בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הלעד נצעד על הפיכסה של הפיקוס, עטלפים מזמזמים סביב ראשינו?

פעם הניבו הפיקוסים פירות עקרים ובלתי מזיקים ואז הגיעה לכאן באורח מסתורי צרעה בגודל מילימטר ושינתה ללא הכר את צבע המדרכות בתל-אביב

7תגובות

אף אחד כבר לא זוכר מתי המדרכות בתל אביב התחילו להיראות כמו קומפוט מתוק ודביק. תל-אביבים בני שלושים ומשהו לא מכירים מצב אחר. הם בטוחים שצבע המרצפות ומסלולי האופניים בשדרות היה תמיד גול כהה, מהול בגון אדמדם עם פסי בורדו. הוותיקים גורסים - ואיש אינו מאמין להם כיום - כי פעם, לפני 30, אולי 35 שנה, היו בעיר מדרכות אפורות. סתם אפור מלוכלך ומשעמם, בנאלי, בלי תוספות ססגוניות. תופעת הקומפוט שנדבק לסוליות הנעליים אינה ייחודית לתל אביב. כל הערים השכנות בגוש דן ולאורך החוף לוקות בתסמונת דומה: עצי הפיקוס התמירים שגדלים ברחובות הראשיים ובשדרות משירים על המדרכות והכבישים את פירותיהם הבשלים והעסיסיים, שנרמסים תחת רגלי הולכים ושבים, שכבות על גבי שכבות עתיקות. עונת הבשלת פירות הפיקוס מתחילה במארס ומסתיימת בשלהי אוקטובר, ולכן רוב ימות השנה מרוחות מדרכות הערים בנוזל דביק שהוא מטרד קבע מרגיז. תושבי תל אביב והסביבה יודעים שמכת הפיקוסים היא חלק בלתי נפרד מאורח החיים העירוני. טיול תמים בשדרות ח"ן או בדיזנגוף מסתיים תמיד בקירצוף סוליות הנעליים. רוכבי האופניים והקטנועים מסתכנים בהחלקה על העיסה הרטובה, שנהפכת לשמנונית. ובעלי מכוניות שמחפשים חניה בצל יודעים שלמחרת ימצאו את מכוניותיהם מטונפות לגמרי מכתמי פירות מפוצצים ושרידי החגיגה הלילית של העטלפים בשכונה.

הפיקוס הוא עץ המתנשא לגובה רב, ממשפחת התותיים, וכולל יותר מ-800 מינים שונים שגדלים באקלים טרופי וסוב טרופי, כמו זה השורר במקומותינו. המינים הגדלים בארץ הם פיקוס דתי (או קדוש, שכן הוא מקודש על ידי הבודהיסטים, המאמינים שבודהה ישב למרגלותיו כשזכה להארה), פיקוס השדרות, וושינגטוני, בנגאלי, המעוקם, החלוד, בנימינה, גומי ועוד. רוב הפיקוסים הם ירוקי-עד. הפיקוסים הראשונים הובאו לארץ ישראל מהודו על ידי הבריטים בשנות העשרים של המאה הקודמת. עד אז צמחו כאן עצי תאנה ושקמה, שהם בני דודים מדרגה ראשונה של הפיקוס. התאנה הכתה שורש בארץ ישראל עוד בימי קדם. המרגלים שנשלחו לתור את הארץ חזרו עם רימונים ותאנים, ובספר מלכים נאמר - "וישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע". הבריטים בהודו דווקא אהבו את החיים לבטח ואת הישיבה הנינוחה תחת גפנם ותאנתם, והאמינו שעם קצת מאמץ יכולה גם המושבה החדשה במזרח התיכון להפוך לגן עדן מוצל. לו ידעו שכעבור שלושים שנה בלבד יסתלקו כלעומת שבאו, מן הסתם לא היו מטריחים עצמם. ואמנם, הבריטים עזבו, אבל הפיקוס התאזרח אצלנו והתאקלם מצוין וכיום צומחים כאן כ-70 אלף פיקוסים. 30 אלף מהם מוגדרים כמלכלכים עד מלכלכים מאוד. כל 20 אלף הפיקוסים בתל אביב הם מהמין המלכלך. מתוכם, 5,000 נחשבים למטרד סביבתי רציני.

מי שהביא את הצרעה שיקום

מה קרה בשנות השבעים שהפך פיקוסים חביבים ורחבי צמרת לסיוט תברואתי? באותם ימים הגיעה לארץ צרעה בגודל מילימטר, שחייה בלי פיקוס אינם חיים. היא מצאה כאן גן עדן בתול בדמות עשרות אלפי פיקוסים שבמשך שנים ייצרו פירות עקרים - בולקלעך קטנים, ירוקים ויבשים שנשרו לארץ בשקט ומבלי לעורר עניין. כל זה השתנה לעד ברגע שנחתה כאן הצרעה, כפי שנוכחו לדעת במהרה חוקרי הצמחים והגנים. פתאום התמלאו העצים בפירות קטנים ועגולים רווי עסיס, שבמחזורים של בין שלוש עד ארבע פעמים בשנה נושרים על הארץ ומלכלים כל מה שנמצא בסביבה. תפקידה היחיד של הצרעה הזערורית בטבע הוא להפרות את הפיקוס. לכל סוג של פיקוס, כמו בסיפור רומיאו ויוליה, יש צרעה אחת ויחידה שמתאימה רק לו. הצרעה מתקיימת בסימביוזה מוחלטת עם הפגות (הפרי) של הפיקוס. מחזור החיים שלה תלוי בהימצאות פגות בקרבתה. והבשלתן של הפגות ונשירתן תלויות בהטלת הביצים ובהזדווגות של הצרעה בתוכן.

איך מתרחשת ההזדווגות? "הפיקוס הוא הפונדקאי היחיד של הצרעה", אומר חיים גבריאל, האגרונום הראשי של עיריית תל אביב, "הם חיים חיי שיתוף הדוקים. הצרעה נכנסת לתוך הפגה ומטילה שם ביצים. מהביצים בוקעים זחלים, שמתפתחים בהתאמה סימביוטית מלאה עם הפגה. אחר כך הופכים הזחלים לגלמים שמהם בוקעות צרעות בוגרות, זכר או נקבה. הזכרים מיד מפרים את הנקבות ואחר כך בוקעים החוצה ועוזרים לנקבות הכלואות בתוך הפרחים לצאת בזהירות, בלי לשבור את הכנפיים. ברגע שהצרעה עוזבת מת הזכר שסיים זה עתה למלא את ייעודו. הצרעה עפה לפגה חדשה, מטילה שם ביצים, ומסיימת את מחזור החיים שלה. וכך נסגר המעגל. הפעילות ההורמונלית שמתבצעת בפגה משחררת חומר בשם אטילן, ואת חומרי הניתוק. האטילן מגרה את תהליך ההבשלה של הפגה והופך אותה לפרי בשל ועסיסי, וחומרי הניתוק עוזרים לה לצנוח לארץ".

שאלת השאלות היא כיצד הצליח יצור מיקרוסקופי מאוסטרליה או מדרום מזרח אסיה (מקום מוצאן המשוער של הצרעות) להגיע לארץ על דעת עצמו וללא כל סיוע. מאחר שעד היום איש אינו יודע בוודאות איך הצליחה הצרעה לחדור לכאן, התפתחו בקרב הבוטניקאים והגננים כמה אגדות שעוברות מפה לאוזן. על פי הפופולרית שבהן, את הצרעות הביא חוקר ממכון וולקני שביקר בתאילנד, ראה פיקוסים עמוסי פירות בשלים ותהה מדוע אצלנו אין פירות על העצים. הוא בחר לחקור עץ פיקוס אחד, ממין פיקוס השדרות, אבל הצרעות הערמומיות ברחו לחופשי ועברו לכל הפיקוסים האחרים מאותו סוג, שהוא הנפוץ ביותר בארץ, הפרו אותם בזה אחר זה והתרבו אגב כך במיליונים. הסיפור הזה מסתובב בקרב החוקרים, אף שאיש אינו יודע מי החוקר ומתי בדיוק כל זה קרה לכאורה.

פרופ' דן איזיקוביץ מהמחלקה למדעי הצמח (בוטניקה) באוניברסיטת תל אביב לא מאמין בסיפור הזה. לו יש השערה אחרת. הוא עשה במשך שנים מחקרים תיאורטיים על יחסי הגומלין בין הפיקוס לצרעה ובין היתר ביקש לברר איך הצרעות הגיעו לארץ. יום אחד הוא אפילו לקח כמה מהן במבחנה ונסע אתן לדרום אפריקה, במטרה לבדוק כמה זמן הן מסוגלות לחיות בתא המטען. תלמידתו, ורד שוסטר-פיכמן, הקדישה את עבודת המאסטר שלה לקשר בין הצרעות והפיקוס החלוד, שמקורו באוסטרליה, ושניהם סבורים שהצרעה הגיעה לארץ באונייה דווקא.

"עד לפני 12 שנה", אומרת שוסטר-פיכמן, "לפיקוס החלוד לא היו פירות, אבל אז נכנסה הצרעה שלו לארץ ומאז הוא התחיל לפתח פגות שמתפתחות לפרי בשל. ניסינו לבדוק איך הצרעה הזאת הגיעה לארץ. חשבנו שאולי בתא המטען של מטוס. בדקנו את הטמפרטורות שם והגענו למסקנה שהאפשרות הזאת קלושה, כי הטמפרטורות נמוכות מדי. מהמחקרים שלנו עולה שהצרעה הגיעה באונייה או בכיס של אחד הנוסעים".

איך צרעה קטנה יכולה לנסוע ימים רבים כל כך באונייה?

"היא יכולה לחיות כמה ימים בלי אוכל".

גבריאל מהעירייה, שמתמודד עם מטרד הפיקוסים מדי יום, עוקב מקרוב אחרי כל מחקר ובדל מידע בנושא. "יש כמה סוגי צרעות", הוא אומר, "שבמשך שלושים השנה האחרונות הגיעו לארץ. איך הן הגיעו? יש כל מיני שמועות, אבל אני לא מכיר משהו מדעי. חרקים ופטריות יכולים להגיע בכיס של נוסע או בפרי שהוא מביא איתו. הצרעות מצאו כאן תנאי התפתחות מצוינים. האקלים מתאים ולא היו להן אויבים טבעיים שיקטינו את האוכלוסייה. חיפשנו אויב טבעי בארצות המוצא שלהן, רצינו לגדל ולהפיץ אותו, כדי שיתקוף את הצרעות. דיברנו על כך עם פרופ' צבי מנדל, חוקר במכון וולקני. אבל הוא אמר שגם אם יימצא אויב טבעי, וגם אם הוא יקטול חלק מהצרעות, עדיין יישארו כל כך הרבה מהן עד שחבל על המאמץ".

האגרונומית אביגיל הלר, מדריכה מקצועית ראשית לגננות ונוי בשירות ההדרכה והמקצוע של משרד החקלאות, אומרת שככל הידוע לה, הצרעה או הצרעות בכלל הובאו לכאן מטורקיה, בשנות השבעים, מוסתרות בתוך תאנים יבשות.

אין כמו צל של פיקוס

פיענוח תעלומת הופעתן הפתאומית של הצרעות בארץ לא יקדם את המלחמה בתוצאה הסופית - הפירות. ואת הכפפה הזאת החוקרים עדיין לא הרימו. רעיונות יש בשפע, תוצאות עדיין לא נראות בשטח. לפני חמש שנים ניסה פרופסור איזיקוביץ לגבש מחקר בנושא. לשם כך הוא פנה לעיריית תל אביב והגיש לה הצעת מחקר על סך 62 אלף דולר. "באתי אליהם עם הפרויקט. בהתחלה לא זכיתי לתגובה, הם לא הבינו בכלל במה מדובר, שלחו אותי למרכז השלטון המקומי, שם עשו לי פגישות בעיריית כפר סבא. ביקשתי מינימום, רק להוצאות מחקר. אחר כך היה ויכוח מי יממן את זה. אמרתי להם שההוצאות על ניקוי הערים מהפירות גבוהות בהרבה מהכסף שאני מבקש. בסופו של דבר, לפני ארבע שנים, כתבנו חוזה, אוניברסיטת תל אביב חתמה, והם עד היום לא באו לחתום. אולי הם מחכים שאבוא אליהם. בינתיים יצאתי לפנסיה, ואני ממשיך לעבוד באוניברסיטה כפרילנסר".

מה התכוונתם לחקור?

"את יחסי הגולמין בין הפיקוסים לצרעות, כדי למצוא נקודות תורפה, ולהבין את מחזור החיים של הצרעה, ועל הבסיס הזה להתחיל לחשוב, כי אחרת קשה לתקוף אותה. הבעיה סבוכה מאוד. הפגה הזאת משמשת מזון למאות ציפורים ועטלפים".

העטלפים הם חלק מהמטרד, לא?

"זה חלק מהמערכת האקולוגית שלנו בארץ. אי אפשר להשמיד את מה שלא אוהבים. אני לא אוהב דרורים, אז אני אשמיד אותם? המדע כבר התמודד עם דברים יותר מסובכים מזה. אם ישקיעו בזה כסף, אפשר למצוא פתרון".

הרחק משדות הניסויים המדעיים מתמודד רובי זלוף, מנהל האגף לשיפור פני העיר בתל אביב, עם תושבים זועמים - ולא כל כך יודע איך להרגיע אותם. "זה מטרד ענק", הוא אומר, "אחד החמורים בעיר, לפי סקר שביעות רצון של תושבים. אנחנו רוחצים את הרחובות בקיטור, אבל אי אפשר להיפטר מזה. היו התחלקויות של קטנועים על הכבישים, במיוחד אחרי הגשם הראשון, כשזה נהפך לעיסה שמנונית, דביקה ומסוכנת. זה חומר סוכרי שמביא זבובים, ועטלפים שמאוד אוהבים את הפרי. הלשלשת שלהם עפה לחלונות, לקירות הבתים ועל מכוניות. שורשי הפיקוס איתנים כל כך עד שהם מרימים מדרכות וכבישים ופוגעים בביוב. המצב קשה במיוחד בין יוני לאוקטובר. אנחנו גוזמים אותם, וזה מוריד את כמות הפרי, אבל תושבים רבים מבקשים שלא נגזום. מצד שני אני מקבל מאות מכתבים של תושבים שכותבים: 'תעזבו אותנו, רק תקחו את הפיקוסים ותשתלו אותם אצלכם בבית, או תנו אותם למישהו אחר'. פתרון נוסף הוא עקירה. אבל אי אפשר לעקור את העץ, כי השורשים שלו כאמור חובקים תשתיות".

בצד החסרונות הרבים של הפיקוסים, יש להם גם לא מעט יתרונות. צמרתם רחבה, עלוותם מבריקה, הם ירוקים כל השנה, שורשיהם חזקים, הם לא זקוקים להשקיה ומגיעים בכוחות עצמם למקורות מים, הם קלים לתיחזוק ונטולי מזיקים. על פי מחקרים שנעשו בטכניון, אין כמו צל של פיקוס: הטמפרטורה בצלו נמוכה בשלוש-ארבע מעלות מזו השוררת תחת כל צל אחר. "מבחינה אקולוגית הם עושים עבודה נפלאה בעיר", אומר זלוף, "הם סופחים את הפיח. זה עץ מדהים. חבל שאי אפשר לנתק את הפיקוס מהצרעה".

יחד עם שני חוקרים - איתן פרסמן מהמחלקה לירקות במכון וולקני ויצחק בירן מהמחלקה למטעים וצמחי נוי בפקולטה לחלקאות - חיפש גבריאל בסוף שנות השמונים פתרונות חכמים, ולא מצא. "ניסינו לעקר את הפיקוסים בכל מיני חומרים וכל מיני שיטות", הוא אומר, "בהזרקה, באינפוזיה, דרך השורשים, בריסוס. אבל לא קיבלנו תוצאות מעשיות. הריסוס הוריד קצת את כמות הפירות, אבל השיטה התבררה כמסורבלת ויקרה מאוד. צריך להביא טרקטורים עם מנופים לתוך מרכז העיר, בשעות הבוקר המוקדמות, ולרסס כמה פעמים בשנה. רצינו לעשות מחקר, ביקשנו לשתף עוד עיריות, כדי שלא כל הנטל ייפול עלינו. פנינו למרכז השלטון המקומי, אבל מעט עיריות גילו עניין ורצון לממן את המחקר הזה".

לא חשבתם לעקור את הפיקוסים?

"בגלל לכלוך לעקור עצים? זה בכלל לא עלה לדיון. העצים מוגנים. כדי לעקור אותם צריכים לקבל אישור מהקק"ל". את הסחבת המתמשכת במחקרו של איזיקוביץ הוא הודף הלאה, למגרשו של המרכז לשלטון מקומי: "הם לא כל כך שיתפו איתנו פעולה, עיקבו את העניין, בינתיים דן איזיקוביץ פרש וזה נשאר פתוח". כלומר, תקוע.

העטלפים טסים נמוך ומחרבנים

בהרצליה יש אלפיים פיקוסים. "זה קצת יותר, באופן יחסי, מברשויות אחרות", אומר משה פדלון, מנהל אגף שיפור פני העיר בעירייה. בחלק המערבי של העיר, ברחוב הנשיא בן צבי, גדלה לתפארת אחת משדרות הפיקוס היפות בארץ. העצים הגבוהים מתעקמים ומתעקלים ויוצרים משני עברי הרחוב סככה טבעית. במבט חולף ממכונית נוסעת, קשה לשבוע מהיופי הזה. טיול רגלי על המדרכות הוא חוויה מפוקפקת. פירות הפיקוסים נמרחים ונדבקים לנעליים ודי קשה להוריד אותם אחר כך. טיול ברחוב הנשיא בלילה דומה יותר לסצינה מסרט של היצ'קוק. עשרות עטלפים רעבים מתעופפים מעל לראש, חולפים במטסים נמוכים מצד לצד. "לפני חמש שנים מימנו מחקר של אוניברסיטת תל אביב", אומר פדלון, "הם ביקשו מכמה רשויות כסף למחקר, אבל אחרי שהעברנו למרכז השלטון המקומי 35 אלף שקלים, לא שמענו מהם יותר. או שהמחקר נכשל, או שהוא תקוע. השבוע הגיעה חברה שטוענת שביצעה במספר רשויות קטנות פיילוט. הציעו לנו גם לערוך ניסוי. אמרתי להם שאני אפנה להנהלת העירייה ואמליץ לבצע גם אצלנו פיילוט ב-150 עצים".

אבירם כהן, דובר מרכז השלטון המקומי, בתגובה: "בשל העובדה שלא השגנו די התחייבויות מצד הרשויות למימון המחקר, הוא לא יצא אל הפועל. לא הועברו אלינו תקציבים כלשהם לשם ביצוע המחקר, אלא התחייבויות לתשלום. הכסף שעיריית הרצליה טוענת שכביכול הועבר אלינו אינו אלא התחייבות לתשלום".

גם תושבי סביון סובלים מפיקוסים. הפירות על המדרכות מפריעים במיוחד לאלה שמטיילים ברגל עם הכלבים או עושים ג'וגינג לפנות ערב. בעיה נוספת בסביון היא חדירת השורשים לחצרות הבתים וסתימת צינורות ביוב. בשני רחובות מוטרדים התושבים במיוחד ממכת העטלפים המסתופפים בין ענפי העצים. רוממיה הלוי, ראש המועצה, מדבר בעיקר על רחובות הגבעה והר דפנה, שם עושים עצי הפיקוס שמות בשנים האחרונות. "קירות הבתים מתלכלכים מהצואה של העטלפים", הוא אומר, "הצואה שלהם חומה ודביקה והקירות נראים כאילו מישהו שפך עליהם משקע של קפה בוץ".

על השורשים שחודרים לחצרות ולצנרת הביוב מנסים בסביון להתגבר בכוח. בכל מקום שבו נעשות עבודות חפירה של חברת חשמל או כבלים מונחת רשת ברוחב מטר שאמורה לחסום את השורשים ולמנוע את התפשטותם. נגד העטלפים מיישמים בסביון טכניקה פשוטה: מאירים עליהם אור חזק. העטלפים, חיות לילה, בורחים מאלומות האור. "התושבים מתלוננים מרה", אומר הלוי, "אבל אסור לעקור את העצים האלה, הם עצים מוגנים בארץ. חוץ מזה, להוציא את הפיקוסים מרחוב הגבעה זאת הוצאה של מיליונים, כי זה יהרוס גם את הגדר של הבתים, גם את המדרכה, את אבן השפה ואת הכביש. ניסינו מישהו שמזריק להם הורמונים. הבעיה היא שבניסוי שלנו זה עזר חלקית בלבד".

גם בעיריית הרצליה מאמינים שעטלפים בורחים מהאור ונלחמים בהם בתאורה חזקה במיוחד. לפי שעה דומה כי ידם של העטלפים על העליונה.

הזריקה למניעת הריון בפיקוסים

הוגה רעיון הזרקת ההורמונים הוא משה שמש, אגרונום בן 51 מעין ורד. לשמש ראש של ממציא. הוא עומד מאחורי שקיות החימום (שהחליפו את בקבוק הגומי החם) במיקרוגל. לפרנסתו הוא עוסק בשנים אחרונות בניהול מערכות בחירות, ושימש ראש מטה הבחירות של יעקב טרנר, בנימין בן אליעזר, אברהם בייגה שוחט ועוד. לפיקוסים הגיע מתוך ייאוש. "ב-1997, כשאהוד ברק התמודד על ראשות מפלגת העבודה, עבדתי במטה שלו והייתי חוזר הביתה מאוחר בלילה. גרתי אז ברמת גן והשתמשתי בחניה מתחת לעץ פיקוס. בבוקר היה לי שחור בעיניים. האוטו היה מכוסה בצואה של עטלפים ובכתמים שחורים מפרי הפיקוס. ההתמחות שלי היא לא פיקוסים אלא גידולי תירס וחיטה, אבל נכנסתי לאמביציה והחלטתי שאני רוצה ללמוד את הנושא".

שמש חקר, וגם שמע את השמועות על מקור הצרעות. "השמועה הרווחת היא שהצרעה הגיעה בטיסה מתאילנד באחד ממטוסי אל על. זה מוזר. מאוד לא סביר שצרעה קנתה כרטיס באל על וטסה מבנקוק לישראל. נראה שבכל זאת היה מישהו שהביא אותה לצורכי מחקר. שמעתי שאחד החוקרים החליט לבדוק למה אין פרות לפיקוסים, ורגע אחרי שהבאת אותה, זה בלתי נשלט. קצב הריבוי שלה הוא מדהים".

בתחילה סבר שמש שיש למגר את הצרעה וחיפש חומרי הדברה. אחר כך הבין שלצרעה כושר הישרדותי גבוה ביותר והיא מסוגלת לעבור במהירות מוטציות גנטיות עמידות לריסוס. "זה הביא אותי לחשוב שהדרך היחידה היא לגרום למצב הורמונלי שבו היא לא תייצר פירות, והתחלתי לחפש גלולה למניעת הריון לפיקוסים. כך הגעתי לחומר, הורמון צמחי, שמונע מהפיקוס להיכנס להריון מהצרעה. אין פירות".

כדי להוכיח את הנחת המחקר שלו פנה שמש למשרד החקלאות ולעיריות תל אביב, סביון, רמת גן והרצליה, והציע שיתוף פעולה. הוא ביקש רשות להזריק הורמונים לפיקוסים שבתחומן. משרד החקלאות נעתר לאתגר. אביגיל הלר התמנתה מטעמו לבדוק עם שמש את יעילות הזרקת ההורמונים. נבחרה שדרת פיקוסים בני שבעים ושמונים, מסוג השדרות והמעוקם, בכניסה לקיבוץ עין שמר. לפני שנה התחיל הניסוי. שמש הזריק הורמונים לעשרים עצים, בעלי גזעים משולשים: לשליש מהגזעים הוא הזריק מינון גבוה; לשליש מינון בינוני; ולשליש, ששימשו קבוצת ביקורת, לא הזריק כלל. בימים אלה הסתיים הניסוי. שמש שבע רצון מהתוצאות. הלר פחות.

שמש טוען שהצליח להקטין את כמות הפרי ב-80%. הלר גורסת שמדובר לכל היותר ב-50% ושהעצים השירו יותר מדי עלים. "בפיקוס המעוקם זה היה דרסטי", היא מסבירה, "עצים שלמים נשרו. מצאנו התאמה: ככל שהמינון היה גבוה יותר, היו פחות פגות אבל גם פחות עלים. בריכוז הנמוך היתה פחות נשירת עלים, אבל היו יותר פגות. לא הגענו למצב של אפס פגות. בפיקוס השדרות נגרם פחות נזק לעלים, אולי בגלל שהעצים אדירי ממדים. לא צריך לפסול את הניסוי, אלא להמשיך לבדוק. כרגע, בריכוזים שנבדקו, זה לא נותן פתרון. אני עדיין לא ממליצה להשתמש בחומר".

עלית מגן מקיבוץ עין שמר, עד לא מזמן מרכזת ענף הנוי, זוכרת את שדרת הפיקוסים היפה הזאת לפני שני עשורים, וטוענת שלא היו שם פירות מלכלכים כמו היום, אלא כדורים קטנים ומיובשים שלא הפריעו לאיש. דעתה על הניסוי לא חד משמעית: "כמה עצים כמעט מתו", היא אומרת, "כל העלים נשרו מהם וחוץ מזה לא הורגש שינוי לטובה. מצד שני יש כמה פיקוסים שבאמת נותנים פחות פרי, אבל ספק אם הם יחיו".

שמש אומר שאך טבעי הדבר. גם כשהמציאו את הגלולה למניעת הריון סבלו הנשים הראשונות שנטלו אותה מתופעות לוואי. "תופעות הלוואי שקורות היום לעצים שבהם אני מטפל, דומות לתופעות הלוואי שקרו לנשים הראשונות שהשתמשו בגלולה למניעת הריון בשנות החמישים. למשל, צמחו להן זקנים כי בהתחלה הוסיפו יותר מדי טסטסטורון לגלולה. כולם מסכימים שעליתי על החומר, רק כרגע יש לי בעיה עם המינון".

איך פותרים את הבעיה

איש העסקים דודי ברימר, בעל מחלקה סיעודית בבית אבות ברחוב הנשיא בהרצליה פיתוח, בדיוק מתחת לעצי הפיקוס, ישב יום אחד בגינה, הסתכל על הפיקוסים, על העטלפים והלכלוך, וחשב איך פותרים את הבעיה. "הייתי במשא ומתן עם כמה אגרונומים", הוא אומר, "כולם אמרו שיש מחקרים, אבל אף אחד לא ממש נכנס לזה. יום אחד באו אלי הביתה בשוהם גננים לגזום עצים וישבתי אתם ושאלתי 'מה עושים עם הפיקוסים?' ואז אמרו לי שיש איזה בחור שהמציא משהו. פגשתי את משה והיה קליק. מבחינת החשיבה העסקית אהבתי את הרעיון והקמנו חברה משותפת, 'בוטניק', ואז עצרתי הכל כי אמרתי שצריך גושפנקא מגוף ציבורי ממלכתי כמו משרד החקלאות".

ברימר רשם פטנט בארצות הברית ובישראל ובימים אלה שוקד על הרישום באירופה. "לפני שהגשתי בקשות לרישום פטנט עשיתי בדיקה מקיפה בכל העולם וגיליתי שאין שום פטנט כזה כרגע בשום מקום בעולם. זה הגביר אצלי את האמונה בסיכוי של המוצר הזה".

פרופ' צבי מנדל, אותו חוקר במחלקה לאנטומולוגיה במכון וולקני שהיה מעורב בעבר בניסיונות שונים למציאת פתרון לבעיית הפיקוסים, אומר כי "זאת מערכת מעניינת מבחינה אקולוגית ומערכת בעייתית מבחינה אורבנית". מנדל דווקא ניסה לשכנע חוקרים להיכנס לעובי הקורה, אבל ללא הועיל: "אני מצטער שחוקרים במכון וולקני לא מתמודדים עם הבעיה. ייתכן שיש בעיות שהן גדולות על מדינת ישראל. עלות מחקר כזה צריכה להגיע למיליונים".

מה דעתך על הזרקת הורמונים לפיקוסים?

"כל הפתרונות האזוטריים הם לעג לרש. זה לא רציני ואין שום סיכוי, בעצים גבוהים כאלה, להשיג את התוצאה. לדעתי זאת בדיחה. זה כמו לבעוט ברדיו כשהוא מקולקל. הידע שנדרש כדי להתמודד עם מחקר כזה הוא אדיר".

עיריית תל אביב מוכנה לנסות, אז למה לא?

"עיריית תל אביב תהיה מוכנה לקרוא פרק בתהילים אם יגידו לה שזה יעזור. הם כבר מיואשים".

ומה אתה אומר על החוקר ממכון וולקני שהצרעות ברחו לו?

"זה בערך ברמה של הסיפור על האמא הערבייה של שמעון פרס". *



קומפוט דביק בשדרות רוטשילד בתל אביב. אף אחד כבר לא זוכר שפעם היה אחרת.


הצרעה(זכר למעלה, נקבה למטה). מצאה כאן תנאי התפתחות מצויינים, אקלים נוח ואף לא אויב טבעי אחד



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו