דיסקרטי - כללי - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

דיסקרטי

25 שנים מאז שהודח ממערכת הביטחון, שבה עסק בפעילות חשאית וריכז בידיו עוצמה גדולה, ממשיך בנימין בלומברג לשמור בהקפדה על אלמוניותו. לא מצטלם, לא מתראיין, אפילו לא נפגש לשיחות רקע. עכשיו מסכימים כמה ממיודעיו ומעמיתיו לשעבר לשפוך קצת אור על חלקו באבטחת הכור בדימונה, ברכישות נשק ובאיסוף מודיעין במדינות המערב

  • פורסם לראשונה: 20.04.2005
  • 01:00
  • עודכן ב: 22.04.2005
  • 01:00

בדירה צנועה, בבניין של שלוש קומות ליד עיריית תל אביב, חי בנימין ורד בשקט ובהסתר. גם בגיל 82 ניכר בו שהיה גבר גבה קומה ונאה מראה. בשנים האחרונות התרופפה בריאותו והוא ממעט לצאת מביתו. התנהלותו היתה תמיד סגפנית, נזירית במקצת. אף לאנשים שעבדו במחיצתו שנים רבות והשתתפו לצדו במבצעים חשאיים אין כל קשר עמו. מעת לעת אחדים מהם מתקשרים אליו בחגים, לברכו ולשאול לשלומו. אבל את חייו הפרטיים הוא הקפיד תמיד לשמור לעצמו ולבני משפחתו. הוא לא הזמין חברים לביתו והמעיט לבוא לבתיהם למפגשים חברתיים.

בפעם האחרונה שבה נראה בחברת עמיתיו היתה לפני כשנתיים, במפגש של ראשי אגפים לשעבר בשירות הביטחון הכללי. כהרגלו הוא לא פצה כמעט את פיו. "בנימין היה נעים הליכות, מנומס אבל שתקן גדול", אומר אחד ממיודעיו. השם בנימין ורד אינו אומר דבר לרוב הציבור בישראל. אבל גם בשמו המקורי, בנימין בלומברג, הוא אינו מוכר. תמונתו לא התפרסמה מעולם. שמו נזכר בעיתונות פעמים מעטות, וגם זה קרה לראשונה רק לפני כעשרים שנים. אבל במערכת הביטחון מילא תפקיד משמעותי.

במשך כרבע מאה כיהן בלומברג בכמה מן התפקידים הרגישים והסודיים ביותר, בבניית העוצמה הצבאית-מדעית-טכנולוגית של ישראל. עוצמה זו, שלפי פרסומים זרים מושתתת על נשק גרעיני ואמצעי שיגור מן האוויר, היבשה ולאחרונה כנראה גם מן הים, היא המסד שעליו בנויה עד היום מדיניות ההרתעה. כל חייו היה בלומברג איש הצללים. הרתיעה שלו מהתקשורת גובלת כמעט בסלידה. עוצמתו בשתיקתו. גם כיום הוא מסרב בעקשנות להיחשף. הצעה לראיינו לא נענתה.

שנים רבות הקיף קשר של שתיקה את מעשיו ודמותו. זה התאפשר בעזרת צנזורה קפדנית, שלה היו שותפים מרצון רבים מאלה שבאו במחיצתו ופעלו לצדו. אבל לאחרונה הסכימו כמה מהם לפתוח צוהר אל עולמו של אחד האנשים המסתוריים ביותר בישראל, אם כי רובם נאותו לעשות זאת רק בתנאי ששמם לא יוזכר.

שלושה כובעים

אף שחבריו מעידים עליו כי הוא אדם רגיל ושגרתי, מעין "איש ללא תכונות", בלומברג ריכז בידיו עוצמה חסרת תקדים. יש לכך כמה סיבות: הוא נכח בכל אותם צמתים שבהם התקבלו ההכרעות שעיצבו את האסטרטגיה ואת תפישת הבטחון של ישראל. מעצבי מדיניות הגרעין של ישראל, ובראשם ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון, עוזרו ומנכ"ל משרד הביטחון שמעון פרס וקומץ המדענים שותפי הסוד, היו זקוקים לאיש ביצוע שיהיה אמין, מסור, נאמן, ושומר סוד. לפיכך הפקידו בידיו סמכויות רבות אף יותר מכפי שאולי התכוונו שיחזיק אדם אחד.

בנימין בלומברג הוא הפקיד הראשון והאחרון בישראל שמילא, בו-בזמן, שלושה תפקידים, מן החשאיים ביותר. במשך שלושה עשורים, מתחילת שנות החמישים, הוא היה קצין הביטחון של משרד הביטחון. אחריותו כללה את התעשייה הצבאית והתעשייה האווירית, את מפעלי רפא"ל, את הכור הגרעיני בדימונה, את הכור הגרעיני הקטן בנחל שורק ואת המכון הביולוגי בנס ציונה. מתפקיד זה התפתח ונגזר התואר מלמ"ב - הממונה על הביטחון במערכת הביטחון.

תפקידו זה העניק לבלומברג מעמד של ראש אגף בשב"כ והוא השתתף בישיבות מטה הארגון. תפקידו השלישי היה ראש הלשכה לקשרי מדע (לק"ם). כמי שדגל במידור מוחלט, הוא הקפיד שכל משימה וכל תפקיד מתפקידיו, יתנהלו ממשרד אחר. היו לו לפיכך שלושה משרדים בגוש דן. את הפיקוח על אבטחת מוסדות מערכת הביטחון ושמירת הסודיות בהם ניהל ממבנה קטן מול הקריה בתל אביב. בענייניו בשב"כ טיפל מחדרו בקומה השנייה במטה הארגון, ששכן בסמטה בשוק הפשפשים ביפו. ואילו את עסקי הלק"ם ניהל מהקומה השלישית של בניין משרדים ברחוב קרליבך פינת החשמונאים בתל אביב, שבו שכן גם בנק אוצר החייל.

מאחורי השם התמים של "הלשכה לקשרי מדע" הסתתרה יחידה סודית ביותר, שעסקה בשיתוף פעולה ובאיסוף מידע טכנולוגי-מדעי בארצות הברית, מערב אירופה ודרום אפריקה. בלשון פחות עדינה אפשר לומר שהלק"ם היתה "קבלן" לגניבות טכנולוגיות בשביל כל התעשיות הביטחוניות של ישראל. המבצעים שבלומברג עמד בראשם הבשילו, בין השאר, בהברחת אורניום מבלגיה לכור הגרעיני בדימונה.

אף שהממשל האמריקאי היה מודע לחשיבות הרבה שישראל מייחסת לריגול מדעי-תעשייתי, לא ידעו באף-בי-איי ובסי-איי-אי על היחידה הסודית של בלומברג. בדו"ח שחיברה ב-1976 מחלקת המחקר של הסי-איי-אי על קהילת המודיעין של ישראל נכתב בין השאר: "הישראלים מפנים חלק ניכר ממבצעיהם הסמויים להשגת מידע מודיעיני בתחומי המדע והטכנולוגיה. הדבר כולל גם ניסיונות לחדור לפרויקטים מסווגים בארצות הברית ובמדינות מערביות אחרות. למוסד תפקיד מפתח במאמץ זה". הדו"ח תיאר בפירוט את מבנה המוסד, אמ"ן, השב"כ, משרד החוץ ואת משימותיהם. אף מלה לא נכתבה בו על הלק"ם.

אבל סוד קיומה של היחידה לא נשמר רק מפני ארגוני ביון זרים. עצם קיומה הוסתר לזמן מה אף משאר הזרועות של קהילת המודיעין בישראל. "הלק"ם הוקם מאחורי גבי וללא ידיעתי", אמר ראש המוסד לשעבר איסר הראל, חודשים אחדים לפני מותו. "כשבנימין היה רואה אותי ברחוב הוא היה עובר למדרכה השנייה כדי לחמוק ממני".

גם מאיר עמית, מחליפו של הראל בראשות המוסד, לא היה שותף סוד לפעילות הלק"ם. "גוף זה הפך להיות מוסד מספר שתיים ועסק באיסוף מודיעיני במקום לעסוק בעניינים שהם היו בייעודו", כתב עמית לפני כשלוש שנים. באיסוף מודיעיני התכוון עמית לפעילות מהסוג שהוביל ב-1985 למעצרו של ג'ונתן פולארד בוואשינגטון. הלק"ם היה הגוף שהפעיל את פולארד, ובעקבות מעצרו נחשפה לראשונה העובדה שישראל הפעילה יחידה סודית למטרות ריגול מדעי-טכנולוגי. ראש הלק"ם אז היה כבר רפי איתן, לאחר שב-1981 פיטר שר הביטחון אריאל שרון את בלומברג ושם קץ לקריירה הארוכה שלו.

החלטת שרון נשמרה בסוד ימים אחדים, שבהם רחש משרד הביטחון שמועות על "פקיד בכיר" שלדעת השר הגיע זמנו לסיים את תפקידו. בלומברג, מסוקרן כשאר העובדים הבכירים במשרד, התקשר בטלפון אל פקיד בכיר אחר כדי לדעת מי האיש. "זה אתה", אמר לו בן שיחו.

מטה מספר

5 בנימין בלומברג נולד ב-1923 במקווה ישראל. הוריו עבדו וגרו בבית הספר החקלאי הראשון שהוקם בארץ ישראל. אביו היה מנהל המשק. הוא סיים את לימודיו במקום ב-1940. אחד ממוריו היה דוד ליבוביץ, שב-1948 המציא את המרגמה שנקראה על שמו "דוידקה". בסיום לימודיו יצא בלומברג להכשרה בקיבוץ בגליל התחתון והצטרף ל"הגנה". לאחר זמן מה שובץ בשירות הידיעות (הש"י), יחידת המודיעין של המחתרת. בפרוץ מלחמת העצמאות מונה למפקד האבטחה של מפעל האשלג בקליה, לחופו הצפוני של ים המלח. הקושי להגן על המפעל המבודד הביא לנטישתו. בלומברג שב לש"י, שעל יסודותיו הוקמה קהילת המודיעין של ישראל.

מסמך היסוד של השב"כ נכתב ב-17 בפברואר 1949, ובו כתב סגן-אלוף איסר הלפרין (הראל) אל הרמטכ"ל יעקב דורי כי בהתייעצות אצל דוד בן גוריון סוכם להקים "שירות ביטחון". ההוראה בוצעה כעבור כשלושה שבועות, בצו של האלוף דוד צדוק, ראש אגף מטה (אג"מ), שהורה על הקמת "שירות ביטחון כללי".

השב"כ, שמנה אז כ-500 עובדים, הוקם כיחידה צבאית לכל דבר שמספרה 184, וחולק למטות. עובדיו התהלכו במדים ונשאו דרגות. לבנימין בלומברג הוענקה דרגת רב-סרן (רק ב-1950 הוחלט להפריד את השב"כ מצה"ל ולהפוך אותו ליחידה אזרחית במשרד הביטחון). בלומברג ואחיו הצעיר דוד שובצו למטה מספר 5, שהיה אחראי על הביטחון במשרדי הממשלה ובצה"ל. בנימין מונה לקצין ביטחון במשרד הביטחון, אחיו במשרד ממשלתי אחר (דוד בלומברג פרש מהשירות בשלב מוקדם).

"הגדרת התפקיד של בנימין נשמעת אולי מרשימה מאוד", אומר ותיק בשב"כ שהכירו באותם ימים, "אבל בסך הכל זה היה תפקיד קטן. היה לו עוזר אחד או שניים ומזכירה, וזהו. מה כבר היה צריך לאבטח במשרד הביטחון? כמה צריפים מסכנים? וגם המפעלים היו אז קטנים. מה היה לנו? מכון ויצמן, שנקרא אז מכון זיו והעסיק כמה עשרות עובדים, תע"ש וראשית רפא"ל והתחלה של תעשייה אווירית".

במשך הזמן, כשהתרחבו המפעלים, התרחבו גם הסמכויות של מטה 5, וכך היה בלומברג לקצין הביטחון הראשי של כל מערכת הביטחון. אלה שהכירוהו פנו אליו בשמו הפרטי. "הוא היה נעים הליכות ומסור מאוד", מעיד עליו עמית אחר בשב"כ. "הוא היה מנומס מאוד. אף פעם לא הרים את קולו, גם לא כשכעס, והתחבב מאוד על העובדים. אבל לא היו בו תכונות בולטות. לא היתה לו השכלה רחבה ועשירה. הוא היה דמות אופיינית כזאת של קיבוצניק ביטחוניסט. צנוע. בסך הכל הוא היה קצין ביטחוני אופייני, יעיל, פעיל, חרוץ".

אבל בעיקר בלט בלומברג בשתקנותו. "אני זוכר איך הוא היה נכנס אלי לפעמים למשרד, שותה תה ושותק", נזכר עובד במשרד הביטחון שהכירו מקרוב, בשנות החמישים. "אתה מצפה מאדם שנכנס אליך לחדר לשתיית תה שיפתח אתך בשיחה. אבל לא בנימין. הוא שתה את התה לאט ובשתיקה, שהופרה לעתים נדירות רק לשאלה או לדיון קצר בעניין מקצועי כזה או אחר. וגם כשפתח את הפה דיבר בלחש ובפה סגור. לא יכולת לנהל אתו סמול טוק, אני לא חושב שהיו לו חברים של ממש. את כל מרצו הוא הקדיש לעבודה".

היחידים שעמם יצר קרבה מסוימת, אף שגם זו היתה בעיקרה מקצועית, היו עמוס מנור ויוסף הרמלין. מנור התמנה בסוף 1952 לראש השב"כ (לאחר שאיסר הראל הופקד לעמוד בראש המוסד, במקום ראובן שילוח, שנפצע בתאונת דרכים והתקשה לתפקד). הרמלין היה ראש מטה 2 (היום האגף לסיכול ריגול ומניעת חתרנות, הידוע יותר בשם "האגף הערבי"). האדם השלישי שעמו טיפח בלומברג יחסים שחרגו משגרתיים היה שמעון פרס, שבגיל צעיר מונה למנכ"ל משרד הביטחון. פרס ובלומברג היו בני אותו גיל, וזה הקל על הקשר ביניהם. במידה רבה, אפשר לייחס לפרס את קידום הקריירה של בלומברג.

קרבתו של פרס לבן גוריון התאפשרה והתחזקה גם בגלל תפישה ביטחונית משותפת. בן גוריון האמין שישראל תבטיח את קיומה רק אם תשיג עליונות צבאית על מדינות ערב, ולשם כך חתר לפתח יכולת מדעית, טכנולוגית ובמיוחד גרעינית. פרס היה הנחרץ מכל עוזריו בשאיפתו להשיג את העוצמה הגרעינית, ולעתים נחישותו עלתה אף על זו של מורו.

"מעט מאוד היה ידוע על תוכנית הגרעין שלנו", כתב פרס בספרו "הקרב לשלום". "אני רציתי שיידעו עוד פחות על חלקי. חשתי שאם אחשף, העיתונות תהרוס אותי ואת התוכנית. ככלות הכל הייתי שנוי במחלוקת מבחינה פוליטית, ידוע כפנטזיונר חסר מעצורים והתוכנית עצמה נראתה פנטזיונרית. משום כך, שמי לא נכלל מעולם בשום ועדה רשמית שהוקמה בשטח האנרגיה האטומית. אף שזה לא מנע בעדי להנהיג למעשה את כל התוכנית בשמו של בן גוריון".

דגימות קרקע וצמחייה

ב-1958 החלו העבודות לבניית הכור בדימונה. בד בבד עם הקמת המסגרת הארגונית להקמת הכור הורה בן גוריון לארגן מחדש את אגף מחקר ותיכון (אמ"ת), שהיה אחראי מ-1952 על המחקר הביטחוני במשרד הביטחון. ביוני 1958 הוקמה הרשות לפיתוח אמצעי לחימה (רפא"ל).

מאחורי שינוי השם עמד ניסיון מתואם ומשולב לפתח מערכות נשק שלא היו אז בידי ישראל. מוניה מרדור, שניהל את רפא"ל, כתב בספרו "רפא"ל" בלשון מרומזת, כי המשימה שהוטלה עליו היתה להביא את ישראל "להשגת אמצעי לחימה מתוחכמים וחדישים... באותם ימים, היה נשק חדיש כזה נחלת המעצמות הגדולות".

ההתפתחויות הללו הצריכו מאמצים מיוחדים לאבטח את המפעל העצום הזה ולוודא שהסוד לא ידלוף. בגלל יחסיו העוינים עם ראש השב"כ איסר הראל, העדיף פרס להפקיד את המשימה בידי קצין הביטחון של משרדו, בנימין בלומברג. "הכרתי אותו במשרד הביטחון", מסביר פרס השבוע את החלטתו. "הוא היה דיסקרטי וידע לשמור סוד, ולכן קידמתי אותו ומיניתי אותו לתפקיד. האמנתי בו וסמכתי עליו והוא לא איכזב וביצע את תפקידו בצורה יוצאת מן הכלל".

בלומברג הקים לעצמו צוות מצומצם שכלל את מזכירתו שושנה מילר, עוזרו וראש המטה שלו, יוסי מיטב, ואלכס קינן (לימים מנכ"ל המכון הביולוגי בנס ציונה) על תקן יועץ חיצוני. כך למעשה הוקם בסוף שנות החמישים המבנה שבתחילה אפילו לא היה לו שם רשמי ואחר כך נקרא לק"ם. בלומברג הידק את הקשרים עם הוועדה לאנרגיה אטומית, עם מדעניה ועם הנהלת הכור (ששמו הרשמי "הקריה למחקר גרעיני" - קמ"ג) והגביר את שיתוף הפעולה עמם. במיוחד התהדקו קשריו עם מוניה מרדור ועם הפרופסורים ארנסט דוד ברגמן וישראל דוסטרובסקי, שעמדו לחלופין בראש הוועדה. אחד היחידים שעמם התיידד ממש היה יוסף יריב, שהיה ראש אגף המבצעים במוסד.

את אבטחת יחידות משרד הביטחון הפקיד בלומברג בידי עוזריו, ובראשם קצין הביטחון של המשרד, חיים כרמון. כרמון היה למלמ"ב השני של המשרד, אם כי האחריות לאבטחת הכור ורפא"ל נותרה בידי בלומברג ויחידתו. יחיאל חורב, שהחליף את כרמון ב-1986, הוא המלמ"ב השלישי, ובידיו מופקדת כיום גם האחריות לשמירת סודות הכור ולאבטחתו.

האבטחה הפיסית של האתר היתה משימה קלה יחסית, שבוצעה בעיקר על ידי צה"ל. אבל השמירה על קשר השתיקה סביב הקמת הכור היתה קשה לאין ערוך. אלפי עובדים ישראלים וזרים, בעיקר מהנדסים וטכנאים צרפתיים, שותפו בחלק מהתוכניות, סיפקו ציוד ועבדו בדימונה. סביב העובדים הזרים, שלמענם הוקמה שכונת מגורים בבאר שבע, התפתחה תעשיית שירותים שנועדה לספק את צרכיהם: מסעדות, מועדונים ובתי זונות. בעיני האחראים על אבטחת מידע, מקומות בילוי כאלה מועדים לפורענות.

בלומברג וצוותו הקטן, שמנה קציני ביטחון אחדים, נפגשו מעת לעת עם פטפטנים והזהירו אותם לא לדבר על עבודתם. כבר אז בלטה נכונותו של בלומברג לצאת לשטח. הוא לא הסתפק בשיגור קציני הביטחון שלו, אלא התלווה אליהם לשיחות ולמפגשים. כמעט כל שנות השישים השתדל בלומברג ללוות אישית לפחות את המשלוחים החשובים של הציוד והחומרים אל הכור וממנו.

אבטחת המידע נעשתה קשה יותר ויותר ככל שנקף הזמן ובמיוחד מאז שהושלמה בניית הכור והצוות הזר התפזר לארצותיו. פרסומים בתקשורת הבינלאומית בדצמבר 1960, שמקורם בהדלפות של הממשל האמריקאי וממשלת בריטניה, דיווחו כי ישראל הקימה כור גרעיני בדימונה. בן גוריון נאלץ להודות בכך מעל בימת הכנסת, אבל הבטיח שהכור מיועד "למטרות שלום" והתחייב שישראל לא תפתח נשק גרעיני.

ישראל, כפי שידוע בדיעבד, על סמך פרסומים זרים, לא התכוונה לכבד את ההבטחה ואת ההתחייבות. המפעל בדימונה המשיך לעבוד במלוא תפוקתו, ומשימותיהם של בלומברג ויחידתו הורחבו בהדרגה. הוא המשיך להיות הסמכות המקצועית שקבעה את הנהלים לאבטחת הכור. הוא הופקד גם על אבחון העובדים, שגויסו במאותיהם לעבודת הכור, ועל בדיקות המהימנות שלהם. לשם כך מונו בוועדה לאנרגיה אטומית ובקמ"ג קציני ביטחון שהוכפפו לו.

בעקבות בחירתו של ג'ון קנדי לנשיאות ארצות הברית, החל ממשלו ללחוץ על ישראל לפתוח את הכור בדימונה לפיקוח בינלאומי. במאי 1961 נאלצה ישראל להסכים לביקורים של מפקחים אמריקאים. הביקור הראשון נערך כבר באותו חודש. בגמר הביקור חיברו שני המפקחים דו"ח אוהד, שתמך בדברי ההרגעה שהשמיע בן גוריון בפומבי ובשיחות בארבע עיניים עם הנשיא קנדי ואנשי ממשל אחרים. ביקורי המפקחים בכור נמשכו בתדירות של לפחות פעם בשנה עד 1969 (אז הורה ממשל הנשיא ניקסון להפסיקם), אבל את נימתו של הדו"ח הראשון החליפו ספקנות וחשדנות בכוונותיה האמיתיות של ישראל.

החשש בישראל מפני ביקורי המפקחים הצריך היערכות מיוחדת. על פי פרסומים זרים, הוקמו בכור קירות מדומים, כמו תפאורות לסרטים, שמאחוריהם היו חללים ריקים, ונבנו פתחים שלא הובילו לשום מקום וחלונות שלא נפתחו. על פי פרסום בחו"ל מ-1992, אמר שר החוץ לשעבר אבא אבן כי "עלה הרבה כסף כדי לסדר שהמפקחים שלהם לא יגלו מה באמת קרה".

בלומברג חש שעליו לגלות מה יודעים האמריקאים. הוא גם הודאג מהנסיעות הרבות של נספחים צבאיים בכביש באר שבע-דימונה. אחד הנוסעים היה ג'ון הדון, אז ראש תחנת הסי-איי-אי בתל אביב. הדון סיפר כעבור שנים כי משימתו היתה לצלם את הכור ומתקניו, ולאסוף דגימות קרקע, מים וצמחים בסביבתו, כדי שמומחים יבדקו את מידת הרדיואקטיוויות שלהם.

בלומברג לא ויתר על מנהגו לצאת לשטח. במבצעים אלה הוא התלונן לא אחת באוזני עמיתיו על שמעון פרס, וטען כי יש לו נטייה להבטיח הבטחות ולא לקיימן. נגד בלומברג עצמו הופנו לא אחת טענות דומות. לפחות במקרה אחד פנה אליו, במחצית הראשונה של שנות השישים, ממלא תפקיד ביחידת המבצעים של השב"כ, וביקש את עזרתו. "בכלי הרכב שלנו, שבהם השתמשנו למשימות מעקב, היו אנטנות חיצוניות שהקלו על הזיהוי שלנו", מספר האיש. "ביקשתי ממנו שיפעיל את קשריו ברפא"ל כדי שיתקינו את האנטנות בכלי הרכב כך שלא ייראו. בנימין הבטיח, אבל לא קיים. שוב ושוב פניתי אליו ושוב ושוב הוא הבטיח שידאג לעניין, אך דבר לא יצא". רק כעבור יותר משנה הוסדר העניין.

רשת של נספחים

החברה הצרפתית האחרונה, שאנשיה המשיכו לעבוד בכור, עזבה את דימונה רק ב-1965. זו גם היתה השנה שבה עזב שמעון פרס את משרד הביטחון. פרס, כשאר נאמניו של בן גוריון שפרש ממפא"י, הצטרף אליו להקמת רשימת פועלי ישראל (רפ"י). ראש הממשלה לוי אשכול, שכקודמו נטל לעצמו גם את תיק הביטחון, החל לטהר את המערכת מנאמניו של בן גוריון. חיים כרמון, למשל, אולץ לעזוב את תפקידו ונשלח ל"גלות" מתוקה במשלחת הרכש של משרד הביטחון בניו יורק.

גם בלומברג נחשד כאיש של פרס. אבל בניגוד לכרמון, שלא היסס לבטא את תמיכתו ברפ"י, בלומברג כהרגלו שתק. ומשום שהיה שתקן, דעותיו הפוליטיות לא היה ידועות. "אם בכלל אפשר היה לשער, תחושתי היא שהוא נטה למרכז, למפלגות כמו הציונים הכלליים", אומר אחד מעובדיו לשעבר. גם העובדה שהביע ביקורת על התנהלותו של פרס תרמה להחלטת הממסד הביטחוני החדש להשאירו בתפקידו. הממונה הישיר עליו ועל הלק"ם היה סגן שר הביטחון צבי דינשטיין.

באותו זמן היה ברור לממסד הביטחוני, כי הרומן האטומי עם צרפת הסתיים, ויש לחפש מקורות אחרים לציוד ולחומרים הנחוצים, ובמיוחד אורניום, שצרפת סירבה לספק. היה גם ברור שחלופות כאלו לא יימצאו באפיקים רשמיים וגלויים: ממשלות יחששו מתגובתן של מדינות ערב ואף מזאת של ארצות הברית.

לפי פרסומים בחו"ל, שיטה אחת היתה הכפפת הנספחים המדעיים ללק"ם, למגינת לבה של שרת החוץ גולדה מאיר. בלומברג פרש רשת של נספחים בארצות הברית, איטליה, בריטניה, גרמניה וצרפת, שנבחרו בקפידה ממאגר של כימאים, פיסיקאים ומהנדסים. רובם הועסקו קודם לכן בוועדה לאנרגיה אטומית או בשלוחות אחרות של הממסד הביטחוני. הם נדרשו להיות קשובים לכל התפתחות מדעית או טכנולוגית בעולם הרחב, לרכוש עיתונים, כתבי עת ופרסומים מדעיים אחרים, ולטפח קשרי עבודה וידידות עם מדענים בארצו שבהן הוצבו.

הנספחים המדעיים היו כפופים לבלומברג ודיווחיהם המוצפנים נחתו על שולחנו, ולא עברו דרך משרד החוץ. אנשי לק"ם דאגו לתדרך אותם לפני הנסיעה ולתשאל אותם בשובם. במקרים מסוימים הם גם שימשו אנשי קשר אל אוניברסיטאות ומוסדות מדע ואל מדענים מישראל שהשתלמו בהם. המדענים הישראלים, שיצאו לשנת שבתון או לעבודת מחקר, התבקשו לעשות טובות ללק"ם. מעטים סירבו: הקהילה המדעית בישראל היתה קשורה תמיד בעבותות לממסד ותלויה בו.

לרוב היו אלו בקשות פעוטות, שעניינן "איסוף טכנולוגי ממקורות גלויים": כתבי עת, פרסומים וכו', אבל כפי שנטען בחו"ל היו גם מקרים שבהם נדרשו לגנוב חומר מדעי - מחקר, תוכנית, שרטוט - ממעסיקם. בכמה מקרים התברר, שהנספחים המדעיים אינם מפעילים מקצועיים, ובגלל פעילותם החובבנית, רק כפסע הפריד בין המדענים הישראלים לבין מאסרם. תקריות אלו היו צריכות להדליק נורות אזהרה אצל בלומברג ועוזריו, אבל נראה ששום לקח לא נלמד, כפי שהתברר מהפעלתו החובבנית והרשלנית של פולארד בידי הנספחים המדעיים של הלק"ם.

הפעילות החשאית בארצות הברית היתה רגישה במיוחד. בשנים 1951-1950 חשף האף-בי-איי ארבעה קציני מודיעין של אמ"ן והמוסד (והמחלקה המדינית שקדמה לו), בעת שעסקו בפעילות מודיעינית על אדמת ארצות הברית. עמם נמנו הנספח הצבאי חיים הרצוג (שנבחר ב-1983 לנשיא השישי של ישראל) ושלהבת פריאר (שאחר כך מונה לנספח מדעי בצרפת, היה מעורב במיזם הגרעין וכיהן כמנכ"ל הוועדה לאנרגיה אטומית). רק העובדה שרובם עסקו בניסיונות לגייס דיפלומטים ערבים, ולא באיסוף מידע ממקורות אמריקאיים, עמדה לזכותם.

רק אחד מהארבעה, אלישיב בן חורין, הוכרז "אישיות בלתי רצויה" וגורש מארצות הברית. בעקבות זאת, ובעקבות מאמצי המוסד והשב"כ לכונן קשרי עבודה סדירים עם הסי-איי-אי, גובשו הבנות והתחייבויות הדדיות: ישראל לא תרגל נגד ארצות הברית ולא תבצע נגדה פעילות חשאית של איסוף, וארצות הברית לא תעשה זאת נגד ישראל. ברוח זו העבירו איסר הראל ועמוס מנור (שהיה אחראי לקשר עם הסי-איי-אי) הנחיות ברורות לפקודיהם, ובכלל זה לבלומברג.

ספק אם אלה הקפידו תמיד לפעול על פי ההנחיה. חקירות של האף-בי-איי, של הנציבות לאנרגיה אטומית ושל הסי-איי-אי חשפו פעילות ישראלית ענפה שנועדה להשיג טכנולוגיה גרעינית. לפי דו"חות שפורסמו בארצות הברית, וגם נחקרו בוועדות של בית הנבחרים, נעלמה בשנות השישים כמות גדולה של אורניום ממפעל "נומאק" בפנסילווניה, ליד אפולו. בעל החברה, שהוקמה ב-1956, היה ד"ר זלמן מרדכי שפירא, כימאי שקודם לכן עבד בשירות תוכנית מנהטן, שבה ייצרה ארצות הברית את הפצצה האטומית הראשונה, ואחר כך בנציבות לאנרגיה אטומית. שותף סמוי שלו היה דוד לוונטל, שנמנה במלחמת העצמאות עם מתנדבי חוץ לארץ (מח"ל). להמשך הכתבה>>>



בנימין בלומברג בתמונת המחזור במקווה ישראל, 1940. בן גילו של פרס




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים