זהו בהחלט אחד הימים שהייתי מוותר על כתיבה. למעשה כשאני מקדיש לעניין מעט מחשבה אני מגיע למסקנה שכמעט כל הימים הם ימים שהייתי מוותר בהם על כתיבה. הימים הם ימי חופשת חג המולד שגושרו בבית הספר של הילדה עם ימי החופשה של חג הקורבן. ומשום שחגים אלה אינם נחשבים לרשמיים במדינה, המשק ממשיך בשלו ולא היה מנוס מכך שאשתי תצא למשרתה הממשלתית ואני אשאר עם הילדה בבית. התינוק, ברוך השם, לומד בגן ששובת אך ורק בימי חג מוסלמיים, כך שהוא לבטח שר עכשיו את שירו האהוב "באבא נואיל אל-חטיאר", שיר על הזקן בעל הזקן הלבן הארוך שמביא מתנות לילדים שבני כלל אינו נמנה עמם.

מהבוקר אני מסתובב חסר מנוחה והילדה רודפת אחרי. "בסדר", היא אמרה כשהודעתי שאני מוכרח שקט לשעה על מנת לסיים את המטלה, "תעבור לחדר שלי ואני אשאר כאן בסלון ואראה אל-ג'זירה לילדים". מאותו יום שבו שכרתי חדר עבודה אין לי מקום לעבוד בבית, לא פינת עישון ולא פינה שקטה, כך שהצעתה של הילדה נשמעה אדיבה ומפתה למרות שמדובר בסחיטה כי אנחנו משתדלים להגביל את שעות הצפייה בטלוויזיה.

"אולי במקום טלוויזיה תקראי ספר?" ניסיתי.

"לא", היא נדה בראשה, "סרטים מצוירים".

הסכמתי תחת לחץ והעברתי את מיטלטלי לחדרה של הילדה. התיישבתי על הכיסא הוורוד הנמוך המרופד בבד שנושא דמות מצוירת בעלת שיער שחור ארוך חלק ובחנתי את סביבת העבודה החדשה שלי: חיקוי מפלסטיק של עמדת איפור, יומן סגול מקושט בפרחים אדומים, מגירות ורודות וצהובות עם כלבלבים חייכניים המשמשים כידיות, תמונות ממוסגרות בעץ ופרווה של הילדה וחברותיה, קופת חיסכון ריקה בצורת פרה מאושרת שמחזיקה בפיה פרח. הרבה ורוד, אדום עדין, סגול, שפע של ורדים, לבבות ומכתבי ברכה בשגיאות כתיב שהיא החליפה עם חברותיה.

לאן נעלמה אותה אידיאולוגיה שליוותה אותי מאז נולדה הילדה, שעל פיה לא קונים שום דבר שמוגדר כמוצר של בנות? זכורים לי היטב אותם ריבים עם אשתי בשל צבעי המעילים שטרחתי לקנות לילדתי הקטנה, ומכוניות המרוץ, ומשחק הכדורגל הראשון שקיבלה בגיל שנה. לאן כל אלה נעלמו? ומי בכלל בחר את המכתבה הזאת? לאן נעלמה ההחלטה שנימנע מקניית מותגים ולא ניסחף אחר עדר חברתי שהתנהגותו מוכתבת בידי פרסומאים?

יושב מול חיוך של דורה וחצאית של בראץ התעתדתי לכתוב מאמר נשכני במיוחד, עצבני, עם אמירה כלכלית, חברתית, בעלת עוקץ פוליטי והד ספרותי שישקף את הלך הרוח שמלווה אותי מהבוקר. טור בהשפעת מאמר של ברטרנד ראסל, בקיצור, שקראתי אתמול בערב.

משפטים שקראתי שם מהדהדים בראשי ללא הפסקה. אמנם הוא פותח את מאמרו על צפון ודרום קוריאה, אך הוא בהחלט רלוונטי גם לדרום וצפון הרצועה. "מהי השפעת הרעב על סיסמאות?" הוא שואל. "כיצד משתנה יעילותן של הסיסמאות בהתאמה למספר הקלוריות בתזונתך? אם אדם אחד מציע לך דמוקרטיה והאחר מציע לך שק תבואה, באיזה שלב של רעב תעדיף את התבואה על זכות ההצבעה?"

לא היתה לי שום כוונה לקרוא ספר מעמיק, בטח לא מאמר של ראסל. נהפוך הוא, אוהב אני ספרים קלילים למדי לפני השינה ולמעשה לאורך כל שעות היום. לגמרי במקרה נח על ידי "פניני נובל", ספר שקיבלתי לאחרונה בדואר ורק אתמול הזדמן לי לעיין בו ולגלות שמדובר באסופה של מאמרים על פי נאומים של כלות וחתני פרס נובל לספרות. אני לא בטוח ממי קיבלתי את הספר, אבל נטיתי להאמין כי מדובר ברמז עבה מטעם קרן נובל כי עלי להתכונן. מוכרח אני להתחיל לשקוד על נאומי בפני חברי האקדמיה השוודית, ולא ארשה כי רמת נאומי תרד חלילה מזו של ראסל ובטח ובטח לא מנאומו של עגנון.

"אבא!" קראה הילדה.

"מה?!" צעקתי כמנהגי, כשחוט מחשבותי הדביליות ככל שיהיו נקטע באבו. "סליחה", התנצלתי. "כן, מה חמודה?" "עוד לא סיימת? משעמם לי". "ייקח לי עוד חצי שעה". "אתה לא יכול לסיים ברבע שעה?" "איך אני אקבל ככה נובל, תגידי, איך?" "מה תקבל?" "כלום, שום דבר. אני אומר לך, אם לא אקבל את הפרס זה רק בגלל חג המולד הזה שלכם". "על מה אתה מדבר אבא?" "שום דבר, שום דבר", רטנתי. "חוץ מזה, מי קנה לך את הפרה הזאת עם הפרח בפה, אההה?" הילדה הביטה בי.