בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מיליון רסיסים קטנים

הבניין ברחוב פין 1 בדרום תל אביב הפך שם נרדף לזנות וסחר בסמים, אבל מה קורה שם באמת? הכתבת ורד לי והצלמת לאה גולדה הולטרמן חושפות את הזוועה במלואה: בני נוער המוכרים את גופם תמורת סם, נשים בדירות זעירות המקיימות שגרת מין והזרקות, גברים שותתי דם המשתעבדים לסוחרים. 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, בין עכברים וערימות אשפה, מתחת לאפה של המשטרה. אפילו המכורים הקשים יודעים שזו מלכודת מוות, אבל מה לעשות שבקצה המסדרון מחכה המנה הבאה

9תגובות

"עבדי האבק הלבן הנופל על העיר, שגרירי החלום, מלאכי אבדן ההכרה" ("לכם, הישנים", תמיר גרינברג)

רציפי האוטובוסים ברחוב סלומון שבתחנה המרכזית הישנה בתל אביב שוממים. אפילו שלדי אוטובוסים אינם חונים פה עכשיו. בשעת לילה מאוחרת, בחושך שאינו החושך של דיזנגוף או של אלנבי, קשה שלא להבחין בתנועה הסואנת במבנה הממוקם ברחוב פין 1.

זונות התחנה המרכזית הישנה מתגודדות מחוץ למבנה - שלודות, מחוררות, מתקשות לעמוד. חלקן נתמכות בקיר המבנה, אחרות יושבות מכווצות לצדו, עיניהן נעצמות ונפקחות בבהלה, לא חשות את הסובב, רק מחכות ללקוח ולכסף למנה הבאה. "זו-נה, שרמוטה!" צורחת אחת מהן על ילדה-נערה נרעדת ומסוממת לגמרי. "יא נרקומנית זו-נהההה!" היא ממשיכה, גוהרת מעליה וחובטת בה באכזריות. אף אחד לא ניגש להפריד. החשיכה בולעת את זה.

הכניסה הראשית למבנה ברחוב פין ארוכה ומתפתלת. מבוא חשוך, פנייה שמאלה, ואז מתגלה גרם מדרגות תלול המוביל מעלה. הקירות ספוגים טיפות דם שהותזו ממזרקים, ועל המדרגות פרוש "שטיח אדום" - שובל דם, ארוג בגוני אדום טבעי. עבודת יד.

הפחד מטפס איתך. למרות הצפיפות בבניין, הדוחק והתנועה המתמדת של נרקומנים, זונות, סרסורים, סוחרי סמים וחסרי בית העולים ויורדים במדרגות, כולם כאחד סוקרים, מרחרחים ומסניפים את כניסתך למקום. עד מהרה נשלחים נערים, מכורים כרוניים, לשדל. עיניהם לא ממוקדות, מעורפלות, בגדיהם מטונפים. "את צריכה חומר? הרואין? קוקאין? קראק? יש חומר טוב, רק תגידי מה את רוצה", הם מציעים בגלוי.

סוחרי הסמים בקצה הפרוזדור מצד ימין מלווים מרחוק את כניסתי, נועצים מבט קר. מהר מאוד, ללא מלים, מתבררים חוקי המקום. מבט ממוקד בסוחרי הסמים - מסוכן. מבט ממושך הוא כבר הפרה בוטה של הכללים, עילה מספקת לעימות אלים. על הרצפה נראית אשה גרומה, מבוגרת, רוכנת בקוצר רוח. היא מזיעה, דמעות זולגות מעיניה, מנסה בייאוש לחפש בערימת אשפה של שיירי ניירות כסופים פירורי חומר.

לצדה יושבת בחורה מקופלת מכאב, רועדת, מנסה להתרכז בהחדרת המחט לגוף. הוורידים שלה בלויים, גמורים. היא נעה בעצבנות, מפשילה את המכנסיים וחושפת רגליים מחוררות מהזרקות, מלאות פצעים מוגלתיים, מרימה את החולצה ומגלה סימנים כחולים-סגולים. אז היא נשברת בבכי ומזריקה לתוך כף ידה. עיניה נעצמות. כעבור שלוש דקות גופה נרפה, עיניה נפקחות, מזדהרות-בורקות לרגע, והיא משתרעת על הרצפה, ללא תזוזה.

הצחנה, העזובה והריקבון תוקפים מיד. ברוכים הבאים לגיהנום. ברוכים הבאים לבניין ברחוב פין 1, שהפך בחסות המשטרה לסניף המוביל של סוחרי הסמים מלוד, לממלכת שאול תחתיות. מתחת לאף, בפינה ותיקה ומוכרת בעיר, הפכה תל אביב לסיוט אורבני המוכר מסיפורים על ניו יורק בשנות ה-70 וה-80, מכל אותם סרטים המציגים מאורות סמים חשוכות ושברי אדם המתפלשים בהן ללא מוצא. עכשיו זה כאן, אצלנו, בתחנה המרכזית.

בשום מקום בישראל לא פועלת כיום בגלוי תחנת סמים בהיקף כזה. את הבניין ברחוב פין 1 פוקדים כל המכורים הכרוניים והזונות שבאזור התחנה המרכזית, נרקומנים אחרים מרחבי תל אביב ודילרים שבאים לקנות ולהפיץ את הסמים ברחבי העיר. אין עוד תחנת סמים כזאת שמאפשרת לסוחרים, מכורים, סרסורים וזונות לדור בה בכפיפה אחת, ביום ובלילה, מחוץ לחיים ולחוק.

הבניין חולש על הרחובות פין-ארלנג'ר וחזיתו פונה לרחוב סלומון, מול רציפי האוטובוסים. זהו מבנה גדול ממדים ובתוכו אפשר לראות את כל אבני הבניין שלו - הרואין, קוקאין, קריסטל, גושי קראק בגוון צהוב-לבן מלוכלך והיצע של כדורים. הסמים נסחרים ומוצעים בכל פסיעה במבנה ובחדרי הבניין בגלוי.

כבר בכניסה, מצד שמאל, יש שני חדרים שחלונותיהם מסורגים בכבדות. אלה הכספומטים הרשמיים. חרך צר נגלה ויד אדם משתלשלת ומגישה שקיק ניילון ובה הרואין. היד מקבלת שטר כסף ומשלשלת לבא בתור, גבר שאגלי זיעה נוטפים מגופו, אבקה בתפזורת לכף היד. כשהאבקה מועברת לכף ידו הוא חופן אותה, צועד במהירות לחדר פינתי וטורק את הדלת מאחוריו. כך זה נמשך בלא הרף, 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, הכספומטים לא חדלים לעבוד. מדי פעם אפשר לראות את פניו של המפעיל כשהוא מסיט את הווילון הלבן ובוחן את התור. פניו מוכתמים בפצעים מדממים, רזונו מצמית ועיניו מעורפלות.

הקומה העליונה במבנה בנויה בצורת ח' והוא מאכלס מספר רב של דירות חדר להשכרה, כ-70, רובן זעירות, בחלקן יש רק חדר ללא מקלחת. על משקוף דלתות אחדות מצויר מספר החדר, על אחרות מוטבע מספר מפלסטיק, אך המספרים לא סדירים ועל חדרים רבים אין כל ציון. כשמתקדמים לתוך המבנה מתגלות עוד ועוד דירות, לעתים נדמה שאם תפתח ארון חשמל תגלה שזאת כניסה לדירת חדר. גם צורת ה-ח מתעתעת. כשנדמה שהגעת לפינה השמאלית של המבנה, מתגלה שלמסדרון יש המשך - אזור לא בנוי, המתפתל ומתפצל לאינספור גומחות וכוכים חשוכים שחצובות בהם דלתות המעידות על חדרים נוספים.

לפני כחצי שנה נכנסתי לבניין בפין 1 בפעם הראשונה, ללא ידיעה מוקדמת מה אני עתידה לראות. ההלם היה עצום. המראות משתקים - היקף הסחר הגלוי, הצפיפות והדוחק של המכורים שהגיעו להזריק או להסניף. מאז לא השתנה דבר. אדרבה, המקום התרחב. ניכרת בו תאוצת פיתוח. בני נוער חדשים נסחפו למעגל הזנות ולמעגל המתמכרים, עוד ועוד דילרים נכנסים למבנה ויוצאים לפזר את משלוחי המנות בעיר.

החצר הפנימית, שלפני חצי שנה עוד היתה עמוסה גרוטאות, ריקה עכשיו. כעת קל יותר להבחין ברצפה המזוהמת ובעכברושים בגודל חתולים המהדסים בה. בצדה האחורי של החצר הפנימית, שאליה יורדים בגרם מדרגות, ניתן לזהות דירות נוספות להשכרה. מימין ומשמאל נפערו מבואות נוספים לרחוב פין ולרחוב ארלינג'ר. הכניסות-יציאות החדשות צרות, כמו מחילות, המרצפות המטונפות רופפות ולאורכן נחצבו דירות נוספות.

גם לאורך פין וארלינג'ר נפערו דירות נוספות, ולפי הסימנים הטבועים בקירות רחוב ארלינג'ר העבודה לא נגמרה ומתוכננות עוד דירות חדשות. גם בחזית המבנה ברחוב סלומון צמחו דירות חדשות. על הדירות הממוקמות בחזית הבניין בסלומון מצוין בגאון, בצבע אדום, שם בעל המבנה. האם המשטרה אינה יודעת זאת? האם המשטרה לא רואה איך השתלטו סוחרי סמים מלוד על מבנה בלב התחנה המרכזית ויצרו קניון של סמים ושירותי מין? המשטרה יודעת ורואה, עורכת פשיטות במקום בקביעות, אבל למשטרה יש סדר יום משלה.

אלא שרחוב פין 1 הוא לא בעיה משטרתית, לא רק. כבר שנים שאזור התחנה המרכזית הישנה הוא מתחם הזנות והסמים המשגשג בעיר. תחילה מילאו הנרקומנים את הגינה ברחוב הר ציון, בתפר שבין התחנה המרכזית הישנה והחדשה, משתמשים וממתינים להסעות ללוד, עד שהרשויות קצו בנוכחותם הגלויה. אחרי ניסיונות כושלים להעמיסם על אוטובוסים ולזרוק אותם בערים מרוחקות, שיפצה העירייה את הגינה וזאת נהפכה - בהצלחה מפתיעה - למרכז עירוני שוקק למהגרי העבודה הרבים הגרים באזור.

המכורים לא טופלו, ובצר להם נאלצו למצוא כתובת אחרת. תחילה מצאו מחסה במבנה ברחוב לוינסקי שהיה בתהליך שיפוץ והוקפא. כעבור חצי שנה נפלה נרקומנית לפיר מעלית והמשטרה החליטה להפסיק את החגיגה ולאטום את המבנה. אז נמצא הבית ברחוב פין, שאט אט החל לרכז אליו עוד ועוד סוחרים ומכורים, פליטי הפעילות המשטרתית באזור הזנות של הבורסה ברמת גן ובלוד עצמה. היום הוא כבר גטו של ממש.

ייתכן שהריכוז של סוחרי הסמים, הנרקומנים, הזונות והסרסורים במבנה אחד נוח לכולם. באופן הזה הנרקומנים והזונות לא יוצאים מהמתחם, לא מפריעים למהלך החיים בעיר, לא פורמים את הסדר הטוב, נמקים זה על זה. נדמה שגם למשטרה זה נוח - חומר מודיעיני מרוכז שוכן במבנה, לא מתפזר, קל לאיתור בשעת הצורך.

אבל התוצאות ההרסניות כבר ניכרות בשטח - הסחר מבעבע, מעגל המכורים מתרחב, צעירים רבים נוספים אליו מדי שבוע ונשים רבות מידרדרות לעיסוק בזנות. מי שחושב שכל זה יישאר תחום ורחוק מהעין צריך רק לעמוד בכניסה ולראות את כמות הסמים המופצת על ידי הדילרים, גברים ונשים, הנכנסים ויוצאים מהמקום בלא הפרעה.

הבניין ברחוב פין התחיל את דרכו כבית דירות המושכר לנשים העובדות בזנות, אך היום הוא מרכז לסחר בסמים. שכירת חדר במקום עולה 150-200 שקל ליום, מחיר גבוה שאינו כולל את הסמים, כמובן. בשביל ארוחה צריך לעבוד: מחיר מנת הרואין ממוצעת, לדוגמה, הוא 75 שקל, והמכורים זקוקים לארבע-חמש מנות ביום.

הנשים שוכרות את החדרים ועובדות בזנות בבניין ומחוצה לו כדי לממן את הסם והדיור. מעטות מצליחות להחזיק דירה לתקופה ארוכה. השאר נפלטות לרחוב. כללי ההשכרה בבניין מאפשרים לאשה העובדת בזנות לשכור דירה לבדה או עם גבר נוסף, אך לא עם אשה נוספת. המחיר הגבוה מביא את הנשים להשתעבד לסוחרי הסמים ולסרסורים והן נאלצות לחלוק איתם דירה משותפת. כך הופכת כל דירה לתחנת סמים.

קל להבחין שבעוד הנשים מתחלפות ונפלטות לרחוב, הגברים - סוחרי הסמים והסרסורים שבמקום - מתגוררים בבניין תקופות ארוכות, לעתים אף בחדרים משלהם. אבל הנשים נחוצות. הן כיסוי מושלם, הן הפועלות שמזינות את המכונה, הן המוקד של קהל היעד.

בעבור נשים רבות העובדות בזנות, הקרבה בין ה"בית", העבודה והסמים מהווה פיתוי אדיר, אבל הן יהיו הראשונות להודות שזו מלכודת דבש. הזונות בפין 1 מבינות שהגיעו לשפל המדרגה, לחיים של ייאוש, השפלה, חולי ובדידות. הן יודעות שהמבנה מציע להן תנאי מחיה עדיפים מהרחוב, אבל הן גם יודעות שהחיים בו, המעגל הסגור של חדר-עבודה-הזרקה, רק מחריפים עוד יותר את מצוקתן. מבחינות רבות החיים בבניין קשים עוד יותר מאשר ברחוב. זהו גיהנום בדמות עיר מקלט.

התמימות של החדשות מכמירה את הלב. הן רואות את הזונות הוותיקות, המתנודדות, שהולכות סביב עצמן ובטוחות שאין סכנה לשהות כאן. לפעמים הן משלות את עצמן שהן פה לרגע. בלונדי, נערה כבת 17-18, הגיעה לרחוב פין רק לפני שבועיים. שיניה עודן לבנות. "לא חסר לי כלום", היא אומרת. "יש לי פה הכל. תראי, הזרועות שלי יפות ונקיות, אני שומרת על עצמי. לא מזריקה. רק מסניפה הרואין. קריסטל. קצת קראק. מה שנותנים לי. אני יכולה לישון איפה שאני רוצה. איפה יש כזה דבר?" אבל את זרוקה על המדרגות, אני אומרת, בודדה ועזובה. "גנבו לי את הבגדים ונשארתי רק עם מה שאני לובשת", היא משיבה. היא לובשת חצאית מיני וחולצת טריקו. "זה חשוף מדי לדעתך? אני מרגישה קצת עירומה".

את לא רוצה משהו אחר, אני שואלת, ולרגע היא ממשיכה ברמאות העצמית, "טוב לי פה, באמת, באמת שטוב לי פה", אבל אז מתמלאות עיניה דמעות והיא מתפרצת: "בגלל אנשים כמוך הגעתי לפה. בגלל אנשים כמוך שאמרו לי ש'יש משהו אחר' ו'אפשר אחרת' והאמנתי להם והלכתי אחריהם, הגעתי לכאן". היא מתרסקת בבכי. "אני לא יודעת מה לעשות. לאן ללכת? איך לצאת מכאן? יש פה כל מה שאני צריכה. פה אני לא שונה. תלכי מפה, פשוט תלכי מפה".

עלמה, בת 25, נפלטה ממרכז גמילה היישר לכאן. "אני פה רק חודש", היא אומרת. "בגלל ששברתי גמילה, אמא שלי לא הסכימה לתת לי לגור אצלה ונשארתי מחוץ לבית. אבל אני פה למעט זמן. בפעם הבאה שתבואי, אני כבר לא אהיה כאן. אני מחכה שהכל יסתדר. שכרתי דירה בבניין, אני אעבוד קצת, אחסוך כסף ואתקדם הלאה. רשויות הרווחה צריכות לדאוג לי לדיור, אבל עד שכל הביורוקרטיה והוועדות יתכנסו אני פה. מתארגנת".

חזרת להשתמש בסמים?

"לא. מה פתאום".

את מצליחה לעבוד בזנות בלי סמים?

"אני מעשנת קראק. זה בסדר. זה לא נורא. לא תגידי שחזרתי להזריק הרואין".

את באמת לא מבינה שחזרת להשתמש בסמים?

"אין לי איפה לגור. מי ישכיר לי דירה? תסתכלי עלי. אין ברירה. אני מחכה לוועדה, אבל את יכולה להאמין לי. עוד חודשיים-שלושה אני לא אהיה פה. זה מקום נורא. אני לא רוצה לחיות ככה".

מבערי גז, הסנפות, מזרקים, מבחנות, ניירות כסף, שאיפות עמוקות, לקוחות העולים למבנה עם זונות, המולה ורעש סואן, ריח סם וריקבון אנושי. הכל סוגר עליך. הבעתה שמלווה אותך מרגע הכניסה, הבטן המכווצת והחלחלה מתחלפות אט אט במרה שחורה. מוזר עד כמה עצב יכול לשכך פחד.

"בטח אף פעם לא ראיינת מישהו רע כמוני", הוא אמר. לפני כחודשיים עבדתי על כתבה שפתחה בפני לראשונה את שערי מג"ל - מרכז הגמילה מסמים ואלכוהול לבני נוער, הממוקם בליפתא בירושלים, ופגשתי שם את תום, בן 19. בידו הוא החזיק את "מיליון רסיסים קטנים" של ג'יימס פריי המתעד, בגוזמאות רבות, את תהליך הגמילה של הכותב. "חזק", הוא אמר על הספר. "אמא שלי הביאה לי לקרוא". במהלך הראיון הוא שב ואמר ש"בטח אף פעם לא ראיינת מישהו רע כמוני", בלי להסביר למה.

לאחר 16 יום במרכז, הוא נשבר. "היו לי תירוצים בראש", הוא אומר, "האמנתי שאני יכול לעשות גמילה לבד, שאני לא צריך תמיכה של מישהו אחר". מהמרכז הוא עשה את דרכו ישירות לרחוב פין. "ידעתי מיד לאן אני נוסע. הרגשתי שאני צריך מנה של הרואין. לא היה לי כוח לחשוב. אמרתי לעצמי, קודם תשיג מנה, אחר כך הכל יסתדר".

במבנה הוא קיבל חדר חינם ואפשרות להשתמש חופשי בסמים, תמורת הפיכתו לעבד של אחד הסוחרים. "סחרתי, מכרתי ועשיתי עבורם דברים שאני לא רוצה לספר עליהם. אחרי הכישלון של הגמילה, השימוש בסם היה חזק יותר, הזרקתי כמויות אדירות". מה עשה בתמורה? איך הורשה לשהות שם בחינם? חזרתי ושאלתי. "אני מתבייש לענות", הוא השיב, "מתבייש לספר לך ומפחד. אני עושה פה חשבון נפש ארוך עם עצמי על כל מה שעשיתי בהשפעת הסמים". הניסיונות לדובבו לא צלחו, ותנועת גופו נעשתה עצבנית. "קרוב משפחה חילץ אותי משם. זה מסוכן לדבר על זה", הסכים לומר. נערות העובדות במבנה השלימו את הסיפור: "הוא השתמש בלי הכרה. לפעמים במקום למכור הוא השתמש וסוחרי הסמים היו מפוצצים אותו במכות, מפרקים אותו. כל פעם היינו רואות אותו מדמם. הם ניצלו אותו וסינג'רו אותו".

"בטח אף פעם לא ראיינת מישהו רע כמוני". תום נמצא כעת בפעם השנייה במרכז הגמילה בליפתא. בעוד שבועיים הוא יסיים תוכנית גמילה, אבל מצבו הנפשי רע, הוא מצוברח וכל ניסיון לדבר איתו על הימים שהעביר במבנה יכול להציף טראומות. הוא חרד מהיציאה ממרכז הגמילה, מבועת מהמחשבה שהדבר הראשון שיעשה יהיה לקחת אוטובוס לתחנה המרכזית הישנה בתל אביב.

לסוחרים אף פעם לא חסרים מועמדים שישמחו לעשות בשבילם הכל תמורת חומר. קל לזהותם במבנה פשוט משום שהם לא הולכים לשום מקום. הם תמיד שם. כשאני מסתכלת על אחד מהם, באמצע הלילה, הוא משפיל מבט. גופו מדמם, הוא נראה חצי מעולף. הוא חי עם הסוחר בחדר, מנקה אחריו, מוריד את האשפה, הולך להביא לו אוכל מהקיוסק הפינתי, חוטף מכות, דואג לגבות חובות ממשתמשים וגם למכור סמים. הכל תמורת שימוש.

רגליה של סיסי התרפטו מהזרקות, היא בקושי עומדת. לפני יומיים הגיעה לאיכילוב. הרופאים במיון טיפלו בה, אבל כשנזקקה לשבור קריז סירבו לתת לה אדולן או כדור והיא עזבה את המקום ומיד חזרה לכאן, כדי לקבל את התרופה שלה. סיסי מנקה עכשיו את חדרו של סוחר הסם. היא לא יציבה, אבל שוטפת את הרצפה. הסוחר לא נותן לה לישון בחדרו. היא ישנה ברחוב. בתמורה לניקיונות היא מקבלת ממנו שכר של פירורי אבקה.

הסוחר נכנס בגסות ומזהם את הרצפה. סיסי לא מדברת. היא חוזרת ושוטפת. הוא ממשיך לנוע בחדר ולהכתים את הרצפה, היא מנקה בצייתנות אחרי כל צעד. כעבור רגע נכנסות לחדר שתי זונות צעירות. "הבאתי חברות", הוא מודיע לה. הנערות מחזיקות שטר כסף בידיהן, באו לרכוש מנה. הסוחר רואה אותי עומדת בקצה החדר וצורח "עד כאן, לפה את לא נכנסת" וטורק את הדלת.

במבנה אין מצלמות אבטחה, אז משתמשים באנשים. זה נראה תמים לרגע, סתם אשה שעומדת מחוץ לדלת. אבל הדאגה, הלחץ, המבטים לצדדים מסגירים - היא הש"ג, זאת שאמורה לשמור ולהתריע בזמן שהסוחר שלה מסתגר בחדר ומחלק את המנות.

ההיררכיה הפנימית בבניין ברורה ונוקשה. בראש הפירמידה עומדים סוחרי הסמים הראשיים, הספקים מלוד; תחתם מצויים סוחרי הסמים המתגוררים במבנה; ואלה מפעילים עבדים. מגוון מכורים כרוניים - בני נוער וצעירים, זונות חולות שאין להן ביקוש - מקבלים סמים חינם ובתמורה מניחים לסוחרי הסמים לרמוס אותם, לנצל אותם, להכות אותם ולהשפילם.

"את צריכה לראות", מספר גבר החי במתחם. "בבוקר מוקדם או באמצע הלילה מגיעים הסוחרים הגדולים מלוד לבניין. הם לוקחים את הכסף שהצטבר ומביאים חומר. עומדים פה כמאה נרקומנים רועדים מקריז ועושים להם כבוד - מפנים את הדרך, כמעט משתחווים".

רבים מהסוחרים גרים במבנה, חלקם נקיים מסמים. הם לא צריכים חומרים כדי להרגיש אלוהים. "אנחנו לא מפחדות מהמשטרה, אנחנו מפחדות מסוחרי הסמים", אמרו כל המרואיינות לכתבה. "השוטרים נכנסים, שוברים את כל תכולת החדרים", אומרים מי שהיו עדים לפשיטות, "קורעים את המזרנים ומתנפלים על הזונות הגרומות ושאר המכורים הכרוניים. מוציאים אותם מהמבנה ועורכים חיפוש על הגברים. הנשים נלקחות לתחנת המשטרה, שם שוטרות עושות עליהן חיפוש. כולם נעצרים ל-24 שעות ונפתח להם תיק במשטרה על שימוש אישי בסם. סוחרי הסמים יוצאים במהלך הפשיטה מהמבנה בנחת ומחכים בקיוסק הפינתי. כעבור שעה הם חוזרים ומפעילים הכל מהתחלה. המסר שעובר לכולם הוא: 'אף אחד לא נוגע בסוחרי הסמים'. אם מישהו לא מאמין, שיסביר לנו איך זה יכול להיות שסוחרי סמים ממשיכים לגור באותו חדר ממש, ואיך זה שבזמן שציוד עלוב מושחת ברזלי הכספומטים לא נעקרים? איך המשטרה לא מייבשת את המבנה, לא אוטמת אותו ולא משביתה את הפעילות אחת ולתמיד? אולי אם הפשיטות לא יעילות צריך להציב שוטרים בכניסה לתקופה ארוכה שלא יאפשרו להם להיכנס".

כשניסיתי להבין מהדוברים מדוע לדעתם המשטרה אינה פועלת בעניין, הם אמרו: "למשטרה יש כנראה אינטרס. יכול להיות שהם מקבלים מידע על זירות סמים אחרות ברחבי הארץ ומאפשרים לסוחרים לפעול בשקט. אבל המשטרה לא אמורה לסגור עסקאות ולהגן על סוחרי סמים על הגב של העיר הזאת ולתת לשפלים שבסוחרי הסמים לפעול באופן כה גלוי. המשטרה צריכה להגן על שלום הציבור מהתרחבות התופעה המצמררת שמתקיימת ללא הפרעה ברחוב פין".

לעדות הזאת על יחסה המשונה של המשטרה למקום מתווספת עדותה של צלמת "הארץ", לאה גולדה הולטרמן, שנכחה בבניין בזמן פשיטה משטרתית לפני שבועיים: "פתאום היה רעש. סוחר סמים שעמדתי לידו התחיל לצעוק ולגרש את כל הנרקומנים במכות מהכניסה הצדדית של המבנה. ראיתי חבורה של שוטרי יס"מ, כמה מהם ערכו חיפוש בחדרים - הם הרימו מזרנים, הפכו חפצים ובדקו הכל עם פנסים. הם בדקו אפילו את הארנבים שכמה מהבחורות מגדלות וחיטטו בגוף שלהם לראות אם יש שרידי סם. היה לי ברור שהם לא עוצרים ומחפשים את האנשים הנכונים. הם לא ערכו חיפוש בחדרי הסוחרים המרוכזים בקצה המסדרון. המשטרה הוציאה כל פעם נרקומן אחר וערכה עליו חיפוש בניידת, את סוחרי הסמים ששולטים בבניין אף אחד לא עצר ולא חקר. הם יצאו וחיכו בפיצוצייה בקצה הרחוב. סוחר הסמים שעמדתי לידו בתחילת הפשיטה תפס צינור ובאופן מוזר העמיד פנים כאילו הוא מנקה את הבניין והכניסה. מדי פעם הוא עשה סימנים לסוחרי הסמים בפיצוצייה, שישבו וצחקו על כל האירוע. כל הפשיטה ארכה כשעה. עם עזיבת המשטרה הבניין חזר לפעילות רגילה".

"מעת לעת עורכת המשטרה מעצרים וחיפושים במקומות שבהם קיים חשד לביצוען של עבירות פליליות", נמסר ממשטרת תל אביב בתגובה לכתבה זו. "במשטרה נערך מיפוי פשיעה אזורי ובהתאם לכך מתבצעת פעילות גלויה וסמויה בשטח. יש לציין כי ברחוב פין מבצעת המשטרה פעילות מוגברת קבועה, הן במישור המבצעי, הן במישור המודיעיני, כדי להתמודד מול הפשיעה במקום. פעילות המשטרה מתבצעת לא רק נגד דרי המקום אלא גם נגד אזרחים המגיעים למקום לבצע עבירות פליליות כמו קניית סמים, רכוש גנוב וכו'".

אחת הסיבות שקל להיכנס לרחוב פין 1, אבל קשה לצאת ממנו, היא האוברדרפט. מכורים שמתחילים לצרוך יותר מכפי שידם משגת ונעשים בעלי חוב, ויש לא מעט כאלה, הופכים לשפוטי הסוחרים. הסוחרים מצדם מעודדים "משיכת יתר" משום שתמיד ישמחו לעזרה בהפצת ומכירת הסחורה.

"מי שיש לו אוברדרפט אצל סוחר סמים מגלה שהוא חי בכלא", מעידה אשה שקרוב משפחתה כלוא במבנה. "לפני חודש הוא התקשר אלי, התחנן לעזרה ואיים להתאבד. הם יצרו שם מנגנון: התירו לו להשתמש בסמים ולצבור חוב, ועד שהוא לא מחזיר את הכסף, ומדובר בסכומי עתק, אסור לו לצאת מהמבנה. הוא ממש כלוא שם. אוסרים עליו לצאת ומדי פעם מכים אותו. הוא יודע שאם הוא יברח בלי לשלם הם ירצחו אותו. אלה אנשי עולם תחתון הכי שפלים שיש. אז כדי לשלם את החוב מחייבים אותו לסחור בסם בתוך המבנה, ובגלל שזה נגיש לו והוא מכור כרוני הוא ממשיך להשתמש והחוב לעולם לא יימחק. הוא חי בתנאי עבד בכלא".

רק בפין 1 הצלחתי להבין מדוע האסירות בכלא נוה תרצה חושבות שבכלא טוב להן יותר. בכלא, על כל מגבלותיו, יש שלוש ארוחות, סדר יום, רופאה ומחסה, ויש סוהרים שדואגים לכך שלא תהיה אלימות - לא ניצול מיני, לא זנות, לא אונס, מכות, השפלות והתעללויות. האלימות בפין 1 מצמררת. "כל רגע מתפתחת תגרה", מעידה אשה שחיה בעבר בבניין וכעת נפלטה לרחוב. "סכינים נשלפות ויש חיסול חשבונות. זה גנב לזה, ההוא רימה את הזונה, האחר ברח עם החומר ולקח כסף. רבים על הכל, אבל מה שבטוח - כולם מתעללים בזונות. הן שק האגרוף של המקום".

פגשתי אותה בתחנה המרכזית החדשה, מצטופפת עם חברים לסם באוטו רגע לפני הנסיעה ללוד. "אני לא מעזה להתקרב למבנה", היא אומרת. "יש שם מחלות, סמים גרועים שמערבבים לך בתוכם חומרים לא מזוהים, אנשים גרועים, מכות, אלימות, מקרי אונס ודופקים לך פארטיות - לוקחים כסף ונעלמים בלי לתת לך חומר. זה מקום מקולל, אני לא מתקרבת לשם מהפחד. לוד עדיפה".

אפילו בחושך הזה קשה להתעלם מיופיה של בתיה. הסם עוד לא נגס בתווי פניה העדינים, בקוויה האנושיים. היא רזה להחריד, ובליל סתיו החם הזה קר לה מאוד. גופה לא מגן עליה, והיא פוחדת לדבר.

בתיה מנוצלת. השבריריות שלה הופכת אותה לטרף קל. גונבים לה מנה מיד לאחר הקנייה, מתעללים בה ובעיקר מרביצים ומרביצים ומרביצים. היא עלתה לפני עשור לישראל מאוקראינה. בפין 1 היא נמצאת כבר שנה. כשיש לה כסף היא שוכרת חדר. "לילה כן, לילה לא, מאבדת, חוזרת, מאבדת", היא אומרת. "יש מכות כל הזמן בבניין. כולם מכים אותי - סוחרים, זונות. תלוי מה אני עושה, מה אני קונה וממי אני קונה".

ראית מקרי אונס של נשים? דקירות של נשים?

"כן. של בחורות שעובדות. אבל לא מדברים על זה. שוכחים. חייבים לשכוח".

את עברת פה אונס?

"שוכחים. חייבים לשכוח. אני צריכה ללכת, סליחה, שלום".

מול התאורה ברחוב מציגה נונה את הבטן התחתונה שלה. "תראי, זה התחיל כאונס של בעל המכון שהעסיק אותי פה, בסמוך למבנה, והפך לניסיון רצח. חצי סכין הוא הכניס לי בבטן", היא אומרת ומלטפת את הצלקת. "אני לא התלוננתי עליו, לא העזתי להגיש תלונה במשטרה, לא פתחתי את הפה שלי. שום דבר. הוא היה ככה, מרביץ לכל העובדות ומנצל אותן".

בזמן שעבדה במכון הסמוך לכניסה הראשית של הבניין ברחוב פין, היא גרה בבניין, אבל לאחר התקרית עזבה את העבודה במכון והחלה לעבוד בגפה בדירה שבבניין. בבניין היא עברה "מכות, אלימות, השפלות", היא אומרת. "הסוחרים יכולים להמציא שיש לך חוב על שימוש, אפילו שבכלל לא קנית מהם".

זה נכון שמי שלא משלם את החוב לסוחר אסור לו לצאת מהמבנה?

"כן, מאוד מוכר. הם כל הזמן מרביצים - מוכרים לך חומר רע, גונבים לך כסף. את רק באה להגיד משהו, ישר מרביצים לך. אין להם לב, אין להם רחמים. הם משלמים בסם לבחורות ולבחורים שיחתכו נשים בפנים שיש להן חוב. המקום הידרדר. אני חיה פה שנתיים ומיום ליום זה נהיה יותר גרוע".

מה את עושה? יש מישהו בבניין ששומר עלייך?

"רק אלוהים שבשמים".

היא אומרת שהחלה להשתמש בסמים רק בגיל 28, היום היא בת 31. היא פורשת מסכת איומה של חיים אלימים: אביה ניצל מינית את אחיותיה וניסה לאנוס אותה, אבל היא התנגדה. כדי לברוח מהכל היא התחתנה, אבל בעלה התגלה כאלים ולאחר שכפה עליה יחסי מין בכוח החליטה לברוח עם שתי בנותיה למקלט לנשים מוכות. כשיצאה משם התגרשה, אביה נידה אותה וכל משפחתה החרימה אותה. הבדידות הביאה אותה ליצור קשר עם בחור מפוקפק, שהתגלה כנרקומן.

"את יודעת מה זה לחיות בלי הורים? בלי אחים? בלי אף אחד?" היא שואלת. "הייתי מיואשת, הייתי בדיכאון. אני לא יודעת איך זה התחיל. את מעלה לי דברים קשים, ככה באה באמצע הלילה ושואלת שאלות. קשה לי להיזכר בחיים שלי". היא משתתקת לרגע. "הוא הכניס אותי לזה. הפעם הראשונה שלי היתה הזרקה. במשך שבוע וחצי הוא היה קושר אותי ומכריח אותי להביא כסף. התחלתי לתת לו 250 שקל ליום והייתי מגיעה ל-6,000 ליום, ואנחנו רק מעשנים בזה".

לקוח מתקרב, בוחן אותה, והיא קוטעת את הראיון. הם מתרחקים ומתדיינים על רצונותיו ועל המחיר שהוא מוכן לשלם. נונה מוכרת את עצמה לנגד עיני. כעבור זמן מה היא חוזרת. צריך להתבונן בנשים הללו אחרי שהן גומרות עם לקוח. השקט, העצב, הדיכאון, הנתק, הריצה לרכוש מיד מנה שתרגיע את הגועל. הן לא שומרות את הכסף לרגע, כאילו נגעלות ממנו ומעדיפות להמירו מיד במנה של סם שלא תרגיע לעולם את השנאה העצמית, לא תמלא שום ריק, רק תרחיב אותו.

מוטב להתבונן לרגע גם בלקוחות. קשה לפספס את הג'יפים היוקרתיים שמגיחים ומצפצפים לזונות הכי מחוררות בתחנה המרכזית הישנה. האם הלקוחות אינם רואים שגופן של הזונות מכוסה בכתמים סגולים-שחורים של הזרקות? האם הם לא שמים לב לגופן המתפורר, עיוורים לחתכים המדממים? לאחרונה הועלתה הצעת חוק לראות בלקוחות של הזונות עבריינים. המתנגדים להצעה טוענים שזנות היא בחירה. ככה לא נראית בחירה, כך נראית עבדות.

בתחילת הערב ראיתי את ליסה ליד החדר ששכרה עם סוחר סמים. היא היתה שעתיים-שלוש אחרי הזרקה של הרואין, זוהר שקט מילא אותה. אחרי כמה שעות היא יצאה מהמבנה לחפש קליינטים. היה אחד שביקש בחצר. ליסה הלכה איתו לאזור מרוחק, לא בנוי. אחרי חצי שעה הזונות החלו לצרוח: "לקוח זיין את ליסה, שדד אותה ופוצץ לה את הפנים". מיהרתי למקום. כמה מהזונות התאספו סביבה, היא היתה שרועה על החול, מאובקת, ממררת בבכי. "אני לא מרגישה את הגוף", צרחה, "לא יכולה לקום על הרגליים, עמוד השדרה שלי כואב".

פניה היו נפוחות מאגרוף שחטפה ומשך שעה ארוכה לא הצליחה לעמוד על רגליה. "כולנו נגמור ככה", רטנה אחת הנשים בעצבנות ומשכה את חולצתה מעל הבטן. ניכר היה בה שהיא מאבדת שליטה. "תגידי", שאלה את ליסה בכעס, "כמה הוא גנב לך?" "400 שקל", בכתה ליסה. "פפפפפפפ... 400? יא שקרנית, אם היו לך 200 שקל היית כבר טסה לשמים", צרחה עליה, ולפתע הבחינה שבין המצטופפים עומד לקוח וזרועו כרוכה סביב בתיה. "בן זונה", החלה לצרוח עליו, "אתה הולך איתה? אתה שלי". הלקוח נבהל ועזב את בתיה שהתכווצה מפחד. האשה צרחה עליה, עליו, על ליסה, ואז תפסה את ידו. "בוא כבר", רטנה, "למה אתה מתעכב פה, עכשיו נתקעת על זאת?"

בשובי למבנה הבחנתי באשה אצילית ויפה שעמדה בכניסה הראשית ברחוב פין וחיפשה את בתה, ג'ונג'ון, נרקומנית העובדת בזנות. האשה נשאה עמה שקית ובה בגדים נקיים ואוכל לבתה. "אני מגיעה לכאן מהצפון אחת לשבועיים", אמרה באיפוק. "להביא לה דברים, להראות לה שאני אוהבת אותה ושתמיד אהיה בשבילה".

היא ניסתה לשלוח את בתה כמה פעמים לגמילה, אבל כל פעם היא ברחה וחזרה לסמים. היא נושאת עמה 50 צילומים מיום חתונתה של ג'ונג'ון. רואים בהם כלה יפהפייה ומאושרת. "אני מביאה לה את הצילומים כדי להזכיר לה שפעם היו לה חיים טובים", היא אומרת ועיניה מתלחלחות.

אחרי שעה ארוכה של חיפושים היא מצאה לבסוף את בתה, לצד המבנה שבו בדיוק רכשה סמים. ג'ונג'ון נראית כגוססת. בגיל 28, לאחר חמש שנים של שימוש, היא בקושי עומדת על רגליה, מתקשה אפילו לפתות לקוחות ב-25 שקל. אמה התקרבה אליה בחום וחיבקה אותה. ג'ונג'ון נשארה מנותקת, בודדה בעולמה. "אמא, יש לך שני שקלים?" שאלה לבסוף כאילו התעוררה הרגע מתרדמת, מחמיצה את הדמעות הזולגות מעיני אמה.* musaf@haaretz.co.il

המצולמים בכתבה אינם המרואיינים בה. לכתבה זו היו שותפים כמה אנשים שליוו את הכנתה ואחרים שהעזו להתראיין ולתאר את עולמם. מתוך רצון להגן עליהם חלקם כלל אינם מוזכרים בכתבה ואחרים אינם מובאים בשמם המלא. אנו מודים להם על האומץ לספר, לשתף ולחשוף, במטרה להראות ואולי גם לחולל שינוי במציאות ישראלית בלתי נסבלת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו