ישראל היא מדינה רדיקלית: את הכל יש לבנות כאן מדי יום מחדש. דבר אינו בטוח, דבר אינו נח בשלום על יסודותיו. תחושה ארעית קבועה מרחפת מעל פני הדברים, לופתת את גרעין ההוויה הפנימי ביותר. נוכחויות מתקשות להצטבר, הבשר השמן ביותר יהפוך לפרוסת פסטרמה דקיקה ויתפורר, פרפורי הגסיסה בקושי יישמעו. הכל נמצא בתהליך מתמיד של הימחקות. איש אינו זוכר דבר, והזוכרים המעטים הם זן הולך ונכחד, עופות סהרוריים. מכאן שישראל היא מדינה ללא עבר. כלום לא קרה פה. כלום לא יכול לקרות.

אל מול השיכחון המכרסם בכל, כמעין אילוץ ריאליסטי הקושר אותנו בכל זאת אל ה"מציאות", מבעבעת ההיסטריה: כמעט מדי שבוע חורג פה משהו ממידותיו ומתפוצץ ברעש אדירים כאילו היה המפץ הגדול - אירוע שלא היה כדוגמתו ושאחריו שום דבר כבר לא יהיה מה שהיה. מישהו אמר משהו, מישהו עשה משהו, קווארק קטנטן של פעילות מתפשט לממדי ענק, ידו בכל ויד כל בו. אנשים זועמים, רותחים, מגדפים, קיטור יוצא מאוזניהם, אש מאחוריהם. איך הוא מעיז, מי נתן לו זכות, רק אצלנו קורים דברים כאלה, צריך להעלות אותו על מטוס ולהעיף אותו מכאן. משך רגע רועשת הארץ, מתפקעת מצדקנות, קרתנות, בריונות ומספר חסר תקדים של דעות משמימות, אבל אחרי שכולם צועקים עד שהתעייפו, נשכח הכל. הזמן עובר ככה, האדמה נחה. אז מה? אז מה? אז ככה.

כך מיטלטלת המציאות הישראלית בין גודש קדחתני לבין שכחה כמעט מוחלטת, בין מוות ממנת-יתר למוות מתת-תזונה. ההיסטוריה נכתבת על דיקט. התרבות היא אוסף אנקדוטות.

תקליט הבכורה של היונים, "אז היה אז", התחיל ברגע ישראלי היסטרי. בראיון לכבוד יום העצמאות בגלי צה"ל אמרה יפה ירקוני שהיא אינה יכולה להבין איך כעם שעבר את השואה, אנחנו מסוגלים לעשות דברים כאלה בשטחים. או משהו דומה לזה. תוך שניות נקבר הניסוח המדויק תחת חרם הופעות, 5,000 פקסי נאצה, איומים, תקיפה בסופרמרקט, ביטול ערב הצדעה חגיגי לכבוד 50 שנות פעילות שעליו עבדה ירקוני כשנתיים, ואפילו השמטה גרוטסקית של שירים הידועים בזכות ביצועיה משירוני תנועות הנוער. הודעת ההתנצלות הפומבית של ירקוני לא הועילה. זמרת המלחמות הפכה למכחישת שואה.

לרגע היה נדמה כי תביעתו של ארכימדס לנקודת משען ממנה יוכל להניף את העולם באה על סיפוקה. העולם עומד על ישראל. וישראל עומדת על צב. והצב עומד על לשונה של יפה ירקוני. ולשון זו יכולה להחזיק ימים ויבשות מבלי לאבד לרגע מיציבותה. שם הכל מתחיל ושם הכל נגמר. אלוהים לא משחק בקוביות.

במעבה הסערה צילצלתי לירקוני כדי לברר אם היא צריכה שומר ראש. מצב רוחה היה אמנם מזופת, אבל מהר מאוד התברר לי שבמערכת היחסים בינינו יהיה מגוחך מצדי להתיימר להיות הצד התומך. ירקוני אינה זקוקה לתומכים. בראיון שהעניקה בשבוע שעבר לזאטוט בערוץ 24 הסבירה שתשמח לקשר חדש עם גבר בתנאי שזה יסתלק מדי יום בשעות הערב, שלא ישרוץ בדירתה יותר מדי. מפלס האנרגיה שלה גבוה עד כדי כך שכניסה למרחביו אינה מותירה לך כמעט דבר חוץ מספיגת הקרינה. דיווה זה בהחלט אנדרסטייטמנט.

הצעתי לירקוני להקליט מחדש את "כל היונים", להיט פציפיסטי שכוח שכתבו דרורה חבקין (לחן) וזרובבלה ששונקין, בתו של אלכסנדר פן. ירקוני הקליטה את השיר ב-1969, וחשבתי שיהיה נחמד שיצוץ במפתיע שוב, מיד אחרי שההיסטריה תעביר הילוך ותהפוך לשכחה. להראות שליד "זמרת המלחמות" היתה שם תמיד גם הדיווה עם היונים. "במקום רובים מכודנים, נישא לך פרח בכוונת, במקום חגור של רימונים, תצחק לך כלנית אודמת".

פניתי לאלי אברמוב, מי שהוריד לי כטינאייג'ר דמעות יבשות עם השירים שכתב ללהקת הקליק ואמון על הנימים הדקים של המוסיקה האלקטרונית העכשווית, והוא הביא את רב-הטכנאים יואב שדמה. וכך יצא שרק חודשיים אחרי שנלכדה ירקוני לרגע במערבולת ההיסטריה הישראלית, כבר התנגנה במלוא המרץ הגלגל"צניקי גרסה אלקטרונית חדשה ל"כל היונים". הנה, לשכחה הישראלית יש גם צד קסום, משוחרר מעול העבר, פנוי רגשית לכל עסקת חליפין סקסית שמציע לו העכשיו. בכל רגע יכול כאן הכל להתחיל מחדש, הפעם על הצד הטוב ביותר.

אם הייתם אומרים לאחד מאתנו שבשנים הבאות הוא יעסוק בהקלטה מחודשת של להיטים ישראלים שכוחים, הייתם מקבלים מבט שהוא תערובת של ביטול וזעף. אבל די מהר מצאנו את עצמנו נוברים במרתפים של הפופ הישראלי, מחפשים שירים שיגדירו את זהותנו. "אז היה אז" מכיל גרסאות חדשות לעשרה שירים שהוקלטו במקור בתור הזהב של הפופ הישראלי, בין מלחמת ששת הימים למלחמת יום הכיפורים. שירים שהיו בשעתו להיטים אבל נעלמו לחלוטין מהנוף הרדיופוני. תת מודע פופי, קאנון מוחמץ.

הקריטריון לבחירת השירים היה יומרני: הם אמורים להציג קריאה חדשה בדימוי המצוי של המבצעים שלהם, להמציא את הטעם השלם לכניסתם בשער היכל התהילה של המוסיקה הישראלית. ששי קשת של "הלילה הארוך ביותר בעולם" כגיבור גלאם ים תיכוני. אריק לביא של "קוטפי הקפה" כגיבור קליפסו. יהורם גאון של "אולי על שפת הים" כאיש הכי עסוק בעולם השעשועים, מלך הגרוב. אילנית של "רינגולי" כקולית. עליזה עזיקרי של "נערה ממש אוצר" כפועלת בלוז, הצווארון הלבן של הצווארון הישראלי הכחול. רן אלירן של "לא לא לא" כסרז' גינסבורג מקומי, נונשלנט בתנועה. עדנה גורן של "מנדלבאום" כסיסטר-נו סול וירטואוזית. עפרה פוקס של "אני זו אני" כפרפורמנס קברטי. רבקה זוהר של "המתופף הקטן" כחיפוף ישראלי עילי, קרחנה היי-טקית. וכמובן יפה ירקוני של "כל היונים" כאמא אדמה נרקיסית, טקסט פוליטי סלוני.

זה לא תקליט נוסטלגי. הוא אינו מתגעגע למה שהיה. געגועים למה שהיה זה לא עניין תרבותי, זו בעיה פסיכולוגית. הוא גם לא תקליט רטרו תמים. הוא לא מנסה "להחזיר" משהו שהיה פעם לשדה של היום. הרטרו, כתופעה תרבותית, מיצה את תנופתו וחיוניותו אחרי שקיפל את ההיסטוריה לתוך ההווה והפך אותה לחומר עבודה בסיסי, מובן מאליו.

חרושת הקאמבקים של השנים האחרונות, לצד ים הכיסויים ללהיטים ישראלים ישנים, עשויים להעלות את הטענה שהפופ הישראלי מחפש את שורשיו, נתון בתהליך כזה או אחר של התבוננות עצמית, מגדיר לעצמו טעם, טריטוריה, היסטוריה, נטייה מינית. אבל רוב רובן של הגרסאות הן כיסוי שחוק ללהיטים ענקיים שכולם כבר מכירים, תוצרים אוטומטיים של תרבות אוטואימונית שמנקרת שוב ושוב באותו מקום, עד שהיא שותתת דם. מטרתן: מיחזור מהיר של חומר מוכר למינוף מהיר של מוצר שוק חדש, טריקים תפלים של כלכלת שוק אלמנטרית. כך גם רוב רובם של ה"קאמבקים", שמתרחשים בחלל טראגי, בלתי אפשרי: הם מושים את המתקמבק משומקום למקום שאף פעם לא יהיה. הם חסרים את מהותם, את ציר העלילה, את המרחב הדרמטי. לכן הם נראים במקרה הטוב כאנקדוטה של להיט אחד, ובמקרה הרע כבדיחה תמוהה על חשבון המתקמבק.

אז מהו "אז היה אז"? מפת דרכים חדשה, סיפור מסגרת חדש, הצעה פתיינית חדשה לעוסקים במלאכה: זהו הפופ הישראלי במלוא תפארתו, כיפי ושמשי אך בו בזמן מעודן ונינוח. כך הוא צריך להישמע. נמצא מתכון של ממש ל"גוד-וייבס" מקומי אותנטי. יש אופציה למסיבה בטעם טוב.

אורכו של התקליט, או יותר נכון קוצרו, 37 דקות, עומד ביחס הפוך לכמות הזמן שעבדנו עליו, שלוש שנים. שמונה מתוך עשרת השירים הכלולים בו הוקלטו מחדש בעזרת המבצעים המקוריים (זוהר מסרבת לשיר את שיריה הישנים, לגאון כנראה לא התחשק), שתכונתם המשותפת הבולטת היתה הספורטיוויות וקלילות התנועה. לביא שר אתנו את השיר האחרון שהקליט בחייו. הוא דילג באופן קבוע, במכנסיים קצרים, ארבע קומות, לדירתו של אברמוב כדי לדרוש להגביר את הטרבלים ולהוציא עוד החוצה את השירה.

כל השירים הוקלטו בסולמות המקוריים, בטייק אחד או שניים, מהשרוול, אחרי מחאה קלה על כך שהיום הם כבר לא שרים בסולם הזה. טיפלנו בשירים בפינצטה. כל אחד מהם עבר לפחות ארבעה מיקסים והונדס במיקרוסקופ כדי שישתחווה בפני העיבוד המקורי אבל ישמור על קשר אוזן עם מה שקורה במעבדות הצליל העכשוויות של המוסיקה האלקטרונית. השירים הכתיבו קצב עבודה אנטי כלכלי, אנטי אינסטנטי, מכבדים את מעמדם כאבני בניין בהיכל התהילה של המוסיקה הישראלית.

מסע שורשים הוא פרויקט פרדוקסלי: הדרך אל השורשים חסומה, השורש כבר אינו קיים כפי שהיה כשהתחיל לצמוח ולהצמיח. הוא השתנה. האקלים השתנה. המרחב האווירי השתנה. אמת אחת בכל זאת ודאית: השמים נראים הרבה יותר סקסיים כשממותניהם משתלשלים הג'ינסים הקצרים של אריק לביא. *

חברי להקת היונים יואב שדמה (מימין), אלי אברמוב וגיא אסיף. נמצא מתכון לוויברציות טובות