדרום לבנון. פה ושם נותרו עדיין כפרים נוצריים, שאחד מהם, עין עבל, שוכן סמוך לבינת ג'בייל. הכפר משתרע על המדרון הצפוני של אחת הגבעות הרבות של האזור, ומראש הגבעה הזאת, שם עומדים כמה בתים, אפשר לראות בבירור את הגבול הישראלי. רבים מבתי העיירה, במיוחד הבניינים הסמוכים לראש הגבעה, ניזוקו קשה בהפצצות הישראליות בזמן המלחמה, ולכאורה יש בכך משום חיזוק להאשמה שצה"ל תקף בלבנון בלי הבחנה ואולי אף התכוון לפגוע באזרחים. אך לא זה מה שקרה בפועל בעין עבל: לא ישראל היא שהטילה מצור על העיירה, אלא חיזבאללה, והאופן שבו עשה זאת מבהיר את הציניות הגאונית הצפונה בטקטיקה של הארגון.

בכמה פגישות נפרדות, סיפרו לנו תושבי עין עבל כי בראשית המלחמה העביר חיזבאללה כמה משגרי טילים לתוך הכפר והציבם סמוך ככל האפשר לבתי האזרחים. בינתיים הטילו מטוסים ישראליים עלונים מן האוויר על רוב שטחה של דרום לבנון, ובהם נדרשו האזרחים להתפנות מהאזור (רבים מהעלונים עדיין נראים לעין, מתגוללים בתוך התעלות או נעוצים בקוצים). כשהחלה המתקפה האווירית של ישראל, חסם חיזבאללה את הדרכים היוצאות מעין עבל ומנע מן האזרחים להימלט מהמקום. במקרה אחד אנשי הארגון אף פתחו באש על שיירת נמלטים ואילצו אותם לשוב על עקבותיהם. רבים מתושבי הכפר נלכדו בתוכו. חיזבאללה התעלם מן השטחים הפתוחים הרבים בעין עבל ובחר לשגר קטיושות דווקא ממקומות המרוחקים רק במטרים ספורים מבתי האזרחים, ובכך משך את האש הישראלית לתוך הכפר. תוך כדי סיורנו בין הבתים, שרבים מהם נמצאים בשלבים שונים של שיפוץ, התפעלתי בעל כורחי מהטקטיקה המחוכמת שנקט צבא הגרילה השיעי, אשר הבין היטב שהאיסטניזם המוסרי של יריביו ורתיעתם מפגיעה באוכלוסייה אזרחית יהיו להם לרועץ בעת הלחימה.

ואמנם, מנקודת המבט של חיזבאללה, תכנון מראש של אובדן חיי אדם בקרב אזרחים הוא מהלך הגיוני לגמרי: הוא מבטיח את התשואה הגבוהה ביותר על שיגור הקטיושות, מפני שהוא הופך לנשק היכול לשמש להריגת לבנונים וישראלים כאחד. חשוב מכך, הבנתי שם כי חיזבאללה השיג הישג מדהים, מפני שלמרות נחיתותו הצבאית עלה בידו לנצל את הנשק העדיף של אויבו כדי להוציא אל הפועל את אסטרטגיית שדה הקרב שלו עצמו. בעין עבל וגם במקומות אחרים שלטו אנשי חיזבאללה עצמם בעוצמת האש הישראלית וכיוונו את הטילים ואת התותחים של צה"ל אל המטרות המועדפות עליהם - בתי מגורים, בתי חולים, בנייני דירות, כל מקום שבו יכולה להימצא אוכלוסייה אזרחית - מתוך ידיעה ברורה שדעת הקהל העולמית תעניש את ישראל על כך. כלי התקשורת המערביים פשוט אינם מסוגלים לעמוד בפיתוי לשדר תמונות של אזרחים מתים ושל בתי מגורים הרוסים.

אנשים רבים טוענים נגד חיזבאללה שהוא השתמש ב"מגנים אנושיים". ההיפך הוא הנכון, שהרי שימוש ב"מגנים אנושיים" הוא ניסיון להגן על נכסים חשובים בעזרת הצבת אזרחים, שתרתיע את התוקף ותמנע את ההתקפה; ואילו חיזבאללה דווקא ניסה לדרבן את הישראלים להפציץ מטרות אזרחיות, כדי להביא להשמדת חיי אדם ותשתיות. באופן זה השיג הארגון השיעי את ניצחונו הגדול ביותר במלחמה - החלפת הנראטיב הרווח של העימות, שעל פיו ישראל מתגוננת מפני מתקפה טרוריסטית, בטענה שישראל מחריבה את לבנון באורח ברברי.

ואכן, בשיחה עם לבנונים רבים, במיוחד בביירות, קלטתי שלא כל כך שונאים את ישראל כמו שכועסים עליה: רוב הלבנונים גם שונאים את חיזבאללה לא פחות מהישראלים, ואולי יותר. מדוע אם כן ישראל הפציצה כבישים ראשיים וגשרים באזורים לא-שיעיים, מה שהופך נסיעה ברחבי לבנון, גם חצי שנה אחרי המלחמה, לסיוט? לי אין תשובה טובה.

בתחילת המלחמה, סיפרו לי, התלהבו לבנונים רבים מהסיכוי שחיזבאללה - ודרכו גם סוריה - יספגו מכה ניצחת מידי צה"ל. חלק מפעולות חיל האוויר הישראלי למעשה גרמו לכך שגורמים אלה יפנו נגד ישראל.

לפני ביקורי בלבנון לא הבנתי איך ייתכן שאנשים שאני מכיר ומוקיר נקשרו לארץ הזאת, אבל כשבאה שעתי לחזור לשכנתה הדרומית, גיליתי שאני מסוגל להבין אותם. לא יכולתי שלא להתפעל מהפטריוטיות, מהנחישות ומהגבורה הפיזית של הלבנונים, המסרבים בכל תוקף להישלט בידי גורמים זרים ובידי הקיצונים האיסלאמים. פגשתי לבנונים רבים שדי היה בכישרונותיהם ובשאיפותיהם לאפשר להם חיים נוחים בארצות הברית או בכל מדינה שלווה ומשגשגת אחרת; ובכל זאת, הם העדיפו להישאר במולדתם ולהיאבק על עתידה - והם ראויים להכרה ולתמיכה מכל מדינה המזדהה עם האידיאלים של המערב.

כשהשארתי מאחורי את ביירות ונסעתי אל נמל התעופה הבינלאומי על שם רפיק אל-חרירי, לקח אותי נהג המונית דרך השכונות שבהן חיים אנשי חיזבאללה, ולאורך הכביש הראשי המחבר את צפון ביירות עם דרומה. במרכז העיר התגודדו עדיין המוני מפגינים, שתוגברו בכוח אדם חדש שהגיע מהדרום. המסלול הצפוני של הכביש המהיר היה פקוק באוטובוסים ובטנדרים מלאים וגדושים אוהדי חיזבאללה, שרובם אינם אלא חיילים פשוטים, המשרתים את המריונטות המקומיות מטעמה של איראן. יום יבוא והסכנה הזאת תחלוף מן הארץ, ודרכון ישראלי לא יהיה עוד מחסום בפני הכניסה לחופים שטופי השמש של לבנון.*

נח פולק. הסתובבתי בין אנשים שמשאלתם היא להשמיד את ישראל


ציור של לוחם חיזבאללה במדי קרב. כמו דגלי ישראל בתל אביב ביום העצמאות