בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

תוכנית מרשל לא תעזור

קרן המטבע הבינ"ל וארגון הסחר העולמי מאלצים את המדינות המתפתחות ליישם קפיטליזם בדגם נוקשה יותר ושוויוני פחות

תגובות

"האם התגובה לנחשולים האדירים בדרום-מזרח אסיה", שאל השבוע שר האוצר הבריטי גורדון בראון, "אינה מראה עד כמה כרוכים יחדיו גורלם של האנשים העשירים במדינות העשירות עם גורלם של האנשים העניים במדינות העניות?"

התשובה היא לא. נכון אמנם שהעשירים המופלגים עשויים לחוש צער כלפי העניים ביותר, ונכון שכמה מהם הגיבו בנדיבות לנוכח האסון האחרון. אבל קשה להעלות על הדעת כיצד גורלם ומזלם של העשירים ביותר ושל העניים ביותר יכולים היו להיות רחוקים יותר זה מזה. הונם של עשרת האנשים העשירים בעולם הוא 255 מיליארד דולר - כ-60% מכל ההכנסה השנתית באפריקה שמדרום לסהרה. הונם של 500 האנשים העשירים בעולם גדול מההכנסה השנתית של שלושה מיליארד האנשים העניים ביותר.

ויכוח סוער ניטש כעת בין הכלכלנים בשאלה אם חוסר השוויון העולמי גדל או פוחת. איש אינו חולק על כך שתהום פעורה בין עשירים לעניים, והיא ממשיכה להתקיים על אף עשרות שנות צמיחה כלכלית עולמית. אבל מה שאומרים לנו הניאו-ליברלים - המקדמים קפיטליזם גלובלי ללא הגבלות - הוא שאין ניגוד בין קפריזות העשיר לצורכי העני.

השבועון "אקונומיסט", לדוגמה, טוען שככל שנעניק חירות רבה יותר לעשירים, יוטב מצבם של העניים. אי-הטלת מגבלות היא תמריץ לעשירים לייצר צמיחה, שתהפוך "לגל גואה שיישא את כל הסירות". מדינות שמתערבות בשוק באמצעות "מסים מופקעים, תוכניות גרנדיוזיות של הוצאות ציבוריות וכל שאר מרכיבי מנגנון הצדק הכלכלי" גוזרות על בני עמן להישאר עניים. להיטות לצדק "רק מזיקה".

נכון אולי שצמיחה עולמית, גם כזו שפירותיה מתחלקים בצורה גרועה, מרימה אט אט כל אדם מהתהום. אבל לרוע המזל, אין שום דרך לדעת זאת, שכן הנתונים הקיימים כיום על עוני בעולם פגומים כל כך מבחינה מתודולוגית, כפי שהראו חוקרים באוניברסיטת קולומביה, עד שאין בהם שום תועלת.

אבל קיימת דרך נוספת לבדוק את הטענה הניאו-ליברלית: להשוות שתי מדינות שבחרו דרכי פעולה שונות. הבה נבדוק שתי מדינות שהגיעו לארץ המובטחת ולשגשוג. הבה נשווה את בריטניה - חלוצה של ניאו-ליברליזם - לשוודיה, אחד המבצרים האחרונים של חלוקה שוויונית של העושר. והבה נשתמש לשם כך בנתוני "אקונומיסט", "2005 - העולם במספרים".

ההפתעה הראשונה היא שבמונחי תמ"ג, שוודיה הצליחה לא פחות מבריטניה. ב-2002 התמ"ג השוודי לנפש היה 27,310 דולר; של בריטניה - 26,240 דולר. זו אינה תוצאה חד פעמית. בין 1960 ל-2001 היו רק שבע שנים שבהן נפלה ההכנסה לנפש בשוודיה מזו שבבריטניה. מה שמפתיע עוד יותר הוא שלשוודיה יש כיום יתרה במאזן התשלומים של 10 מיליארד דולר, בעוד שלבריטניה יש גירעון של 26 מיליארד דולר. אפילו לפי אמות המידה האהובות על הניאו-ליברלים, שוודיה מנצחת: יש בה שיעור אינפלציה נמוך יותר מאשר בבריטניה, "תחרותיות עולמית" גבוהה יותר ודירוג גבוה יותר מבחינת "יצירתיות ומחקר עסקיים".

במונחי רווחה, אין כלל תחרות. על פי מדד איכות החיים שפירסם "אקונומיסט" ("מדד ההתפתחות האנושית"), נמצאת שוודיה במקום השלישי בעולם, ובריטניה במקום ה-11. שוודיה מצויה במקום השלישי מבחינת תוחלת החיים, בריטניה - במקום ה-29.

הניגוד בולט דיו, אך הוא גדול בהרבה בעבור אלה שבתחתית הסולם החברתי. אולי שלא במפתיע, "אקונומיסט" אינו מפרסם נתונים אלה, אבל האו"ם עושה זאת. "דו"ח ההתפתחות האנושית" מ-2004 מראה כי בשוודיה חיים 6.3% מהאוכלוסייה מתחת לקו העוני המוחלט למדינות מפותחות (11 דולר ליום). בבריטניה השיעור הוא 15.7%. ל-7.5% מהבוגרים השוודים אין כישורי ידיעת קרוא וכתוב מספיקים לתפקוד יומיומי. זה שליש בלבד מהשיעור בבריטניה, שעומד על 21.8%. לבריטי יש סיכוי גבוה פי שלושה מאשר לשוודי להישאר במעמד הכלכלי שבו נולד; לידיעת המאמינים ששוק ללא הגבלות יוצר הזדמנויות.

הסיבה להבדלים האלה פשוטה. במשך מרבית המאה ה-20 נקטה שוודיה מדיניות שנועדה לצמצם את חוסר השוויון בין המעמדות החברתיים. אמצעים אלה כללו מה ש"אקונומיסט" מכנה "מסים מופקעים" ו"תוכניות גרנדיוזיות להוצאות ציבוריות". נראה שלמעשה, מדיניות זו חיזקה את התחרותיות הכלכלית של המדינה, והבטיחה לעניים חלק גדול יותר בהכנסה הלאומית הכוללת. בשוודיה, לדברי האו"ם, העשירון העליון מרוויח פי 6.2 מהעשירון התחתון. בבריטניה השיעור הוא פי 13.8.

המסקנה היא שלמדינות שמעוניינות להגיע לארץ המובטחת יש בחירה. הן יכולות לנסות להעתיק את דגם הפיתוח השוודי - שבמסגרתו יש חלוקה רחבה של תגמולי הצמיחה - או את הדגם הבריטי, המרכז את התגמולים האלה בידי העשירים.

אלא שמבחינה מעשית, אין להם שום בחירה. באמצעות קרן המטבע הבינלאומית וארגון הסחר העולמי, מאלצות אותן ממשלות הג'י-8 ליישם דגם הקרוב יותר לזה של בריטניה, אך נוקשה עוד יותר ושוויוני עוד פחות.

אם המצב לא ישתנה, "תוכנית מרשל" שמוצעת כעת למדינות המתפתחות היא חסרת כל תועלת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו