בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

איש אינו יוצא נקי

אדוני הארץ
המתנחלים ומדינת ישראל 2004-1967 עקיבא אלדר ועדית זרטל.
הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 640 עמ', 98 שקלים

3תגובות

"אדוני הארץ הוא ספר מרגיז וטורד שלווה", נכתב על גבו של הספר. הגדרה קולעת ללא ספק, אך יותר משהוא מרגיז, זהו ספר עצוב. עצוב למי שחרד לגורלה, לדמותה ולעתידה של הדמוקרטיה הישראלית. סיפור ההתנחלות בשטחים הוא גם סיפור גלישתה של דמוקרטיה זו במדרון החלקלק שבתחתיתו היא עלולה להתאייד. קריאתם של יותר מ-600 עמודי הספר מלמדת כי הכיבוש, ומעשה ההתנחלות שבא בעקבותיו, קירבו אותנו במידה מסוכנת אל התחתית הזאת. מה שהחל בהתרוממות רוח ביוני 1967, עם "שחרורם" של שטחי מולדת, והחזרה ל"ענתות ושילה", כהתפייטותו של משה דיין, התפתח לאסון לאומי שסופו מי ישורנו. מה שהחל כ"כיבוש נאור" הפך, בעקבות הקמתן של ההתנחלויות, לכיבוש מכוער וגזעני, שנושאי דגלו, המתנחלים, היו ל"אדוני הארץ", הרומסים ברגל גסה לא רק את זכויות האדם הבסיסיות של שכניהם הפלסטינים, אלא גם את הנורמות הבסיסיות של הדמוקרטיה הישראלית.

אך יהיה זה מפלט נוח, וטעות קשה, להאשים את המתנחלים לבדם במה שהתרחש בשטחים מאז 1967, ובפגיעה הקשה באושיות המשטר הדמוקרטי. שהרי, כפי שכותבים אלדר וזרטל, "התפתחותן של ההתנחלויות לא היתה אפשרית בלעדי הסיוע המסיבי שקיבלו ממנגנוני המדינה השונים, בלי ההכשר המשפטי שזכו לו, וללא קשרי החיבה והתכלית שנרקמו בין המתנחלים לבין צמרת הצבא". ואכן, הממשלות כולן, הממסד המשפטי על מרכיביו השונים וצה"ל ומפקדיו הבכירים, כולם נתנו יד להרחבת מפעל ההתיישבות בשטחים. מי בשמחה, מי במחאה קלושה, מי בעצימת עין וקריצה ומי בהתעלמות מופגנת מהפרות מסיביות של החוק. איש אינו יכול להתחמק מאחריות.

החל בממשלת אשכול, שבחסות האופוריה של ניצחון מלחמת ששת הימים החלה את מלאכת ההתנחלות, דרך ממשלתו הראשונה של יצחק רבין, ששר הביטחון שלה, שמעון פרס, שיתף פעולה עם גוש אמונים והכשיר את עלייתם הלא-חוקית לקרקע של מתנחלי סבסטיה. ממשלתו של אהוד ברק, שבתקופתה "חל הגידול החד ביותר בהיקפי הבנייה בשטחים מאז חתימת הסכמי אוסלו" (עמ' 238), ועד ממשלתו של אריאל שרון, ש"בעודו מדבר על 'ויתורים כואבים'" המשיך "להרחיב את הבנייה בשטחים הקרובים ללבו, להעמיק את אחיזתה של תוכנית הקנטונים שלו בשטח, ולהזרים משאבי ענק להתנחלויות קיימות שלבשו אדרת של 'שכונות חדשות'" (עמ' 551).

עצוב במיוחד לגלות את תרומתן השלילית של הרשויות המשפטיות - החל ביועצים המשפטיים לממשלה דרך הפרקליטים הצבאיים, פרקליטות המדינה, ועד לבתי המשפט ואנשי אקדמיה - להכשרת הכיבוש וההתנחלויות, לאימוץ נורמות פסולות ואנטי-דמוקרטיות ולהשלמה עם "פריעת החוק מצד המתנחלים, ואי אכיפת החוק עליהם". גם כאן איש אינו יוצא נקי. לא שופטים דוגמת אורי שטרוזמן, שגזר עונש של שישה חודשי עבודות שירות על ניסן אישגוייב, אשר ירה לתוך סימטה שאליה נמלטו נערים שזרקו אבנים והרג אחד מהם; או השופט עזרא הדיה, שגזר עונש של ארבעה חודשי עבודות שירות על פנחס ולרשטיין, שרדף אחרי נערים שהציתו צמיג על הכביש, ירה באחד מהם, פגע בגבו והרגו; והשופטת רות אור, שזיכתה את נחום קורמן, אשר נחשד בגרימת מותו של הילד חילמי שושה לאחר שהיכה אותו, בעט בראשו, הניח את כף רגלו על צווארו והיכה בראשו בקת אקדחו. או השופט יעקב בזק, שהבין ללבם של אנשי המחתרת היהודית אשר רצחו סטודנטים במכללה האיסלאמית, הניחו מטעני חבלה במכוניות של ראשי ערים בגדה המערבית ותיכננו לפוצץ את המסגדים בהר הבית ולהקים את כל העולם המוסלמי על ישראל. לבו של בזק הלך שבי אחר האנשים "הטובים וחדורי האמונה". השופט פינקלמן, שישב בהרכב לצדו של בזק, תיאר את ישועה בן-שושן, מי שהגה ותיכנן את פיצוץ כיפת הסלע, כ"ספרא וסייפא, גיבור מערכות ישראל". רוב חברי המחתרת יצאו בעונשים קלים, וכולם, גם אלה שהורשעו ברצח, שוחררו מהכלא לאחר תקופה לא ארוכה.

אך יותר משפסקי הדין האלה מקוממים, מזעזע לקרוא את הנמקות השופטים, ששיאן בקביעתו המדהימה של השופט הדיה, אשר כתב, בהסבירו מדוע אין להשית על ולרשטיין עונש חמור: "שמתי לי לנגד עיני את האמרה ש'אין לדון את חברך עד שתגיע למקומו'". "בכך", כותבים אלדר וזרטל, "שמט השופט את הקרקע שעליה עומד מעשה השפיטה כולו".

ברור שהשופטים הרשו לעצמם לכתוב את פסקי הדין האלה רק משום שזיהו שהחברה הישראלית משלימה עם הכרסום ההדרגתי והנמשך בנורמות הדמוקרטיות, ושהיא מוכנה להשלים עם המצב שהתפתח בשטחים כפי שהיטיב להגדירו המשפטן-פוליטיקאי, אמנון רובינשטיין. בשטחים, הוא קבע, "יש אזרחים ישראלים עם מלוא הזכויות, ויש לא-אזרחים לא-ישראלים עם לא-זכויות".

רק על הרקע הזה ניתן להבין את עזות המצח של פליאה אלבק, בכירה בפרקליטות המדינה, שהנחתה את פרליטות מחוז תל אביב כיצד להתגונן מול תביעת נזיקין שהגיש פלסטיני, באוקטובר 1991, אחרי מות אשתו מאש שוטרי משמר הגבול. "התובע רק הרוויח ממות אשתו, שכן בחייה היה חייב לפרנסה ועתה אינו חייב, ולכן נזקו הוא לכל היותר אפס". אך אלבק לא פעלה בחלל ריק. מעליה היו שרים ויועצים משפטיים שהיא היתה שלוחתם, ושהם לא הסתייגו מדרכה. שר המשפטים דן מרידור אמנם נזף בה על הנחיותיה אלה, אך לא פיטרה. היועצים המשפטיים בתקופת השיא של פעילותה, שנמשכה יותר מעשור, היו אהרן ברק ויצחק זמיר.

אך יותר מכל, סיפורה של ההתנחלות הוא סיפורו של אריאל שרון. רבים מאוד שותפים למעשה ההתיישבות מעבר לקו הירוק, אך איש מהם לא השפיע עליו כמו שרון. החל בגירוש בדווים מאדמותיהם בפתחת רפיח כדי לפנות מקום להתנחלויות, עוד בהיותו אלוף פיקוד הדרום, דרך תמיכתו במתנחלי גוש אמונים שעלו לסבסטיה וסירבו להתפנות, בעודו משמש יועץ לראש הממשלה, יצחק רבין; עבור בקריאתו ב-1975 לשבש את אחד מביקוריו של שר החוץ האמריקאי, הנרי קיסינג'ר, תוך שהוא קובע כי "יש להקים התנחלויות בכל יום ולהוכיח לאמריקאים שלממשלת רבין אין תמיכה בעם לנסיגה מיהודה ושומרון"; וכמובן בתפקידיו השונים בממשלות הליכוד, שבהם הופקד על ההתיישבות בשטחים ופעל ללא לאות להקים יישובים על כל גבעה ולסכל כל אפשרות של הסדר עתידי. כשר החוץ בממשלתו של בנימין נתניהו, לאחר חזרתו מהדיונים על הסכם ואי, קרא למתנחלים להשתלט על גבעות יהודה ושומרון כדי למנוע את מסירתן לידי הפלסטינים. אפשר להמשיך עוד ועוד, כי מפעל ההתיישבות בשטחים עוצב בדמותו ובצלמו של אריאל שרון, "שהוא היה ההורדוס שלו" (עמ' 526).

אך השפעתו של שרון חרגה הרבה מעבר לעיצוב מפת ההתיישבות בשטחים. הוא גם קבע את "תג העלות המזעזע" של האינתיפאדה השנייה, שאותה הצית בעלייתו להר הבית בסוף ספטמבר 2000. הוא אחראי גם "לפראות קצרת הרואי של תוואי הגדר המפרידה", ואפילו ל"התקוממות היהודית מבית, אותה מלחמת אחים המתרגשת על מדינת ישראל" (עמ' 526).

שרון, כמו גיבורה של טרגדיה יוונית, נאלץ "בתהליך דיאלקטי מייסר" להתייצב מול יצירי כפיו ולהתמודד "מול מחיר ההתנחלויות ומשמעויות הכיבוש". שרון קוצר בימים אלה את מה שזרע במשך כארבעה עשורים. מי שב-1974 קרא לחיילים לסרב לפקודה לפנות את מתנחלי חווארה, חווה עתה את משמעותן ההרסנית של הקריאות לסירוב פקודה כשהוא מעברו השני של המתרס. מי שרמס ברגל גסה כל חוק ופעל בניגוד להחלטות הממשלות כולן, גם אלה שבהן כיהן כשר, עומד מול תלמידיו ובני טיפוחיו המחקים את מעשיו ומקימים מאחזים לא חוקיים על אותן הגבעות שהוא קרא ליישבן. והמתנחלים, ששרון היה יקירם, מעמידים אותו "בשורה אחת הן עם ראשי המשטר הנאצי, הן עם מנהיגי השמאל בישראל, הן עם מוסוליני, הן עם שבתאי צבי והחלילן מהמלין" (עמ' 563). כך, כנראה, נראית נקמתה של ההיסטוריה. שרון, שהסית מול ראשי הממשלה כולם ותרם לא מעט לאווירת השיסוי שקדמה לרצח רבין, ניצב עכשיו מול רבנים משולחי רסן, המוציאים דיני רודף ודיני מוסר שהוא כתובתם.

אלדר וזרטל מתעדים בפירוט רב את צמיחתו של גוש אמונים, את שורשיו ההיסטוריים והאידיאולוגיים ואת אופני הפעולה הייחודיים שפיתח. הגוש הוא, לדבריהם, "התנועה הפוליטית המשוכללת והמשפיעה ביותר על החברה והדמוקרטיה שפעלה בישראל מאז הקמתה", וגם ה"מסוכנת שבהן". ואכן, גוש אמונים הוא דוגמה מובהקת ליכולתה של קבוצה קטנה, מאורגת היטב ובעלת אידיאולוגיה מגובשת, שחבריה דבקים בה ללא ערעור, להכתיב לאומה שלמה את סדר היום הלאומי, הפוליטי והחברתי.

את העולם מחלקים אנשי גוש אמונים לשניים. אלה המסכימים עם דרכם ומסייעים לה, וכל האחרים. ומי שסוטה מדרכם, גם אם קודם לכן היה יקירם, הופך מטרה "לשנאתם הקרה והמחושבת". כך שמעון פרס, שסייע לגוש בעלייתו לסבסטיה ובמעבר אנשיו לקדום. מרגע ששינה את טעמו והחל לדבר על הצורך בפשרה בשטחים, היה לאויב מר. לפתע הוא "מנוכר לחלוטין לעם היהודי... יהודי פולני אטום זה מעז לחלל את זכרם של המיליונים שנרצחו בידי הנאצים... הוא יהודי שאינו מרגיש נוח בארץ. הוא אדם ללא מולדת. חסר אלוה" (ציטוט של מאמר מאת נדיה ורות מטר ב-Jewish Press, שמחברי הספר מצטטים בעמ' 300 בהסתמך על ספרו של נחום ברנע, "ימי נתניהו", 1999). אפילו מנחם בגין, מי שהכריז עם עלייתו לשלטון כי "יהיו עוד הרבה אלוני מורה", לא נמלט מחמת זעפם של אנשי גוש אמונים. "ומשעה שלא סיפק את כל חזונם, השתלחו בו ללא חשבון וללא סנטימנטים. בן-יום היה מבעל ברית לאויב".

למקום מיוחד, ושלילי, ראויים רבניהם של אנשי הגוש. אלה, המקבלים שכרם מן המדינה, אינם מהססים לצאת נגדה ונגד כל מה שהדמוקרטיה הישראלית מייצגת. פסקי ההלכה שלהם, התרסתם מול מוסדות המדינה והגזענות הטבועה בהגותם, לכל אלה יש משקל מכריע בלגיטימציה שהם מעניקים להתנהגותם הפרועה של המתנחלים ולזלזולם בחוק. לא בכדי הבהיר יגאל עמיר כי לא היה רוצח את ראש הממשלה אם לא היו בנמצא פסקי הלכה שעליהם נתמך. איש מהרבנים האלה לא הועמד לדין עד היום, והם ממשיכים להסית באין מפריע.

"איש לא נתן עד היום, ולו דין ציבורי, על מעורבותו בפרשת ההתנחלויות", כותבים אלדר וזרטל, "שכן, זולת היותה של החברה הישראלית דמוקרטית פחות, אנושית פחות, רציונלית פחות ולעומת זאת גם ענייה יותר, מפולגת יותר, ורוויה יותר שנאה ומחלוקת בשל ההתנחלויות, חיי הרוב המכריע של הישראלים נמשכו באין מפריע בעוד ההתנחלויות כובשות את מדינת ישראל מזה והורסות את חיי הפלסטינים מזה".

וזהו בעצם המסר של הספר הזה. בעוד שבשטחים נעשים מעשים שלא ייעשו והכיבוש מכלה כל חלקה טובה של הדמוקרטיה הישראלית, נמשכים החיים בתוך הקו הירוק "באין מפריע". לפיכך, על כל אלה שתרמו, במעשה ובמחדל, להתפתחותה של מפלצת ההתנחלות, יש להוסיף במקום של כבוד גם את אדישותה של החברה הישראלית. "אדוני הארץ" נועד לקעקע את האדישות הזאת ובכך חשיבותו.




תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו