בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מסעותי עם בן דודי

דניאל שרון הוא לא הישראלי היחיד שנסע לחפש ריגושים בבירות ערב. ליאור הסתכן בסמטאות בגדד הכבושה, ארנון פלירטט עם תוניסאי שחיפש תומך וראסל קרע את רחבת הריקודים בדמשק. ישראלים עם דרכון זר נוסעים להגשים את פנטזיית הדו-קיום שלהם מעבר לקווי האויב. מה שטוב ללורנס איש ערב, טוב לכוחותינו

תגובות

מבוך השבילים שבתיאטרון הרומי העתיק של עמאן מתחיל להתמלא אדם בשעות דמדומים. גברים שבאו בגפם עומדים בתנוחת המתנה, קצרי רוח, מעיפים מביטים ערניים לצדדים. אחרים מסתודדים סמוך לקיר או על אחד הספסלים, לא נותנים לשוטרים המסיירים להטריד אותם. מפעם לפעם נעלם זוג במעבה השיחים או באחד הכוכים. תיירים רבים עשויים להרגיש בלבול במקום, אבל תייר הומו יבין מיד לאן הגיע.

מרבית הגברים שניגשים לתיירים מוכרים מין תמורת כסף, לפעמים בתיווכו של סרסור העומד בפינה אחרת של התיאטרון. גם היחסים עם אלה שאינם עובדים בזנות לובשים לעתים קרובות אופי כלכלי, שלא מאפשר לשכוח את יחסי הכוח הכלכליים - התייר יזמין אותם למשקאות ולארוחה, או ישלם על חדר המלון שאליו יגיעו, אולי, בסוף הערב.

ישנם אתרים נוספים שבהם אפשר לחפש יחסים חוצי גבולות; רחוב "ת'קאפה" (תרבות, בערבית), ברובע שמייסאני שבעמאן הוא אתר קרוזינג לקהל ברמה גבוהה יותר. ברחוב המואר, בין שלטי תעמולת הבחירות לפרלמנט שהשתלטו על העיר לאחרונה, משוטטות משפחות עם ילדים, חבורות סטודנטים וגם גברים הומואים (בעיקר צעירים) שמנסים לצוד פנים חדשות בקהילה הקטנה והמחניקה של העיר. אפשר לזהות את המחפשים לפי ההשתהות הארוכה, מדי כמה צעדים, או המבטים המרובים לצדדים.

אימן, סטודנט צעיר לספרות ממוצא פלסטיני, במקור מחברון, שבא עם חבריו לשוטט ברחוב ת'קאפה, "לא בהכרח לחפש משהו, אבל אם מזדמן אז למה לא", לא מתבייש לומר שהוא מחפש בעיקר זרים. "במקום כל כך קטן כמו עמאן, אנשים שאנחנו לא מכירים, שעוד לא שכבנו איתם, הם חידוש מרענן. מוצאים כאן תיירים ממדינות שונות, אמריקאים ואירופים וגם רבים ממדינות ערב, ומפעם לפעם גם ישראלים". רק הבוקר, הוא מספר, פגש באמצעות האינטרנט סטודנט סעודי שבא לביקור קצר בעיר. "מזמן לא פגשתי מישהו לחוץ כל כך. הוא לא הפסיק לרעוד עד שנכנסנו לחדר בית המלון. בכל מקרה לא אראה אותו שוב".

בערב הולכים אימן וחבריו לבית הקפה Books@Cafe, שנחשב "גיי-פרנדלי", ובעליו משמש יועץ ומורה דרך ללקוחותיו, מעין "אבא של הקהילה". הוא מספר על ניסיונותיהם של הצעירים ליצור תחושה של קהילה. שניים מהם, הוא אומר, ניסו לאחרונה להוציא לאור מגזין להומואים, אך נקלעו במהרה לצרות צרורות עם השלטונות, שאיימו בפתיחת הליכים משפטיים נגדם, ונאלצו לחזור בהם. את אחד מהם אנו פוגשים בהמשך הערב, יחד עם חבריו, בבר הגייז RGB החדש היחסית. המקום לא גדול - כחמישה שולחנות עץ שסביבם מתגודדות שתי חבורות של גברים צעירים. ליד אחד השולחנות זוג נשים שבאו מהבר הלסבי שהחל לפעול לאחרונה לא רחוק מה-RGB.

מרואן, יזם פלסטיני צעיר ומצליח, ירושלמי במקור, שמבלה כמעט כל ערב ב-RGB, אומר שאינו מוטרד מההשלכות של הקשרים בין ירדנים לתיירים. "ההתמערבות, והתלות הכלכלית של ירדנים במערב קיימות בלאו הכי. התיירים, מצד שני, גם מקלים על המצוקה שלנו". עם זאת הוא מצר על חוסר היכולת ליצור קשרים של ממש בתנאים אלה. "הסוף ידוע מראש פחות או יותר - התייר יעזוב וכנראה שלעולם לא נדבר שוב. חבל גם שאי אפשר למצוא מקום למפגשים משמעותיים - כל המפגשים האחרונים שלי היו בחדרים של בתי מלון או במכונית שלי. לפעמים אני קצת מרגיש כמו זונה".

האלמנט האנטי-ארוטי

"הם היוו דוגמה לגרסה המזרחית של חיבה בין נער לנער אשר ההפרדה מנשים הפכה אותה לבלתי נמנעת. ידידות מעין זו הפכה לעתים לאהבת גברים בעלת עומק ועוצמה שמעבר להבנתנו השקועה בענייני הגוף. בתמימותם הם היו תמימים, נלהבים וחסרי בושה" תומס אדוארד לורנס, "שבעה עמודי חוכמה"

התלהבותם של גברים במדינות ערב מפנים מערביות לא נעלמה מישראלים שמבקרים בהן. נוסעים מתמידים מטיילים בירדן, מצרים, מרוקו, תוניסיה, טורקיה ודובאי, ובעלי דרכון כפול אף פוקדים את ביירות, שלדבריהם יכולה להתחרות בתל אביב כבירת הגייז של המזרח התיכון, ואת דמשק, שבה הסצינה חשאית יותר.

זו אינה תיירות מין, מדגישים כל הנוסעים שהתראיינו לכתבה זו, בוודאי שלא במובן המצומצם - נסיעה לחו"ל כדי להשיג מין בתשלום. מרבית הנסיעות, כולל לסוריה וללבנון, מסתיימות בשלום, אם להתעלם מהמקרה של דניאל שרון, עוד ישראלי שרק רצה לצאת לבלות בביירות, הסתבך ונעצר. לאחר מעצרו שיבח שרון את חיי הלילה של ביירות, והמליץ לישראלים לשטוף אותה בהמוניהם. הפחד, החרדה להיחשף כישראלי, אומרים כמה מהמבקרים, מוסיף גם הוא לריגוש. "זה מצב תודעתי, שמאפשר לך להתגבר על העכבות הרגילות. הכמיהה הארוטית מגייסת עוד כוחות", אומר ארנון, בן 35, עובד בארגוני זכויות אדם המרבה לנסוע למדינות ערב.

הפנטזיה שבעקבותיה נוסעים אנשי המערב אל העולם הערבי אינה חדשה, וכבר במאה ה-19 סופרים ויוצרים, אירופים בכלל וצרפתים בפרט, נמשכו ללבנט בחסות הקולוניאליזם. בשובם סיפרו על מקומות שבהם גברים יכולים לשכב זה עם זה מבלי להיות כפופים להגדרה המערבית של הומוסקסואליות.

"מה שחיבר אותי למזרח זה הספרות הצרפתית של המאה ה-19 והמאה ה-20", אומר ארנון, "רולאן בארת חיבר אותי למרוקו ופלובר לתוניס. הדימוי שהיה לי הוא של מקום שבו כמעט כל גבר יכול למצוא את עצמו בסיטואציה מינית עם גבר אחר, כי אין את האיסור הנוצרי-קתולי על מגע מיני בין גברים. זה מתעצם מול גבר מערבי שמולו כל המחסומים נפתחים, בין היתר מתוך תמריצים חומריים. זה לא מתוחם לאיזה בר או פארק. אופק האפשרויות הוא הרבה יותר דינמי, וגם לא מדובר רק במי שמצהיר על עצמו כהומו. זה יכול להיות גם גבר נשוי, באמת כל אחד".

והציפיות שבעקבותיהן נסעת, התממשו?

"מהר מאוד. כל הזמן ישנם הטיפוסים שניגשים אליך. למשל כשהיתי בתוניס - אתה יושב בבית קפה, מישהו עושה לך עיניים, ניגש אומר 'ערב טוב' 'מה אתה מחפש?' 'מאיפה אתה? אתה נשוי?' 'אתה רוצה שנלך לאיפשהו?' לא בהכרח הולכים ישר למלון, בדרך כלל רוצים לבלות, שתיקח אותם לשתות, לדיסקוטק".

וכבר בשלב הזה נוצרת התלות הכלכלית?

"ברקע מרחפת כל הזמן השאלה מה ייצא להם מזה חומרית. זה לא שתתחיל לשלוח להם 100 דולר בחודש עד סוף ימיהם, אבל מתגבשים יחסי תלות. כמה מהם אמרו לי שהחלום שלהם זה לעזוב את תוניס, והם רוצים לחיות במערב, ושאלו אם אני יכול לכתוב מכתב לקונסול שלי שיאפשר להם לקבל ויזה. שואלים את זה אחרי 25 דקות של שיחה".

מה ענית?

"אני חושב שהשארתי את זה פתוח. אמרתי 'רעיון מעניין, אולי אנסה'".

זה מעיב על החוויה?

"זה האלמנט האנטי-ארוטי שהפריע לי. כי כלום לא קשור לעובדה שהם נמשכים אלי, זה לא חלק מהעניין. בסופו של דבר הם מקבלים רבותא חומרית. בתוניסיה, למשל, מישהו שפגשתי הזמין אותי לבית של בן דוד שלו, ונסעתי איתו, למרות שלא בהכרח רציתי מגע מיני איתו. הבנתי שהעניין המיני הוא התשלום שאשלם כדי לראות את הבית שלו.

"הזמנו מונית ונסענו למין פרבר של העיר. זה היה בית גדול, מה שנקרא בישראלית וילה ערבית מבטון, שגמרו לבנות אבל עוד לא בדיוק סיידו ועוד אין רהיטים, או שבעצם לעולם לא יסיידו כי נגמר הכסף. בחצר יושב הדוד עם מחרוזת תפילה ומעשן. אומרים לו שלום, והאיש מציג אותי בערבית ומדבר איתו".

הדוד הופתע לראות תייר מערבי בחצר ביתו?

"בכלל לא. יכול להיות שהוא חושב שזה בדיוק מה שהוא עשה עם צרפתים שהיו שם לפני 50 שנה. הוא היה נינוח למדי. בבית פוגשים את בן הדוד, 'אהלן אהלן' ו'טוב, בוא נלך לחדר שלי'. נכנסים לאיזה חדר שלא ברור אם הוא שלו - שתי מיטות עץ ופוסטר של כוכב הוליוודי על הקיר. ונמשך הסמול טוק, אותה שיחה שחוזרת על עצמה כל הטיול. בשלב מסוים הוא מחליט לכבות את האור ומתחיל לרכון עלי. אחרי שמפשילים את המכנסיים בן הדוד שלו פותח את הדלת ומדליק את האור. חשבתי שיהיו צרות, אולי הוא יחרד, אולי ירצה להצטרף, אני לא יודע. אבל הוא רק שואל אותו משהו, לוקח ממנו קופסת סיגריות והולך".

באיזו מידה הממד הפוליטי הופך את המצב טעון?

"מבחינתי הממד הזה קריטי, כי אם אתה מותיר רק את הגרעין המיני, שום דבר לא היה קיים. הכל נובע מסקרנות אנתרופולוגית, יחסי כוח פוליטיים, משיכה אליו כייצוג של משהו, דרך הישראליות-יהודיות שלי. זה ממש סוג של כיבוש או פעולה בשטח האויב ונסיגה מהירה. באתי, חוויתי כמה דברים ונסוגתי. ברגע שאספתי מודיעין - נסיגה כמה שיותר מהר בחזרה למלון".

כל טיול הוא פוליטי

"הקשר בין האוריינט ובין סקס הוא קשר מתמיד להפליא. המזרח התיכון מתנגד, כמו כל בתולה, אבל החוקר הזכר זוכה בפרס על ידי פריצה וחדירה דרך הקשר הגורדי... 'הרמוניה' היא תוצאה של כיבוש הביישנות הבתולית" אדוארד סעיד, "אוריינטליזם"

ליאור קיי, בן 32, ממקימי פורום ההומואים "אדום-ורוד" במפלגת חד"ש, שביקר פעמים רבות במדינות ערביות כולל בעיראק, רואה קשר ישיר בין חוויותיו כהומו בתל אביב לבין הרפתקאותיו בחו"ל. "יש משהו מאוד בינלאומי בלהיות הומו", הוא אומר, "להומואים יש כלי שמאפשר להם להיכנס לתוך קהילות שנטועות עמוק בתרבות המקומית. כשאתה בא למישהו לסטוץ יוצא לך להכיר הרבה דברים מסביב - אתה יכול לראות את הבית, להכיר את החברים, לאכול איתם ארוחת בוקר. יש מין רצון מאוד עמוק להכיר, אפילו אם זה רק ללילה אחד, דברים שלא בהכרח קורים לתיירים.

"אני למשל אוהב גנים יותר מאשר פאבים, כי יש שם חוויה של גילוי, אתה מכיר אנשים שהם מחוץ למיינסטרים. בגנים יש אנשים שאין להם אינטרנט. אנחנו שוכחים שיש אנשים שאין להם אינטרנט. זה גם מה שאני עושה בירדן למשל, פשוט מדבר עם אנשים שמסתובבים באמפיתיאטרון".

לעיראק נכנס קיי בפברואר 2004 בדרכון אמריקאי, שמונה חודשים לאחר ראשית הכיבוש במדינה. "נסעתי ביום שישי בצהריים באוטובוס מתל אביב לבית שאן. המשכתי בטרמפים עד לגבול, ומשם במונית לעמאן. שם עליתי על מונית לבגדד. הנסיעה ארכה 12 שעות, עשינו הפסקה בלילה בתוך המדבר, וחיכינו עד שיעלה השחר בגלל הסכנה שהיתה להיכנס בשעות הלילה לאזור המשולש הסוני".

לדבריו, בעת ביקורו בעיראק כמעט לא היו בה תיירים. "היו מערביים בכל מיני תפקידים - עובדים של חברות, עיתונאים. מעט התיירים התניידו במוניות או בלימוזינות, גם מתוך ידיעה שזה בטוח יותר מאוטובוסים, ואנשים די נדהמו לראות אותי בתחבורה ציבורית".

מה עשית בבגדד?

"טיילתי, הסתובבתי ברחובות, דיברתי. השתדלתי לא ליזום שיחות על פוליטיקה, למרות שתמיד אנשים היו מדברים איתי על פוליטיקה. בסך הכל הייתי די לבד ולא רציתי להתבלט בשטח. זו היתה תקופה שאמרו בתקשורת המערבית שיש עיראקים שבעד עיראק החדשה, אבל מהשיחות שהיו לי הצטיירה תמונה די ברורה שכולם נגד האמריקאים".

חיפשת גברים?

"במשך רוב הטיול פחדתי מדי. רק בלילה האחרון תפסתי קצת אומץ והחלטתי לצאת להסתובב. עשר וחצי נחשבה שעה די מסוכנת ברחובות בגדד, למרות שדווקא היו אנשים ברחובות. יצאתי לרחוב ראשי וראיתי מכוניות יוקרתיות, וחנויות ומוסיקה. כשהמשכתי ללכת נתקלתי באיזה רחוב צדדי והלכתי בו. חלפתי על פני חתן וכלה ברחוב עם אוכל ושולחנות שהזמינו אותי לשבת איתם, ישבתי כמה דקות וכשקמתי והמשכתי ללכת ראיתי איזה גן מהעבר השני של הרחוב. משהו שנראה כמו פארק, ומרחוק ראיתי דמויות מסתובבות ואנשים ישובים על ספסל. הבנתי שזה מה שאני חושב שזה. לרגע התלבטתי אם לחצות את הכביש, אבל בסוף לא עשיתי את זה. אמרתי לעצמי 'אחרי עשר וחצי, מסוכן כאן, תחזור למלון'".

הביקורים האלה קשורים גם לעמדות הפוליטיות שלך?

"עבורי כל הטיולים הם טיולים פוליטיים. גם בממד הסוציאלי, במובן זה שאני רואה מקרוב איך אנשים חיים. במקומות רבים ראיתי את הכעס על גזל המשאבים של המערב וכמובן על הכיבוש הישראלי. הטיולים העניקו צבע לתפיסה הפוליטית שלי. צריך לקרוא ספרים ומחקרים וציטוטים של ברכט, אבל צריך גם צבע וריח ונשמה כדי לקבוע את הזהות הפוליטית שלך".

מהו הצד השלילי של הפוליטיות בהקשר הזה?

"יש תחושה של סטריאוטיפ שפועל עבור שני הצדדים. הפנטזיה של המערבי שאוהב את הדבר הזמין והחם, והאנשים שגרים שם שמקווים להיתלות בתיירים כדי לצאת מהמעגל המגעיל הזה של העוני. ולסקס במדינות האלה יש מרכיב כלכלי מאוד ברור, יש יחסים של מנצל-מנוצל. לפעמים יש תחושה שתוכל ללכת כמעט עם כל אחד שאתה פוגש, שהוא לא רוצה אותך בגלל האישיות שלך אלא בגלל היחסים האלה".

איפה זה בא לידי ביטוי?

"בכל מקום, וקודם כל במיטה. אפילו העניין של אקטיווי ופסיווי, הרבה פעמים רבים לא יסכימו להיות פסיוויים עם יהודי, בפירוש יש עניין של כבוד שלא יסכימו שיהודי יזיין אותם".

החוויות במדינות האלה מאתגרות בעיניך חלק מהדימויים של הומוסקסואליות?

"כן. אנחנו מכירים את ההגדרה המערבית להומו, משהו כמו אוסקר וויילד, ובמדינות ערב זה מנוסח בקודים אחרים של התרבות הערבית. יש גם שחרור מבחינת דימוי הגוף המקובל - הסגידה המערבית לנעורים נכנסה פחות לשם, הרבה מהחוקים הנורמטיוויים של המערב לא נכנסו לשם. יש פה את צבא מכוני הכושר, צבא הסרת השיער. שם זה מעט פחות מוסדר, יש יותר אפשרויות".

לאחרונה מתגבשת יוזמה לחוק שיאפשר לשלול אזרחות מישראלים שיבקרו במדינות ערביות שאיתן אין הסכמים. יתכן שלא תוכל לנסוע?

"אני אזרח שומר חוק, אבל אני לא יודע כמה היצר ההרפתקני שלי יעצר בגלל זה. בעיקר כשמדובר בחוק לא דמוקרטי בעליל שמכוון, נדמה לי, פחות נגד אנשים כמוני ויותר נגד חברי כנסת שבפעילותם יכולים לתת סיכוי לשלום".

אסד מסתכל על הגברים

"ואני מבלה במסבאות ובבתי קלון של בירות. מכלה חיי בשחיתות בזויה. הדבר היחיד שמצילני, שהוא לי היפי עצמו, שהוא כמו בשם עדנים שעודנו על בשרי, זו הודאות שטמידיס היה שלי שנתיים תמימות. טמידיס, המופלא בנערים, שלי כלו ולא בשביל איזה בית או אפילו וילה על הנילוס" קונסטנדינוס קוואפיס, "על פני מסבאות"

ראסל, אמריקאי שעלה לישראל ב-82', ביקר לראשונה בסוריה ב-93'. הוא נכנס למדינה בדרכון אמריקאי. מפגשו הראשון עם קהילת ההומואים בדמשק היה מקרי. "נכנסתי לפיצרייה בדמשק, וכל המקומות היו תפוסים פרט לאחד. לידי ישב בחור סורי ששאל אותי מאיפה אני, והתפתחה שיחה. התברר שהוא אחראי על פרויקט שיפוץ הרובע היהודי בעיר העתיקה בדמשק.

"למרות שהנורמות מאוד שונות בסוריה, למשל מאוד מקובל שגברים ילכו יד ביד ברחוב ולרוב זה לא אומר כלום, הוא קלט אותי איכשהו ובמהרה התחיל לשפוך את הלב. שאלתי אותו מה קורה ואיפה זה קורה, והוא סיפר שזה נעשה בפרופיל מאוד נמוך, גישה מאוד מסורתית. הפחד הוא פחות מהשלטונות, שגם עוקבים אחרי כל מה שקורה במדינה ובכלל זה הומואים, ויותר ממשפחה וחברים. הוא הסביר לי שאנשים נפגשים בבתים, שיש מין חבורה כזו של הומואים שמתראה מפעם לפעם, ושלפעמים יש סקס עם גברים נשואים, אבל אין חיים הומואיים ממש".

ומלבד הבתים, יש עוד מקומות מפגש?

"בניגוד למדינות ערביות אחרות, בחמאמים לא קורה כלום אבל יש גנים".

מארחו של ראסל לקח אותו לגן, "הוא אמר לי שזה הקרוזינג-פארק של דמשק, משהו כמו גן העצמאות, וכולם מגיעים לשם, מכל הגילאים, בכסף ולא בכסף. באמצע הגן יש פסל ענק של אסד שכאילו מסתכל על כל הגברים. הסתובבנו קצת, אמרנו שלום לכמה אנשים והלכנו".

איך היתה האווירה שם?

"חשוך ולא מאוד נעים, לא ידידותי. לא הרגשתי שהייתי יכול לפגוש מישהו אם הייתי מוצא. גם משכתי תשומת לב רבה, פתאום יש פרצוף חדש, לבן עם עיניים כחולות. תייר בגן העצמאות יכול להיות אולי אטרקציה, אבל לא ביג-דיל".

בלבנון ביקר ראסל לראשונה בשנת 2000, כחודש אחרי הנסיגה. הוא לן אצל חבר הומו שהראה לו את צפון ביירות, אותה הוא מגדיר כגן עדן להומואים. "אתה לא תראה שם דגל גאווה אחד, וגם לא אנשים נוגעים אחד בשני, אבל יש דברים שלא ייאמנו. אתה נכנס לדיסקו הגדול ביותר, 'אסיד', ויש שם חשמל באוויר. בפנים שומעים מוסיקה מודרנית וגם רמיקסים של שירים ערביים. בארץ אף פעם לא הרגשתי אווירה כזו במועדון - כשאתה רואה 500 גברים קופצים בפנים, והכל מתנהל מבלי שמישהו יוריד חולצה או ייגע במישהו אחר, רק במבטים. אוכלים אותך בעיניים. כשעמדתי ליד הבר והנחתי יד על הכתף של החבר, איש ביטחון ענק, גורילה מיהר לבוא אלי ואמר לי 'With no hands'".

ומחוץ למועדון?

"אנשים יוצאים החוצה ומדברים, לפעמים מגיעים ביחד למכונית או לחניה או לבית. העובדה שזה לא פתוח במאה אחוז הופכת את הכל ליותר מרגש. למרות שזה גם לא ממש נסתר; אחרי שיצאנו הלכנו ביחד למין אבולעפיה של ביירות. אתה רואה קבוצות גדולות של גברים צעירים, עם הרבה רעש ומוסיקה מהמכוניות. בארבע וחצי בבוקר אכלנו וצחקנו ושתינו והם שרו, אחד מהם עמד על האוטו ועשה מין ריקודי בטן או חיקויים של סבאח (זמרת לבנונית). צריך להיות הלן קלר כדי לא לשים לב שזו חבורת הומואים".

הרגשת בטוח?

"הרגשתי בטוח כי הייתי עם חבר. צריך גם להבין שצפון ביירות זו המקבילה לצפון או מרכז תל אביב, אף אחד לא היה מתנהג ככה בכפרים או בדרום לבנון, או אפילו בטריפולי, שזו עיר גדולה אבל מאוד שמרנית. בניגוד למקומות האלה, בצפון אין אנשי חיזבאללה חמושים.

"ביום לפני שעזבתי, חיזבאללה ירו קטיושות על קרית שמונה, וזה היה כשישראל היתה מגיבה חזק. אני יושב בבית של החבר ואנחנו רואים בטלוויזיה הלבנונית שחיזבאללה ירה קטיושות על קרית שמונה ואת כל ההתגוננות בישראל והולכים לישון. בבוקר אנחנו קמים ואני רואה את כל המשפחה - החבר, האמא, הסבתא - כולם עם עיניים אדומות. הוא שואל אותי אם לקחתי כדור שינה או משהו, אני עונה שלא ומסתכל החוצה. שלושה ק"מ משם ענן שחור, הישראלים פוצצו את תחנת הכוח בג'וניה בלילה".

זה יצר מתח ביניכם?

"דיברנו על זה. לרגע נבהלתי - חשבתי על זה שאני נמצא בבית של לבנוני רגע אחרי שישראל הפציצה את העיר שלו. חשבתי שישנאו אותי. אבל העוינות היתה בעיקר נגד חיזבאללה".

למפגשים שלך עם גברים במדינות ערב התלוותה תחושת אי נעימות כלכלית?

"לא בהכרח. בירדן הייתי 200 פעם. אם אתה הולך ל-Books@Cafe ורוצה לפגוש מישהו, אתה יכול לגשש מיד. אם זה מישהו שדובר אנגלית ולבוש ברמה, אתה יודע שהוא לא מחפש את הכסף שלך. מי שמחפש כסף ילך לאזור התיאטרון, איפה שמסתובבים הפליטים ויש יותר נזקקים. זה כמובן שונה ממדינה למדינה - דובאי זה בית זונות אחד גדול, מקום מלא עובדים זרים, רוב האוכלוסייה לא ערבית, ויש קרוזינג בכל מקום, אתה לא הולך שלושה מטר בלי שיתפסו אותך, בין אם אתה בקניונים, בסטארבקס, זה לא משנה".

בלי להתחשב באדוארד סעיד

"כאן זה מקובל למדי. אדם מודה במעשי הסדום השלו, ומדברים על כך מסביב לשולחן בבית המלון. לעתים אתה מכחיש בהתחלה, ואז כולם מתגרים בך עד שאתה מתוודה. בנסיעה לימודית כמו שלנו ולאור המשימה שהטילה הממשלה שלנו, ראינו זאת כחובה להשתתף במעשה מיני מסוג זה" גוסטב פלובר, "פלובר במצרים"

יאיר קידר, שערך את מגזין התיירות "מסע אחר" בשנים 2003-2005, הגיע למצרים לראשונה ב-91' כשהיה בן 22. "נסעתי עם חבר צרפתי הומו וכומר קוריאני דובר איטלקית שסוכנות נסיעות שידכה לנו", הוא אומר.

יאיר קידר. יש ממד של אשמה
קידר החל לחפש את הסצינה ההומואית במקום שנאמר לו ששם היא מתחוללת - מבואות של בתי מלון. "אתה בלובי מאוד גדול של בית מלון, נגיד הילטון, מתיישב על הספה, ובולש עם העיניים. מישהו מתיישב לידך ומתחילים לדבר על מזג האוויר - 'היה יום חם היום', 'מאיפה אתה?' 'מה אתה עושה בחיים?' 'היית בפירמידות?' ואז הוא שואל אם אתה רוצה לשתות קפה ומוסיף 'רק שנינו ביחד', ומשם דברים מתפתחים.

"חוץ מזה יש את הטיילת לאורך הנילוס, שזה גם מקום לתפוס, המקומות הלימינליים האלה ליד המים, האזור שבו התרבות נגמרת. אתה מסתובב בשעות הערב, יש חבורות של שניים-שלושה בחורים, והם מתחילים לדבר איתך, הם מציעים לבוא איתך ולבקר בחדר".

הרגשת אשמה, על כך שתיירות הומואית היא גם תיירות מין, במובן השלילי?

גוסטב פלובר. אתה מכחיש בהתחלה
"זו דילמה מוסרית, כי הביקורים נובעים גם מסיבות טובות. האם יש קונפליקט בין מה שהם מוכרים לבין המשטרים שבמדינות האלה והממד הכלכלי שרווי ביחסי המין? יש סתירה גדולה. אבל אני רואה את הסתירות האלה גם במקומות אחרים; היו מטיילים שהייתי מדבר איתם כעורך 'מסע אחר', ובהתחלה הם היו מספרים לי 'הייתי בהר הגעש, הייתי בטרק, הייתי פה ושם', ואז כשהעניינים התחממו הם היו מספרים מה הם עשו בלילות - ילדות בנות 12 בקולומביה ובתאילנד".

יש משהו ייחודי לחוויה ההומואית במקומות כאלה?

"יש דמיון בין קרוזינג הומואי לתיירות; מוכרים לך משהו שנראה מאוד יפה מבחוץ על ידי זה שהוא מסתיר את הפרובלמטיות המוסרית שבו, בכך שהוא מבטיח משהו שהוא לא יכול לקיים. בשניהם יש ממד לא מבוטל של אשמה. מצד שני, תמיד חשבתי שהומואיות זה אוצר גדול שמאפשר לך לפגוש אנשים ולצאת איתם למסעות חדשים. זה מסקרן ואתה רוכש חוויות, עד שבגיל מסוים אתה מגלה שהסבלנות שלך פוחתת, אתה נעשה סקרן פחות".

בני ציפר, שעורך את מוסף "תרבות וספרות" ב"הארץ", כתב רבות בספרים ומאמרים על חוויותיו הארוטיות במדינות ערב. לדבריו, הוא בוחר להתעלם מתחושת האשמה הכרוכה ביחסים הכלכליים. "אתה הולך באלכסנדריה ואנשים מציעים לך את עצמם תמורת שווארמה. אם הייתי פוליטי ומרקסיסטי אז לא הייתי עושה שום דבר. אם מישהו מציע לך דבר כזה אתה צריך לזעוק עד לב השמים. אני עושה דבר רע. אני בא לממש תשוקה על גב המסכנים הללו. יחסי הכוח האלה הם הרי עתיקים, זה מה שהיה קורה בתקופה הקולוניאלית. אנשים שהיו כלומניקים בצרפת הפכו אדונים גדולים במדינות האלה כי יכלו לשלוט על אנשים".

אז איך אתה מצדיק את זה בפני עצמך?

"אולי בכתיבה אני מטהר את עצמי, אולי בזה שאני אומר את זה עכשיו. אני תמיד נוסע כדי לכתוב ותמיד כתבתי, אני לא יכול להביא את עצמי לנסוע סתם, ובזה אני לא מקורי, לא המצאתי את זה. אני נוסע למצרים מתוך מטרה רשמית לכתוב על חנויות ספרים, אבל המטרה האמיתית בתוכי היא בכל זאת שיקרה משהו, מבחינה ארוטית, אחרת אהיה מאוד מאוכזב".

היחסים הפוליטיים לא שבים ומפריעים, בתקופה שבה מדברים באופן ביקורתי על המזרח שיצרו הסופרים שאתה קורא?

"אני טובל בתוך העניין של המזרח הארוטי והספרות יחד, בלי להתחשב באוריינטליזם ובלי להתחשב באדוארד סעיד. יש לי החיים שלי והחוויות שלי והדברים שלי".*



תומס אדוארד לורנס. ידידות שהופכת לאהבת גברים


ליאור קיי. בגנים יש חוויה של גילוי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו