בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מידת הזהירות הראויה

אין ראיה חד-משמעית לכך שמתן הורמונים בכמויות גדולות בפרק זמן קצר אינו יכול לזרז תהליך של מחלת הסרטן. בעקבות כתבתה של ורד לוי-ברזילי, "האם יש קשר בין טיפולי הפריה לסרטן השד?" (מוסף "הארץ" 24.12.04)

תגובות

בכתבה עצמה ובתגובה עליה הופיעו כמה התבטאויות, קצתן נזעמות, של מומחים, ששללו קשר בין טיפולי הפריה לסרטן השד. על כך יש לומר מיד שהדרך הטובה ביותר לאשש או להפריך את ההשערה בדבר הקשר בין טיפולי הפוריות לסרטן השד (וסרטן אברי רבייה אחרים) אצל המטופלות היא עריכת מחקרי מעקב מקיפים, ארוכי טווח, על קבוצות אוכלוסייה נרחבות ובשיטות מחקר מתאימות.

ממחקרים המתפרסמים בכתבי עת מדעיים עולה כי לנשים הלוקות בפוריותן יש סיכון מובהק לחלות בסרטן השד או בסרטן שחלות. ממצאים אלה אינם מתייחסים לטיפולי הפוריות, אלא לעצם העובדה שהאשה לוקה בפוריותה. בלי קשר לעקרות, על פי מחקר אמריקאי מ-2003 שסקר יותר מ-1,300 נשים שילדו לראשונה בגיל שמעל 40 שנה, יש לנשים אלה סיכון גדול פי 3.7 ללקות בסרטן השד, בהשוואה לנשים שילדו לראשונה בגיל 23. ההערכה היא שככל שהאשה יולדת לראשונה בגיל מבוגר יותר, היא חשופה ליותר גירויים מסרטנים. במלים אחרות, עקרות וגיל לידה גבוה של האשה הינם, כל אחד כשלעצמו, גורמי סיכון לסרטן.

כמו במחקר שנערך בישראל, גם במחקרים שנערכו במדינות אחרות נמצא שבקרב נשים שקיבלו טיפולי פוריות ישנה "העלאה" בסיכון לסרטן השד, אולם עלייה זו אינה מובהקת מבחינה סטטיסטית. מחקרים שניסו לבחון את הקשר בין טיפולי הפוריות - המאופיינים בתרופות שמכילות הורמונים - לסוגי סרטן באברי הרבייה הנשיים, לא העלו ממצאים חד-משמעיים. עם זאת, ראוי לציין שגם במחקרים שבהם לא נמצא קשר מובהק, מחבריהם ממליצים לערוך מחקרים ארוכי-טווח על אוכלוסיות גדולות יותר.

דווקא במחקר ישראלי שבחן את הקשר בין טיפולי פוריות לסרטן נמצא ששיעור החולות בסרטן מקרב המטופלות היה גבוה כמעט פי שניים מאשר באוכלוסייה הכללית. אולם, מחברי המחקר החליטו לא לכלול בניתוח הסטטיסטי חולות סרטן שחלו בשנה הראשונה לטיפולי הפוריות, וקבעו שאי אפשר לייחס לטיפולי הפוריות את השיעור הגבוה יותר של מקרי הסרטן.

עובדה זו מעלה שאלות. ראשית, בהתחשב במספר טיפולי הפוריות בשנה שנשים בישראל יכולות לקבל באופן חוקי ובמימון ציבורי (6), לא בטוח שזוהי חשיפה זניחה להורמונים, המצדיקה את הוצאתן מהניתוח הסטטיסטי. האם מישהו יכול להיות בטוח באופן חד-משמעי שמתן הורמונים בכמויות גדולות בפרק זמן קצר אינו יכול לזרז תהליך של מחלת הסרטן? לעומת זאת, יש הנחה שהשיעור הגבוה יותר של נשים שחלו בסרטן בקרב המטופלות הוא תוצאה של גילוי מוקדם - דווקא בשל הטיפולים והמעקב הרפואי. אם כך נשאלת השאלה, מדוע אין עורכים בדיקות מקיפות לנשים המועמדות להתחיל בטיפולי פוריות, כדי לשלול את האפשרות שהן חולות סרטן?

מספר טיפולי הפוריות בישראל גדול בצורה חסרת תקדים בהשוואה למדינות מערביות אחרות. מאחר שטיפולים אלה ניתנים על חשבון הציבור גם לנשים שסיכוייהן להרות נמוכים מאוד, ההצלחה הממוצעת של מחזור טיפול אחד בישראל הינה נמוכה יחסית (כ-18% בישראל לעומת 27% בארצות הברית). הלחץ החברתי להולדה ומדיניות טיפולי הפוריות בישראל יוצרים מצב שבו נשים ממשיכות בטיפולים אלה ללא הגבלה גם מעבר לגיל הפוריות, ובמקרים רבים, גם לאחר שכבר הגשימו את רצונן באימהות.

נשאלת השאלה: האם במצבים אלה ישנה הצדקה להמשיך בחשיפת הנשים לטיפולי פוריות, כאשר אי אפשר לשלול באופן חד-משמעי את הקשר בין הטיפולים לסרטן? האם ננקטת בהקשר זה מידת הזהירות הראויה מצד הנשים עצמן ומצד מומחי הפוריות?

נראה שהנשים אינן מודעות לאפשרות קיומו של קשר כזה. לעומתן, קשה להתעלם מהעובדה שהמומחים יודעים כי טיפולי הפוריות אינם נעדרים סיכונים בריאותיים לאשה. הראיה לכך - ועדת אלוני, ועדה ממלכתית-מקצועית, שדנה בסוגיית ההפריה החוץ-גופית ב-1994, הכירה כבר אז בצורך להודיע לנשים על סיכוני הבריאות האפשריים כתוצאה מטיפולים אלה, ולכן אף המליצה להקים שירותי ייעוץ ותמיכה, מעבר לייעוץ שנותנים הרופאים. המלצה זאת לא יושמה עד היום ובאף אחת מיחידות הפוריות הרבות בישראל אין תקן לעובדת סוציאלית או פסיכולוג. ייעוץ בדבר תהליך טיפולי הפוריות, הסיכונים הכרוכים בו, תכנון משך הזמן שיוקצב לטיפולים ומשמעות ההצלחה או הכישלון שלהם בשביל האשה, נחשבים במדינות מערביות אחרות חלק חשוב מהטיפולים עצמם.

בהעדר מגבלה חוקית כלשהי בנגישות לטיפולי הפוריות - גיל, מצב בריאות גופני ונפשי, סטאטוס משפחתי ועוד - גם מומחי הפוריות שאינם חשים בנוח לתת טיפולים אלה למקצת המטופלות, מרגישים עצמם מנועים לסרב לדרישתן לקבל את הטיפול. מעניין לציין את ממצאיו של מחקר ישראלי מ-2003, שבו נשאלו גינקולוגים לדעתם על הדרישות הקפדניות של "השירות למען הילד" בבחירת המבקשים לאמץ ילד, לעומת חוסר בדיקה כלשהי של המועמדים לקבל טיפולי פוריות. רוב הנשאלים ייחסו חשיבות רבה למצבם הבריאותי של המבקשים לקבל טיפולי פוריות והיו בדעה שבדומה למועמדים לאימוץ, ראוי לערוך מבחנים פסיכולוגיים גם להם.

אולם, על פי המדיניות בישראל, טיפולי הפוריות נגישים לא רק למי שפוריותן אינה תקינה. קבוצות נשים בריאות ופוריות מסתייעות בטיפולים אלה ויתכן שבכך מסכנות את בריאותן לעתיד: נשים פנויות המעוניינות בהקמת משפחה חד-הורית מרצון בסיוע תרומת זרע, ולפעמים גם תרומת ביצית; לסביות; נשים המשמשות פונדקאיות; נשים (או זוגות) המעוניינות בבחירת מין הוולד בגלל סיבות גנטיות או חברתיות. גם ביחס לקבוצות נשים אלה אפשר לשאול אם זה מוצדק לעודדן לעבור טיפולי פוריות במצב של אי-ודאות לגבי השלכותיהם לטווח קצר וארוך.

סוגיה זו חשובה במיוחד בהתחשב בכך שאין בארץ מסד נתונים מסודר בתחום זה, מספר המחקרים קטן ורובם נעשים ומדווחים על ידי גינקולוגים. באופן טבעי הגינקולוגים אינם עוקבים אחר בריאות האשה לאחר סיום הקשר הטיפולי עמה, ולא אחר בריאות הילדים, אם נולדו. בהעדר מעקב מרכזי ומתוכנן, קשה להסיק מסקנות על השלכותיהם של טיפולי פוריות.

דברים ברוח דומה כלולים בדו"ח מועצת הנשיא האמריקאי לביו-אתיקה ממרס 2004. מועצה זאת בחנה במשך שנתיים את הידע הקיים על טיפולי פוריות והגיעה למסקנה שנחוצים מחקרים נוספים, במימון ממשלתי, שיעקבו אחר בריאותם ורווחתם של הנשים הנחשפות לטיפולים אלה ושל הילדים הנולדים בעקבותיהם. אחת מהמלצותיה של מועצת הנשיא היתה להגן בצורה טובה יותר על המטופלות דרך גיבוש טפסים להסכמה-מדעת שלהן לטיפולים, שיפרטו בצורה בהירה את הסיכונים הבריאותיים האפשריים הכרוכים בטיפולי הפוריות, לאשה ולצאצא הנולד בעקבותיהם.

המדע בכלל והרפואה בפרט יכולים לרשום לזכותם הישגים משמעותיים רבים במאה השנים האחרונות. אולם, המדע מחייב מידה רבה של זהירות והתקדמות אטית תוך כדי בדיקה מתמדת, כולל לטווח ארוך. כדאי להזכיר בהקשר זה מאמרים אחדים שהתפרסמו ב-2004 על השימוש באסטרוגן סינתטי לא-סטראודיאלי, שהיה בשימוש בארצות הברית בין השנים 1971-1938. תרופה זו ניתנה לנשים במשך כ-30 שנה למניעת הפלות טבעיות, עד שמינהל המזון והתרופות האמריקאי אסר את השימוש בה בשל עלייה קלה בסיכון לסרטן שד אצל הנוטלות אותה, ובעיקר מפני שהתבררו הסיכונים השונים לילדים שאמותיהם נחשפו להורמון זה בהיותם עוברים.

אצל בנות שנחשפו לתרופה בהיותן ברחם אמן ישנו סיכון מוגבר לאי-תקינות באברי הרבייה שלהן ולשיעור גבוה יותר של עקרות. גם הבנים של נשים שנחשפו לאסטרוגן זה בהיותם ברחם האם סובלים מסיכון מוגבר של בעיות באברי הרבייה ומסיכון גבוה יותר לחלות בסרטן הערמונית והאשכים. בוודאי שכולנו מקווים שהטיפולים הניתנים היום בטוחים יותר, אולם נראה שספקנות וענווה הן התכונות הרצויות של החוקר והמחקר, כדי שנוכל לתת אמון בממצאיהם גם בעתיד.

בהתחשב בהיקף טיפולי הפוריות ובמספר מחזורי הטיפול לאשה בישראל, ובעובדה שהפריית המבחנה הראשונה בישראל נעשתה רק לפני 22 שנים, נראה שהגיע הזמן לכך, שבדומה לארצות הברית ובריטניה גם מדינת ישראל תקצה משאבים כדי לדעת יותר על בריאותם של המעורבים בטיפולים אלה. בסופו של דבר, מחויבותה של המדינה היא להבטיח את בריאותם ואת חייהם של הילדים שהיא משקיעה הרבה כל כך בהולדתם, ולוודא שהיא עושה את המרב כדי שילדים אלה יזכו לאמהות בריאות שיוכלו לגדלם. *

ד"ר רות לנדאו היא מרצה בכירה בבית הספר לעבודה סוציאלית ולרווחה חברתית על שם פאול ברוואלד, באוניברסיטה העברית בירושלים



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו