הדיון המלומד על תפקידה של הביקורת נקטע פתאום. כמה קולנוענים נעמדו והחלו לקרוא קריאות גנאי לעבר מאיר שניצר, אז מבקר הקולנוע של העיתון "חדשות". זה קרה בכנס שהתקיים לפני כ-20 שנה באוניברסיטת תל אביב, בהשתתפות פאנל של מומחים ובהם שניצר. הקולנוענים זעמו על ביקורות שליליות שכתב על כמה מסרטיהם, פרקו את זעמם בקריאות תוקפניות, וכשאלה נעשו וולגריות במיוחד (למשל, השוואת המבקר המוערך לקוף), עזב שניצר את האולם והדיון הופסק.

זו רק אחת מכמה תקריות אלימות נגד מבקרים שהיו בישראל. חיים גמזו - מבקר התיאטרון רב ההשפעה ששמו שימש בשלב מסוים ליצירת פועל ("לגמוז") שציין כתיבת ביקורת קטלנית במיוחד - אושפז בשנות ה-40 בבית החולים לאחר שהותקף בידי חבר של זמרת שעליה כתב ביקורת ארסית; השחקן יוסי פולק טילטל את המבקר מיכאל הנדלזלץ בזמן הצגה ב-1985; במאית זועמת שפכה ב-1995 כוס יין על מבקר הקולנוע שמוליק דובדבני בעקבות ביקורת שפירסם על סרטה; ובאותה שנה הותקף שוב שניצר, הפעם בעקבות ביקורת טלוויזיה שכתב על תוכנית בידור חדשה של דודו טופז. הכוכב הטלוויזיוני שבר את משקפיו של המבקר ולימים נאלץ לשלם לו פיצויים.

תקריות כאלה עלולות מן הסתם להתרחש גם היום, אך נדמה שהסבירות לכך פוחתת. המבקרים של היום כבר לא משמשים סמכות יחידה, בלעדית ומאיימת, כמו שהיו בזמנו גמזו או מבקר הספרות ברוך קורצווייל, ובעידן הרלטיוויסטי הנוכחי נדמה שהרעיון של "מבקר כל יודע" שייך לעבר. ריבוי אמצעי התקשורת (העיתונות היומית, מקומונים, מגזינים, תקשורת אלקטרונית ורשת האינטרנט) מביא לריבוי ביקורות, ועקב כך כוחם של המבקרים מצטמצם והאימה שהם מזרים על מושאי הביקורת שלהם כבר אינה כה מצמיתה.

"המבקר איבד את עוצמתו ומעמדו", מודה מבקר התיאטרון מיכאל הנדלזלץ. "לא יעלה על הדעת שיעשו היום פועל משמו של מבקר. אין היום כמעט אנשים שדעת היחיד שלהם קובעת. היום יש דמוקרטיזציה, כל אחד קובע. כשהקאמרי נלחם לא מזמן בביקורות שליליות שהתפרסמו על אחת ההצגות שלו, הוא פירסם מודעות ובהן דעות של צופים, חלקם מפורסמים. פעם האמנו במנהיגים ובאנשים שיודעים, היום אנחנו יודעים שאף אחד לא יודע. היום השיח פתוח לכולם".

יותר מהבזק של חשיבות עצמית

הדמוקרטיזציה של השיח הביקורתי בולטת במיוחד באינטרנט: הטוקבקיסטים הטורחים להביע דעה על כל רשימה של ביקורת ספרות, הבלוגרים שמשמשים מבקרי מוסיקה און-ליין, האתרים שמזמינים גולשים לכתוב ביקורות קולנוע. המדיום הזה מזמין את כולם להתבטא ולשטוח עמדה ודעה בנוגע לענייני תרבות וליצירות אמנות. אבל האם באמת כל אחד יכול להיות מבקר?

באתר "עין הדג", למשל, מפרסמים ביקורות סרטים שכותבים גולשים. דורון פישלר, אחד מעורכי האתר, מספר כי הוא הוקם לפני שבע שנים בעקבות ייאוש מביקורות הקולנוע שהתפרסמו בעיתונות. "הביקורות שהתפרסמו היו חסרות ערך לצופה הקולנוע הממוצע, שרצה לדעת לאיזה סרט כדאי לו ללכת בערב", הוא אומר. "רוב המבקרים ניתחו את הסרט, דנו במשמעויות שלו, אבל לא ציינו אם נהנו ממנו או לא, ולא פעם גם סיפרו את סוף הסרט". לכן, צוות האתר מעודד את הגולשים להימנע מספוילרים ו"לכתוב טקסטים אינפורמטיוויים, משעשעים, שיעבירו את חוויית הצפייה ושיהיה כיף לקרוא אותם", כדברי פישלר.

ואולם, ברשימה שפירסם מבקר הקולנוע והספרות האמריקאי ריצ'רד שיקל ב"לוס אנג'לס טיימס" לפני חצי שנה הוא יצא בחריפות נגד התפישה שכל אחד יכול להיות מבקר. "ביקורת אינה פעולה דמוקרטית. היא משימה אליטיסטית, או לפחות אמורה להיות כזאת", כתב. "באופן אידיאלי צריכים לבצע אותה אנשים שמביאים משהו מעבר לדעה אינסטינקטיווית, חפוזה, על ספר (או כל אובייקט תרבותי אחר). זו מלאכה הדורשת טעם מלומד, ידע תיאורטי והיסטורי והבנה עמוקה של מכלול היצירה של האמן, לצד תכונות אחרות".

שיקל נזהר מלבטל לחלוטין את ערכן של ביקורות אינטרנטיות, אבל הצביע על החסרונות של רבות מהן. "אינני חושב שבלוגרים אינם יכולים לכתוב ביקורות אינטליגנטיות, אבל אני חושב שאהבת קריאה (או צפייה בסרטים וכיו"ב) לבדה אינה מספיקה לכתיבת ביקורת אינטליגנטית", כתב. ביקורת כזאת, לדבריו, צריכה להכיל יותר מסתם הבעת דעה לא מבוססת, להיות יותר מאשר הבזק של חשיבות עצמית, והבלוגרים "צריכים להוכיח את זכותם להיות בעלי דעה בעניין, ולא רק להצהיר על הזכות הזאת".

עם זאת, הרשת מציעה שני יתרונות מרכזיים שאינם קיימים בכלי התקשורת הוותיקים יותר. בניגוד לעיתונות הכתובה, שבה יש מגמה נמשכת של קיצור הטקסטים המתפרסמים, באתרים מסוימים - ובמיוחד בלוגים - רואים אור לא פעם טקסטים מנומקים ומעמיקים, ללא מגבלת אורך כלשהי. בנוסף לכך, המדיום הזה מאפשר אינטראקטיוויות, ובניגוד לשורת הטקסט היחידה והשטחית שמאפיינת רבים מהטוקבקים, גולשים שנכנסים לבלוגים מנהלים בהם לא פעם שיח מעמיק ומעניין, שמוסיף רובד לביקורת.

מחדש, פואטי, פוליטי

ההתאמה של שוק התקשורת לקצב החיים ההולך ומתגבר, והנטייה לקצר רשימות (שנהפכו ל"אייטמים") ולחפש חומרים שידברו למכנה משותף רחב ככל האפשר, הן חלק מהגורמים לפיחות שחל במעמדם של המבקרים. "כשחושבים על מבקרים אומללים שמספר זעום של שורות עומד לרשותם כדי לבטא מה ששמעו או ראו אתמול - העניין הזה נהפך לשטחי. זו לא שטחיותו של המבקר, אלא שטחיות מבנית. מראש, 500 מלים על קונצרט לא יכולות להספיק לביקורת רצינית", אומר הפרופסור לפילוסופיה והיסטוריה משה צוקרמן מאוניברסיטת תל אביב.

גם גורמים מסחריים יכולים לפגוע במעמדם של המבקרים. חלק ממפיצי הסרטים בישראל, למשל, מקיימים זה יותר משנה "חרם מבקרים", שבמסגרתו הם אינם מזמינים חלק ממבקרי הקולנוע להקרנות מוקדמות של סרטים המיועדות לעיתונאים. הסיבה: המפיצים אינם מעוניינים שביקורות על הסרטים יתפרסמו בסוף השבוע הראשון של הקרנת הסרט בבתי הקולנוע, ובאמצעות החרם שהכריזו הם מנסים לכופף את ידיהם של המבקרים. בעבר הצליחו המבקרים לסכל מרד דומה, אך הפעם כוחם לא עמד להם.

אבל מיהו בכלל מבקר טוב? ומהי בעצם ביקורת טובה? כדי לכתוב ביקורות מעניינות ומקצועיות, על המבקרים להיות בעלי ידע וניסיון, טעם ודעה, הבנה מעמיקה בתחום האמנותי שהם מבקרים וגם יכולת ביטוי מרשימה. "לפני שהמבקר אומר אם היצירה עבדה עליו או לא, אם הוא התרגש ממנה או לא - הוא חייב קודם כל להיות במגע עם היסוד האימננטי שלה, עם ההיגיון הפנימי שלה, עם האופן שבו היא מתפתחת", אומר הפרופ' צוקרמן.

מבקר טוב, לדברי צוקרמן, גם יעקוב אחר התפתחות האמנות במשך השנים, יבדוק את ההקשר החברתי שבו נוצרה היצירה, יהיה קשוב לחידושים שהיא מציעה ויבחן את מעמדה בז'אנר: "באיזו מידה היא מחדשת ומקדמת את הז'אנר כז'אנר. אם האמן רק משעתק ומשחזר יסודות קיימים, הוא אינו מחדש דבר".

ואולם, כמו כל יצירה אחרת, גם מאמר ביקורת צריך לעמוד בסטנדרטים של הז'אנר. "מאמר הביקורת הוא ז'אנר של כתיבה, וככזה אפשר לבדוק את איכותו ורמתו, לבחון אם הוא עומד בסטנדרטים של הז'אנר", אומרת העיתונאית ארנה קזין. "הוא צריך להיות מעניין, מחדש, מעורר למחשבה, פואטי במובן שהוא מחפש את היפה ופוליטי במובן שהוא שואל שאלות על העולם והחברה. חשוב אם אחרי שקראנו אותו נשארה בנו מחשבה חדשה על העולם".