את שירה של דליה "מים רבים" מצאתי במוסף התרבות של עיתון "הארץ" בסוף ספטמבר 2003, ביום שחזרתי מהולנד. הוא אחז בגרוני ביופיו כפנינה, ובידיעתי הוודאית שהאונייה דליה מריה היא דליה חברתי שהחליטה לטבוע. נרעשת טילפנתי אליה, ואחרי ששמחה מעט על מחמאותי לפנינה הזוהרת הזאת, הבטחתי את עזרתי בהשגת מה שנראה לי כפתרון האולטימטיווי לדיכאון שלא הניח לה כל חייה, וכל התרופות שנוסו, וכל האשפוזים והטיפולים הפסיכיאטריים והפסיכולוגיים לא הקלו עליו. המערכת הצרופה יחדיו של כאב, חרדה ודיכאון, מגיבה באופן מיטבי למה שהמוח מייצר בעבורה בעצמו: המורפין.

החלטתי לעשות כל שביכולתי כדי לנסות ולהשיג לה מורפין. דיברתי על לבם של רופאים רבים שדחוני. המורפין אינו מופיע בהתוויות שמאשר משרד הבריאות לדיכאון, ורופא שיעשה זאת עלול לאבד את רישיונו. יהודה הראל, תושב רמת הגולן ומייסד "הדרך השלישית", הצטרף למאמצי והציע את שמה של רופאה ישראלית החיה בניו יורק. במלאכת בילוש מפותלת השגתי את כתובת האינטרנט שלה, גם היא כמו כולם, שמה של דליה ריגש אותה, ופתחנו בגישושים משותפים אחר פתרון שיעקוף את החוק. וכשלנו. הראיתי לכל מי שביקש מאמרים חדשים שהתפרסמו בעיתוני יוקרה, כגון "Nature" או "Science", ונכתבו בידי מיטב חוקרי המוח הידועים לי, המצביעים על פוטנציאל הטיפול בדיכאון בעזרת מורפין, אבל שום רופא מאלה שפנינו אליהם לא הסכים לסכן את רישיונו. הפסיכולוגית שטיפלה בדליה, ונגררה אחרי בדשדוש של ספקנות, שבה והזהירה אותי מפני מעשים פזיזים. הייתי נחושה כסלע בידיעתי שזו הצלתה היחידה האפשרית.

דליה שסמכה עלי תמיד, החלה בתמימותה לבקש מהרופאים שלה את המורפין, והללו נרעשו כעדת פרגיות וחשבו זאת לשיגעון. אזהרות ואפילו איומים נשלחו לעברי. כוח החמלה שאני מכירה בתוכי מאז מתקיים זיכרוני, חזק הרבה יותר ממצוות מלומדות כביכול, ובוודאי מפחדנות של אוהבי הוראות ממשלתיות. בהיעדר אפשרות חוקית, החלטנו דליה ואני ללכת על שקר לבן. בעזרת הרופאה מניו יורק איתרתי באחת מן המרפאות בירושלים רופא לכאב, אף הוא כמובן מעריץ של דליה, ונסענו אליו.

התלונה: כאבים בחזה. המפנה: אני. הוא בדק את החזה ורשם מורפין. מאושרות, ירדנו מירושלים וירדנו על חומוס ובירה באבו גוש. דליה רק על החומוס. אלכוהול לא היה אף פעם לטעמה. בירה היא היתה מחזיקה במקרר שלה בשבילי. וגם הבירה היתה לי טיעון בוויכוחים החוזרים ונשנים בינינו על תלונתה שאין לה מה להציע לאף אחד. לדליה רביקוביץ אין מה להציע לאף אחד. חוץ מהבירה ושעותינו היפות יחד, סירבה להכיר בכל תרומה שהיתה בידה וניתנה לבנה, לחבריה, לאוהביה, לקוראי העברית היפהפייה שלה שנמנים במיליונים, למעריציה בכל העולם. אמנם הצלחנו להשיג מורפין, אבל ליד שולחן השיש, תחת צל הגפנים הקריר באבו גוש, כשהרי ירושלים פרושים, משתפלים ומתפסגים לסירוגין לנגד עינינו, עטויים ירוק ובתים נצמדים בחמוקיהם, הרגשתי שאני שמחה יותר ממנה. ההרגשה הזאת ננעצה בי בדאגה.

בעצה אחת עמי הכין יהודה הראל סידור הכרחי לקראת מתן המורפין למי שיש לו נטיות אובדניות. בחור צעיר שיפקוד את ביתה יום-יום אחר הצהריים עם מנת המורפין היומית וייקח את האריזה הריקה מן היום הקודם. דליה דיברה על שיפור קטן בימים הראשונים ואחר כך התלוננה שהשיפור נעלם. מכל רופאי בסיפור הזה הבנתי שבמורפין יש לנהוג באטיות מופלגת. מתחילים בקורטוב של כלום ועולים לאט לאט. הסברתי זאת לדליה שוב ושוב והפצרתי בה שתהיה סבלנית. היא לא יכלה עוד להיות סבלנית עם סבלה. כשנגמרה המנה הראשונה של הכדורים, היתה לנו הפניה לרופאה תל-אביבית, שתמשיך את הטיפול על סמך המרשם הירושלמי. הרופאה רשמה כדורים לעוד עשרה ימים, ועוד בטרם התארגנו הסידורים ההדוקים שעשינו, בלעה דליה את כל החבילה יחד. חשבון היה עניין זר ורחוק ובלתי מובן לה. בספר שליווה אותה שנים רבות ועוסק בשאלה איך למות בכוחות עצמך, כתוב כמה מורפין צריך לבלוע כדי להגיע אל המנוחה הנכונה. דליה חישבה בטעות שזו המנה שבידה. מה שאכן היה בידה לא היה אלא מאית מן הדרוש. היא ישנה עשרים שעות והובהלה אל בית החולים במצב טוב.

אני התעקשתי שאנחנו צריכים להמשיך, האמנתי שבצעדים אטיים נגיע אל המנה שתהפוך את חייה על פניהם, והיא תהיה לאשה שמחה. יהודה הראל הסכים איתי, אבל אנשים נוספים שהיו מעורבים איימו עלי והודיעו שלא יאפשרו את המשך הניסיון בשום פנים ואופן. כשאמרתי שאם נמשוך ידינו מן הניסיון לא יצליח איש למנוע את מותה, גערו בי בחומרה מוסרנית, פורמליסטית, נוקשה, כוחנית. נכשלתי.

כעבור שנה בא המוות, ולמיטב הבנתי דווקא לא מידי עצמה. ספק אם הספיקה לברכו בבואו, לשמוח אליו אחרי שהתמידה לבקשו שנים רבות. את מותה ביכו המון יודעי שמה, שירתה, יופייה, חנה, ייחודיותה. הייתי רוצה שתחווה את האבל שהקימה לאחר מותה. אולי היה בכוחו לאמץ מעט את אמונתה הרופפת בערכה. גם מי כמוני, שיודעת היטב עד כמה חפצה במותה, מתקשה להשלים. לעתים תכופות היתה מצלצלת אלי ומבקשת שאעזור לה למות. היא סמכה על המעשיות שלי. היא ידעה שאני לא נבהלת. והייתי מדברת איתה על דרכים אפשריות למות בהן. מכונית למשל. אז היתה מבקשת שאביא לה את המכונית שלי. כשסירבתי וציינתי שתוכל לבקש מחברת השכרה רכב שיובא אל ביתה, נגמרה האנרגיה שלא היתה לה, בעתות הרצון הדחוף למות. מכל הדרכים היא רצתה רק כדורים. אני מניחה ששנים ספורות בלבד מפרידות בין יום מותה לבין היום שבו יוכלו אנשים עצובים כמותה לקבל טיפול בכדורים של מורפין, עוד בצעירותם, לא כדי למות אלא כדי לחיות בשמחה ימים רבים.

בנה עידו היה לה משוש חייה. כל יום רצתה לדעת מה אכל, מה קרא, עם מי נפגש ועם מי דיבר. התפללה שיהיו לו הרבה חברים. מתי ייפגש עם בנות, דאגה. הוא כל כך מוכשר, התגאתה. הוא כליל היופי, סגדה. אמרה שהיא מאוהבת בו.

	רביקוביץ ובנה עידו. משוש חייה
	צילום: משה שי

יחסו של עידו אליה היה למבחנה העליון. היא מנתה כל כישלון במבחן הזה, שלא היה קל, ושמחה לכל ציון "עובר". כשפגשתי אותם יחד, היו עסוקים בדיון על ביטוי בעברית מקראית. על ערכו של ספר או סרט. וכמובן האם אכל ומתי. תולדות הייסורים שידע הוא וידעה היא בתהליך התבגרותו, היו פצע מדמם שלעולם לא נרגע. היא חשה מובסת במאבק על הזכות להיות אמא שלמה, השמחה השלמה היחידה שהיתה בחייה. היא לא סלחה למעורבים במשפט הנורא שניהלו נגדה. שופט ששנאה בכל כוחות הנפש, פסיכולוגים, יועצים, רופאים, עורכי דין ובן זוג נבגד, חברו יחד להדיר ממנה את מה שנקרע הישר מבשרה: מיטתו של בנה, שעבר לשכון דרך קבע ובצו השופט, בבית אביו.

בראש השנה, באחת השנים, באה דליה לחגוג איתי ועם משפחתי בקיבוץ. אחי הביא אותה מתל אביב במכוניתו וסיפר שהיא כה נחמדה, שמילאה את נסיעתם ברוח חיים. שהרבתה לספר בשבחה של יעל בתי שהיתה אז בת שלוש, ובשבחו של עידו שהיה אז בן שלוש-עשרה. ילדים מילאו אותה שמחה בהפוגות שבין דיכאון אחד למשנהו. בלעדיה, סיפר אחי, זו היתה סתם עוד נסיעה, היא הפכה זאת לחגיגה. היו לה שעות של שמחה, של צחוק רם ומתגלגל, של נשיות, של שובבות, תערובת של ילדותיות ואינטליגנציה שנונה. כמצוות הנימוס הלכנו לבית הורי, שהסבירו לה פנים והיו גאים לארחה. בשנים שבאו אחר כך היתה מנסה להגיד עליהם מלים טובות, ביודעה שלי אין כאלה, וצחקנו.

את בתי היתה מזמינה דרך קבע לבחור תכשיטים מתוך אינספור המטמונים שהיו בביתה. השתיים האלה חמדו את הנוצץ והצבעוני הרבה מכפי שיכולתי אני להבין. גם שני שירים כתבה ליעל, על החמלה שידעה להפנות אלי כשמצאה אותי עצובה, והיא רק בת חמש, ועל תכונותיה הבולטות לעין כל. יופייה, צחוקה, נסיכותה ואהבתה את העולם ואת האנשים כולם. השירים האלה בכתב ידה הם מטמון התכשיטים שלי.

אהבה וחמלה מקורן האבולוציוני אחד: האמהות. אהבה וחמלה היו נושאי השיחה שלנו. ילדינו, אהובינו המאכזבים תמיד, האכזבה מעצמנו שנתנו להם להפילנו. הילדים והאמהות הפלסטינים, הרוע הנורא של הכיבוש. פעם חזרה מביקור אצל ערפאת, שאלתי אותה איך הוא, והיא אמרה "נחמד". לא האמנתי. מעולם לא האמנתי לא לו ולא בו. שום חמלה לא עורר בי. אחרי הרצח הנורא של עשרים ושניים ילדים במעלות ביקשתי בלבי את מותו, בעזרת כוחותינו החשאיים. אחרי פוגרום ליל הסדר בנתניה חשבתי שמן הראוי היה לקחתו בשבי ולהושיבו במלון "פארק" שהחריבו עושי דברו, שבוי שם לאחרית ימיו. בשבילה היה משכנע בזכות מה שייצג. מיליוני ילדים כלואים בעוני, בחרפה, חסרי זכויות, והיא לא חמלה על עצמה כאשר נטלה כישראלית את האחריות על מצבם, והקימה עליה את עדת המתנחלים בגבעות, עוקרי עצי הזית, המתקתקים באינטרנט, ברדיו ובעיתונות, את שנאתם הגסה, הבורה, הרומסת כל עדנה.

כשהיתה עולה בה המניה, אחרי שוך הדפרסיה, היתה לעתים תוקפנית. בשטף מלים. היתה מחפשת דרכים להחזיר על תיקונן עוולות משפטיות שנעשו לה, היתה כעוסה על עונייה בכסף, על היעדר התמיכה של המדינה באמניה. על בני משפחה שפגעו בה. ואז היתה עוברת בשצף קצף אל מי שכלפיהם לא רצתה להרגיש חמלה. אנשים, מדיניות, משטרים, קיבוץ.

אל הקיבוץ הגיעה עם אמה ועם שני אחיה הפעוטים, לאחר שנהרג אביה. כשהיתה בת שש, נדרס אביה למוות. בלא לגלות לילדה את דבר המוות, עברה המשפחה המיותמת לקיבוץ. שם למדה את זרותה שנצלקה בה לתמיד. ילדה בת שש, שזה עתה נעלם אביה שהעריצה, ונגררה בניגוד לרצונה מן העיר על ידי אמה שנתקפה אימה מן החיים. דליה, העדינה, החלשה והמרדנית, המתקשה בשבריריותה לעבוד, עוטה עור חיווריין מול הילדים השזופים - מלח הארץ - היתה "דבר שאין להעלותו על הדעת, בחברה סוציאליסטית הבונה את העם ואת המעמד". זאת היתה אז השפה בקיבוצים, שפה שגידלה אותנו להיות חיילים בצבא קדוש הכובש את המולדת, והוא בלתי אנושי בעליל. היא הוחרמה וגונתה בלי קורטוב של חמלה. היא נדחתה בלעג, בבוז וברשעות אכזרית. כפי שיודעים ילדים לעשות, והמבוגרים לגבות בעצימת עין. את אמה האשימה שצייתה לקול ההמון שבו ניסתה להיטמע והפקירה את בתה. ברגעים של כעס ראתה דליה באמה את מדיאה, שהלבישה את בתה הבכורה, אולי כלתו הדמיונית של יאזון, האב הנערץ שנדרס, בבגדים בוערים השורפים את נפשה עד סוף ימיה. בשירה, שהעריכה יותר מכל שיר אחר, "הבגד" היא מנהלת עם עצמה דיאלוג: את יודעת היא אמרה, תפרו לך בגד מאש, את זוכרת איך נשרפה אשתו של יאזון בבגדיה? זאת מדיאה, היא אמרה, הכל עשתה לה מדיאה.

. . . . . . . . . . . . . . . . . . . .

אבל הבגד, אמרה, הבגד בוער באש מה את אומרת, צעקתי, מה את אומרת? אין עלי בגד בכלל, הרי זאת אני הבוערת

בדרכה המרדנית, המתריסה ולא נכנעת, עזבה בת שלוש-עשרה את הקיבוץ לבדה, ועברה לחיפה, לנדוד שם בין חמש משפחות אומנות. שם שב כבודה, ילדים לא לעגו לה, כי היתה עירונית כמותם. שם נקלטה בבית הספר "חוגים", והיתה לתלמידתו האהובה של ברוך קורצוויל. התרעומת שלה על הקיבוץ ועל אמה התמזגו חמישים שנים אחר כך, כשהאם מיכל השתכנה בזקנתה, חסרת דעת, בבית האבות הקיבוצי של בנה, ודליה היתה נוסעת לבקרה לעתים רחוקות, כועסת על הכיעור שבו הלכה ודעכה, על חוסר יכולתה של האם לזהות אותה, ועל היעדר כל חמלה מצד עובדי המקום כלפי הגוססת באטיות ובלי חן. למיכל אמה סלחה לבסוף, לקיבוץ לא.

הקיבוץ כשם דבר, כל הקיבוצים, ניקזו בה תעצומות אדירות של שנאה והיא שבה ושאלה, בכל פגישה, איך אני ממשיכה לחיות במקום הנורא הזה ועוד נותנת להם את משכורתי.

בזמנים הטובים ביותר היינו מדברות על אהוביה. פעם הקדשתי שעות רבות לחיפוש אהוב ישן שלה, לא ישראלי, באינטרנט. היא האמינה שיוכלו לחדש את אהבתם חרף עשרות שנים שחלפו. זאת היתה אהבתה הטובה ביותר, והיא האשימה את השב"כ בהפרדתם ובחוסר יכולתה ליצור עמו קשר. מצאתי את כתובת הדואר האלקטרוני של האיש וגם כתבתי לו בשמה, אבל תשובה לא הגיעה. היה בה תום בלתי מציאותי. היתה חכמה מכל, ולפעמים לא היתה אלא תינוקת. מפעם לפעם עסקנו כשתי ילדות קטנות בחיפוש שידוכים האחת לרעותה. לא האמנו בהם אבל רצינו זו בטובתה של זו גם במחיר מעשי איוולת. מיותר לומר ששום שידוך לא צלח. מכיוון שהיינו שתינו זקוקות לניצוץ כדי להתלהב, ממילא לא היו לשידוך סיכויים הוגנים. שלא כמוני היתה דליה אשה גמורה. החל באליו תשוקתך והוא ימשול בך, וכלה בפסילתם במומם, זה אחר זה, ויציאה מהודרת, מאופרת, לבושה בקפידה, שוב אל הכיכר, לבקש את הנסיך האמיתי. על הפמיניזם אמרה שזו אינה אידיאולוגיה, זה סוג של אישיות. הסכמתי עם ההבחנה החדה הזאת. עם נטייתי להעדיף ביגוד משחרר החמירה כמעט עד לרמה של שיפוט מוסרי. לא עזרו לי כל השבחים שחלקתי לנשים בעיירות קנדה למשל, שגם בגיל שמונים הן יוצאות לרחוב במכנסיים קצרים, בלי להצטעצע ובלי להתייפות לכבודו של איש. היא שבה ואמרה שאינה מקבלת התנהגות כזאת.

בשתינו היתה נטייה לעופף אל מחוזות חפץ רחוקים כדי לעזוב את העצבות של מקומותינו אל שמחת האגדות הרחוקות. והיינו מדברות על מטרות הגירה דמיוניות למחצה, בעזרתן ניחלץ מן המקום הרע שלנו. שוב ושוב היתה אומרת לי בואי נהגר לקורסיקה. דווקא. היינו דנות ביתרונותיה של הארץ הנידחת כל כך עד שאפשר להדביק לה מה שרוצים. היינו עושות זאת במלוא הרצינות אף שידענו היטב, אבל לא רצינו לדעת, שלא באמת נצא לדרך.

רוב הדיונים שלנו התקיימו בסלון ביתה, כל אחת בכורסתה הקבועה, היא מעשנת סיגריה עד מחציתה, מועכת אותה במאפרה גדושה ומדליקה עוד אחת, ואני שותה בירה. על הקירות תומרקין שאהב אותה ונתן לה מתנות מציוריו, מטיס במגזרות נייר, וצילום קטן שהשתלט תמיד על הכל, משך בכוח רב את מבטי. צילומו של האב. צילום שחור-לבן עם ניחוח העתיקות המטה צילומים אל עבר החום, עתיקות שהוסיפה לו עוצמה בחמש-עשרה השנים שצבר לנגד עיני. גבר צעיר, יפה תואר, עז מבט, חמור סבר, אדם עם שיעור קומה, עם אידיאלים, נעדר רוך. את יופיו של האב תמיד שיבחתי, לגבי נוקשותו שתקתי. שאלתי את עצמי אם לא נטעו בה המטפלים הפסיכולוגים הרבים, ובהם אפילו ברונו בטלהיים, במכון הפסיכואנליטי בשיקגו, את הסיפור האהוב עליהם ובו דבקה: אב רחום אוהב ונערץ שנדרס למוות, וכך נותרה ילדתו האהובה בידיה של מדיאה, שהפקירה אותה ואפילו שרפה וחרכה את בגדי נפשה.

סוג כזה של סיפורים, לעתים שונים אך דומים, מנסים פסיכולוגים רבים לטעת במטופלים רבים, כהסבר למצוקתם. רומן המתח "משחק הזיכרון" שכתבו צמד העיתונאים הבריטים ניקי פרנץ', שהוא ספר קריא ומושך על אף שאינו משובח, מתאר תהליך בניית סיפור התעללות משפחתית, ועשוי להמחיש לקורא כיצד זה קורה על ספת הפסיכולוג. התהליך המתואר בספר מעודן. יש פסיכולוגים שיעשו זאת באופן בוטה יותר. גם עלי ניסו זאת, ומעולם לא השתכנעתי. אולי נכון הסיפור אולי לא. אם איננו זוכרים סיפור, אי אפשר לבנות אותו מחדש בלי להסתכן בדמיונות שווא. ילדים נולדים עצובים או שמחים. ההורים יכולים ונקראים לתמוך, לעודד, לטפח, לגונן, אבל הורות סבירה, ואפילו קצת פחות מסבירה, תוציא לאור נטיות מולדות. עוד לפני מותו של האב לא היה לדליה מי שילווה אותה לגן, כך היא מעידה בשיר שהיא קוראת לו באירוניה אופיינית "זיכרונות חמים": תאר לך: רק האבק ליוה אותי ולא היה לי מלוה אחר. הוא הלך איתי לגן הילדים רק האבק לוה אותי והיה מסכסך את שערותי בימי ילדותי החמים ביותר. תאר לך מי הוא שליוה אותי, ולכל חברותי היה אחר...

שירים טובים, אלה שבאים הישר מן החיווטים המוחיים הפנימיים, ובוודאי אלה שבאים בשעות ההיפומניה, אינם משקרים. סיפורים שטווים פסיכואנליטיקאים בלי לחשוב, לא על תורשה ולא על מבנה המוח, עלולים לשקר. אביה של דליה חסר לה עוד בטרם מותו. הוריה, בעיקר האב, היו אידיאליסטים של החייאת הארץ והעברית, ואולי לא היה זמנם מספיק לילדה הרגישה כל כך, הצמאה לאהבה שלעולם לא תרווה. הנטייה הדיכאונית היתה במשפחה. אחות אמה התאבדה בגיל צעיר. גם ברונו בטלהיים, גדול מספרי הסיפור של דליה, התאבד. דליה אהבה את החשיבה הפרוידיאנית, ולא רצתה להיפרד ממנה. בשיטתי הביולוגיסטית לא היה לה כל חפץ. את סקרנותי ומעורבותי הנרגשת בתחומי התמחותי המקצועית השאירה לי. ענייני מדע לא דיברו אליה אף לא מלה אחת. כל ריחוף עדיף היה לה מכל מולקולה. אשה גדולה, מרחפת, חומלת, רוגזת ויפה.

האמהות ונצריה האבולוציוניים, אהבה, דיכאון, חמלה, היו בשתינו בעוצמה. בגיל שדליה סבלה מילדי הקיבוץ, הייתי אני עסוקה בחמלה כלפי אומללים שבינינו, ילדי קיבוץ אחר. רחמים רבים גאו בי אל ילד שהוריו, כך היה נדמה לי, הזניחו אותו. אלה לא הרפו ממני מאז היינו בגן, והוא ילד קטן ורזה וחמוד, ועד לסדרת גדנ"ע שבה ספג עונש שנראה לי נורא: לרוץ כמה פעמים סביב מגרש המסדרים כשהוא אוחז את הרובה הצ'כי הכבד בידיים מורמות מעל לראשו. לימים הבנתי שכל אלה ציערו אותי יותר ממה שהזיקו לו, האדיש והקהה. צער רב חשתי כשלעגו הילדים לשמן, למכוער, ליוצא דופן. חמלתי על אמי שעבדה כל כך קשה במטבח הילדים, גם בשבתות, ודאגתי שמא יקרה לה משהו רע משום שאינה נחה. מעיינות החמלה שהאמהות היא היא מקורם בסלע האבולוציוני שפעו בדליה ובי והיו מנוע חזק בשותפות שיצרנו. לעתים עולה בנו החמלה מתוך שהיא נטועה בנפשנו, ורק אחר כך ננתב אותה לנמענים שבחרנו. זו של דליה התבייתה שנים רבות על התינוקות והילדות הפלסטינים. זו שלי התבייתה לשווא על ילד שכלל לא היה זקוק לה.

בשנים האחרונות עסוקים מדעני המוח בלהיט שהם מכנים "נוירונים של ראי", או "נוירונים של הדלאי למה". מדובר בקבוצות תאי עצב באתרים אחדים במוחנו, המשקפים את אשר מתרחש לנגד עינינו. למשל, כשאנחנו רואים פלוני מגיש לפיו עוגה טעימה, מתחילים לפעול במוחנו העצבים שהיו אמורים לפעול אילו הגשנו אנו עצמנו עוגה זו לפינו. נחוש גם בטעם ובריח וגם בתיאבון כלפי העוגה הזאת. ראשיתן של קבוצות ה"נוירונים של ראי" נעוצה עמוק בעברנו האבולוציוני, ודאי לפני מאות מיליוני שנים. בעלי חיים רבים נהנים מיכולתם להאיץ חיקוי ודרכו גם את הלמידה. אבל "הנוירונים של הדלאי למה" - השתכללות של הראי והתרחבותו אל העולם הרגשי - אלה המפיקים בנו השתקפות ואמפתיה אל כאבו של הזולת, ייתכן שמצויים באדם לבדו. כשאנו רואות סבל, כאב או השפלה הנגרמים לזולתנו, נשים מבחינות בזה יותר מגברים, פועלים בנו אותם מסלולים שפועלים בקורבנות. ההשפלה חופפת היטב את מסלולי הכאב, גם כשהיא באה עלינו וגם כשהיא מתעוררת במוחנו בגלל סבלו של האחר.

קבוצות "הנוירונים של ראי" הן האמהות המוקדמות של היכולת לחמול. האמהות היא הצרכנית הגדולה של הנוירונים האלה, הקוראת הגדולה של צורכי התינוק ובעקבותיו של כל זולת. גם מתוך קריאת עיתון וצפייה בטלוויזיה נכנסים עצבי מוח אלה לפעולה, ועוד יותר מאשר באמהות אחרות עשו כך בדליה.

	רביקוביץ. כה שקוף היה עורה

מאז מותה של דליה אני מרבה להרהר בה ובכל מה שהכרתי ממנה. אני משערת שטוב לה במותה מאשר בחייה, לכן השאלה הטורדת היא למה היה לה כל כך רע. להערכתי, נולדה עם נטייה למניה-דפרסיה, שכדרכה החלה להתבטא בסוף גיל ההתבגרות. צירוף הנטייה המולדת עם הפרידה הקשה מאביה, שבו ראתה את משענתה שנדרסה, עם חוויית הדחייה, הבוז לעירונית החלושה, ההפקרה האכזרית, נעדרת החמלה, שספגה בקיבוץ, וההסתלקות המוקדמת מביתה, חרתו לתמיד את הפרידה והבדידות על נזקיהן בחיווטי נפשה. אני נוטה לחשוב שאמה העניקה לה אהבה רבה. הקשר ביניהן היה חזק ובלתי מיושב. חולשתה של האם אחרי מות האב, בקיבוץ, ובנישואיה השניים שם, יצרו בדליה כעס גדול עליה ולכן עזבה את הבית. אבל השתיים קיימו ביניהן קשר חזק ומסוכסך עד מות האם. כמו גם במקרה שלי ובהרבה אחרים, הפך הקשר עם האם קל יותר לאחר מותה. הדיכאון היה הקוטב הדומיננטי בחייה, ואילו המניה המתונה, ובעיקר ההיפומניה, העניקו לנו את הגדולה במשוררות ואת הפעילה הפוליטית החריפה והאמיצה.

באהבותיה השתמשה בלי הרף בדגם המולד, זה שממנו אנו שואבים את חלומותינו על הנסיך כליל היופי. אף אחד לא התאים לדגם הזה, למעט אותו לא-ישראלי שהיחד שלהם היה קצר דיו לשמר את אגדתיותו. היא עצמה עומדת לנגד עיני כמי שאינה נטועה אלא מרחפת, חיוורת כנסיכה חסרת אונים ויפה, שיצאה מסרט בריטי מבוסס ג'יין אוסטין, מחכה לאיזה דארסי חזק ויפה, שיגיע על סוסו האצילי ויקחנה מעשה אביר אל המרחבים הירוקים. דמותה נשקפה לי אוורירית, כאילו אין היא בנויה מחומר אלא אולי מאנטי-חומר. כה שקוף היה עורה, עד שחשתי אותה חשופה לכל פגיעה פנימה, אל הפרודה החבויה ביותר של נפשה. רגליה נדמו כהולכות בלי לנגוע בקרקע. תמיד לא לגמרי שייכת למחוזותינו העלובים, אף שידעה אותם היטב והכירה את הישראליות לפני ולפנים. האמהות החזקה שלה גרפה וניקזה הרבה מתעצומות נפשה, אבל הכישלונות שהכו באמהותה מכה אנושה הטמיעו בה תחושה של מי שעלה עליו הכורת. רוב ימיה עברו עליה בסבל קשה, ברצון עז למות, בקושי גדול להסדיר את היממה שלה כהלכתה. את שעות השינה דחתה עד לבוקר וקמה אחר הצהריים. ניסיתי פעם להציע לה משטר חיים שעוזר לחולי מניה-דפרסיה: להקדים לשכב לישון ולהקיץ עם שחר אל הליכה באור השמש המיטיב עם כל דיכאון, אבל היא לא מצאה כוחות לניסוי כזה. אל העובדות הקשורות בחייה הבוגרים המשיכה להתייחס בילדותיות, ולכן לא עזרה לה כל חוכמתה כדי להרחיק מעט את הכאב ולהתבונן בו מן הצד. המלים שבהן הפליאה לשורר בשעות ההיפומניה לא באו לעזרתה בשעות הדיפרסיה.

בשבילי, מונה השירה העברית החדשה שלוש אמהות ואבא אחד: רחל, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ וביאליק. ארבעתם שחים את שהם רואים במלים הפוגעות בפרודות נפשי, בכוח יופיין, דייקנותן ועושרן המעתיר. כדרכו של עולם, שונה הגבר מן הנשים. עם שלוש האמהות האלה אני חשה כמו היו לי לפה. הן שרות על הגעגוע התמידי, על העצבות היתומה. רגישות עד בלי די לכל הסובב אותן, לצבעיו, לריחותיו, לאור על שלל מופעיו, וחומלות על כל מה שפגיע ביקום כולו.*

?

דליה רביקוביץ. תפרו לך בגד מאש


עדה למפרט. גערו בי בחומרה