יונדאילנד - כללי - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

יונדאילנד

ישראלית בצפון קוריאה: רשמי ביקור בקומגאנג-סאן, אתר הטבע שהוחכר לחברת יונדאי ומהווה חלון ראווה לתיירים. קודם צריך לשנן את הכללים: כל חריגה, הזהירה המדריכה, תביא לעצירת האוטובוס ולהטלת קנס של 500 דולר על העבריין

  • שרה אוסצקי-לזר
  • פורסם לראשונה: 15.11.2006
  • 00:00
  • עודכן ב: 17.11.2006
  • 00:00

"Welcome, Welcome, מילמל החייל במעבר הגבול בחיוך רחב שחשף שיני זהב בוהקות. "ישראל? ג'רוזלם?" הביט בי כלא מאמין, "זו פעם ראשונה שאני רואה מישהו מישראל עובר כאן". היו לו עצמות לחיים בולטות שהדגישו את פניו השקועות. כובע מצחייה צבאי עצום ישב באי נחת על ראשו, כוכב אדום זוהר בחזיתו. גשם זלעפות בחוץ, נהרות של מים שטפו את רגלינו כשעמדנו בשורה עורפית בתחנת הגבול בין דרום קוריאה לצפונה, בתוך אוהל פלסטיק גדול שלא הצליח לבלום את הרוח. מוסיקה עליזה התנגנה ברמקולים, מברכת את הבנים האובדים מן הדרום הבאים לבקר את מולדתם בצפון. "העם הקוריאני אוהב שלום", אמר החייל לג'יסוק יונג, המלווה הנאמן שלי, "אנחנו מברכים את האורחים מישראל".

כמו במבצע צבאי חצו עשרה אוטובוסים ובהם מאות תיירים מקוריאה הדרומית את הגבול המגודר והמחושמל הפוצע את ליבותיהם זה יותר מחמישים שנה. היעד - קומגאנג-סאן, הרי היהלומים. אתר הטבע היפה ביותר בחצי האי הקוריאני הפך למשאת נפש למיליונים בדרום, לאחר שנותקו ממנו עם סגירת הגבולות בעקבות המלחמה האכזרית שהתחוללה בין שני חלקי העם המנומס והחרוץ הזה. לראות את קומגאנג ולמות... רוב הנוסעים מבוגרים מאוד.

מאז 1998 מאפשרים שלטונות פיונגיאנג למאות אלפי אנשים מקוריאה הדרומית, וגם לתיירים מחו"ל, להצטרף לסיורים מאורגנים בצפון, המתקיימים בשטח תחום וברור, על פי כללים נוקשים שאין לסטות מהם. המבקרים יכולים לטפס על הרי היהלומים, לרחוץ בים המזרחי בקיץ או לגלוש על הפסגות המושלגות בחורף. הם יכולים לקנות מבחר מוצרים מתוצרת מקומית במחירים מופקעים הנקובים רק בדולרים. תמצאו כאן פטריות יער מיובשות, משקאות עם 60% אלכוהול, מיני מתיקה בלתי מזוהים ותכשיטים מאבני חן יקרות. אפשר לצפות במופע אקרובטי עוצר נשימה ולשמוע מוסיקה, לאכול ממטעמי המטבח הצפון קוריאני או להתפנק במסז', אך המפגש האנושי עם האחים מן הצפון מאולץ ומוגבל. העובדים באתר נבחרים בקפידה רבה, ולמרות נימוסיהם הבולטים הם אינם מרבים בשיחה. אף פעם לא תראו אותם לבד, תמיד בזוגות ובשלשות, מפקחים זה על זה, מאזינים לשיחות עם האורחים. מעל לוח לבו של כל אחד מהם נעוצה סיכה ובה פניו המחייכים של "המנהיג היקר" קים ג'ונג-איל, שהוא "האבא שלנו והמנהיג שלנו והדבר היקר לנו ביותר".

יונדאי: לא מה שחשבתם

אלפי מכוניות יונדאי הנעות בכבישי ישראל הן רק קצה הקרחון של הקונגלומראט הענק השולח ידו בבנייה, בייצור פלדה, בתיירות ובכל מה שמכניס כסף. האגדה מספרת כי מייסד החברה, צ'ונג יו יונג, ברח בגיל 17 מביתו בכפר קטן בצפון אל עיר הבירה סאול, וכצידה לדרך גנב מהוריו העניים את הכסף שחסכו כדי לקנות פרות. כך החל את דרכו העסקית, בלי השכלה פורמלית או ניסיון קודם. גם לאחר שהגיע לפסגה ייסר אותו המצפון על אותה גניבה. כשמלאו ימיו החליט לכפר על המעשה ובמבצע מתוקשר היטב העביר 500 פרות מקושטות בפרחים על גבי משאיות של יונדאי, מן הדרום אל הצפון, מבלי לבקש אישור מן השלטונות.

כך החלה "דיפלומטיית הפרות" שהוביל בנחישות, למרות ביקורת קשה הן מצד הממשל הדרום קוריאני והן מתוך חברת יונדאי עצמה ומקרב בני משפחתו, שאמרו כי הוא רומנטיקן. יונג השקיע מיליארדים בקוריאה הצפונית כדי לסייע לה לצאת מן המשבר הכלכלי הקשה שעברה. חלקם עשה דרכו הישר אל כיסו הפרטי של המנהיג, יחד עם כמה מכוניות פאר מתוצרת החברה.

יונג הפך לאישיות נערצת בצפון ושיכנע את הממשל להחכיר ליונדאי את אתר הטבע הייחודי בקומגאנג-סאן, שבחזונו ראה אותו כמקום מפגש בין שני חלקי העם שהופרד. יונג מת בזמן התכנון, ובין שמונה בניו ובנותיו התעוררו חילוקי דעות על המשך דרכו. אחד הבנים קבע כי יש לקיים את צוואת האב ולקח על עצמו להשלים את המלאכה. במימון יונדאי נסללו כבישים, נפרצו שבילים, הוקמו גשרים, חופי רחצה הוכשרו סביב המפרץ היפהפה, נמתחו גדרות, נבנו בתי מלון, מרכז מסחרי ומסעדות, ולבסוף נשכרו ואומנו אלפי עובדים והאתר נפתח לתיירים. הממשלה בצפון התחייבה לשמור על הביטחון והסדר תמורת חלוקת הרווחים בינה לבין יונדאי. התיירים החלו לזרום ולמרות משברים ותקלות בדרך, נמנו כבר כמיליון וחצי דרומיים שביקרו שם בשמונה השנים האחרונות.

עומדים במסדר

המסע התנהל כמבצע צבאי. מרגע שחצינו את הגבול נצמדה המדריכה הנמרצת צ'ו אל המיקרופון, והכתיבה את הכללים: טלפונים ניידים - יוק. יש להסיר כל סממן אמריקאי מן החפצים האישיים. מפות ועיתונים מקוריאה הדרומית - אסורים בכניסה. הכל נאסף ואוחסן. כל אחד מאתנו קיבל נרתיק שקוף לתלייה על הצוואר ובו דרכון זמני ומסמכים מזהים, מפת האתר ותוכנית הסיור. מי שיאבד את הניירות, או חלילה יניח להם להירטב בגשם - יספוג קנס גבוה. לכל אורך הדרך אין לצלם, אסור לזרוק אפילו בדל סיגריה מן החלון, לא להתבדח או לשאול שאלות את החיילים במעבר. מדי כמה מאות מטרים ניצב חייל יחיד בגשם בדום מתוח, ובידו דגלון אדום. אם יבחין בסטייה מן התקנות, הזהירה המדריכה, יניף את הדגל, האוטובוס ייעצר וקנס של 500 דולר יוטל על העבריין.

אחרי שבע שעות נסיעה באוטובוס והמתח של מעבר הגבול, כל מה שרצינו היה מנוחה קלה במלון, מקלחת, כוס קפה. אך לא - מופע האקרובטיקה עומד להתחיל וניתנו לנו רק עשר דקות להניח את החפצים בחדר ולעלות בחזרה על האוטובוסים. המופע, כמיטב המסורת של הגוש המזרחי, היה תצוגה מרהיבה של תעוזה, דייקנות וגמישות מול קהל משתאה ונלהב, ששכח כבר את תלאות הדרך.

המזרן הקשה והנזירי לא מנע שנת לילה עמוקה, שהופרעה בהשכמת חובה בשש וחצי. ארוחת בוקר דלה וקרה (אין קפה, רק תה דלוח) ויציאה אל ההרים, שיופיים המהמם ניבט מכל עבר. בשמונה בדיוק התייצבו הנהגים והמדריכות למסדר בוקר קצר, קדו קידות אלו לאלו ולכיוון הנוסעים שהמתינו בסבלנות באוטובוסים. רק אני העזתי לגנוב צילום חטוף - ישראלית, לא? כשנשמע רעש המנועים הגיחו עובדי המסעדות, החנויות והמלונות החוצה, הסתדרו בשורה ישרה על המדרכה ונופפו לנו לשלום מחייכים וצוהלים. נפנוף הוא כנראה ספורט לאומי בקוריאה, גם בשדה התעופה של סאול נופפו הטכנאים והסבלים לשלום למטוס שהמריא.

עירום בלבד

עוד ספורט לאומי כאן הוא הרחצה והבילוי בספא. המים החמים בעלי סגולות מרפא נובעים מן ההרים, המקום נקי ומבהיק. גברים לחוד ונשים לחוד - הכניסה יחפים ובעירום מלא בלבד. בריכות של מים חמים, רותחים וקרים, זרנוקי מים עזים מעסים את הגוף מכל עבר. המון נשים עירומות עוברות מבריכה לבריכה, מקרצפות, חופפות, מייבשות, מתמרחות ובעיקר מפטפטות ללא הרף.

אני נכנסת בבגד ים הישר אל הבריכה החמה הראשונה. גבוהה, בהירה, שונה - כאן הרגשתי מה פירוש להיות "אחרת". לרגע משתרר שקט, בתנועות ידיים הן מסמנות לי להתפשט. אני עושה עצמי לא מבינה, עוצמת עיניים ומתמסרת למפל המים הרותחים על כתפי. מישהי רצה לקרוא לאחראית, שנכנסת במדים ומסבירה לי תחילה בחיוך ואחר כך בכעס שעלי לפשוט את בגד הים. אני מגיבה בתנועת ראש סרבנית, לא רוצה, היא מנסה שוב ומתייאשת.

לרגע רווח לי, אפשר להמשיך ליהנות. בבריכה הקרה יושבת אשה מבוגרת שעור בטנה מדולדל ופניה קמוטות, אני מכניסה רגל פנימה והיא מתחילה לצעוק ולנופף בידיים, מתקרבת אלי בעיניים רושפות ומנסה להוריד לי את הכתפיות. אני שוב מתנגדת ואז, בתנועה מגונה, כפי שמסלקים כלב, היא מראה לי את הדרך החוצה. כל השאר מתבוננות ומתלחשות. הן ניצחו. יצאתי בבושת פנים. השמועה כנראה התפשטה, אני לא. למחרת בבוקר אומר לי המלווה בחיוך, "שמעתי שעבר עלייך 'הלם תרבותי'. ככה זה אצלנו בקוריאה, אין מחיצות בין הגוף לנפש".

במעלה ההר

אנחנו - פרופסור אירי, בן זוגי ואני - הזרים היחידים בתוך הקהל הרב הזה. בבוקר זרחה השמש, אך היער נותר ספוג מים מן הגשם של אתמול. מעלינו אלפי צריחים משוננים של סלעי ענק, נוצצים כיהלומים כשקרני השמש נשברות עליהם. לצדנו נהר גועש, שמימיו הצלולים כבדולח אסורים בנגיעה, כי נועדו לשתייה.

מתחילים לטפס. חשבנו, נטייל שעה קלה, נצלם, נצטלם ונחזור. הטיול התברר כמסע מפרך של חמש שעות אל פסגת ההר. השלכת הסתווית צובעת את העצים בגוונים עזים של ארגמן וכתום. התחנה הראשונה היא מול לוח בזלת חלק, שעליו כתוב: "כאן ביקר המנהיג היקר קים ג'ונג-איל, עישן סיגריה ואמר למלוויו: אסור לעשן סיגריות בקומגאנג-סאן, צריך לשמור על ניקיון האוויר והטבע". ומאז, נחשו מה? העישון אסור לאורך כל המסלול. אמרות שפר נוספות של האיש הדגול חקוקות בסלע באדום לוהט על כל צעד ושעל.

הטיפוס קשה, מתנשפים, חוצים נהר ויובליו על גבי גשרים תלויים, עוברים ליד מפלי מים ואגמים קטנים שההרים נשקפים בהם כבראי. אין ספק, אתר טבע נדיר. בעיקולי הדרך דוכנים למכירת תפוחים, משקאות ומזכרות קטנות. שתיים-שלוש צעירות יפהפיות ניצבות מאחורי כל דוכן ולצדן כמה שומרים הסובבים בין ההולכים בפנים מחייכות אך נחושות, למנוע כל סטייה מן המסלול. הוראות צילום: רק טבע ונוף, בשום פנים ואופן לא אנשים, בוודאי לא חיילים או שומרים. השימוש מותר רק במצלמות ביתיות קטנות ולא במצלמות בעלות עדשות מיוחדות, שממילא נאספו כבר בגבול. מדי פעם הם ניגשים ובודקים, כמה פעמים מחקו לי תמונות שצל אדם נראה בהן.

ג'יסוק יונג מנסה לדבר עם כולם, הוא מצליח לפתח שיחה של ממש עם אחד המקומיים שמסביר למה, אף על פי שהעם בצפון שוחר שלום ושונא מלחמה, הוא היה חייב, פשוט חייב, לפתח נשק גרעיני בגלל האיום האמריקאי עליו. אנחנו צריכים להגן על עצמנו, אמר, לפני ששניים מחבריו הצטרפו לשיחה והחליפו נושא.

חלום האחדות

בקוריאה הדרומית יש שר מיוחד לענייני איחוד. כל מי שנשאל על כך בדרום מביע ערגה וגעגוע, רוצה בתיקון העיוות ההיסטורי הטרגי, שחילק את העם בין הגוש המזרחי והמערבי בעת המלחמה הקרה. לקוריאה מסורת עשירה של אלפי שנים. חצי האי אוחד בידי שושלת ג'וסון שמשלה מאז המאה ה-14 עד 1910, אז נכבשה הארץ בידי השמש העולה של המזרח, יפן, שקיבלה ביטחון והתחזקה לאחר ניצחונה ההיסטורי על רוסיה ב-1905.

השלטון הקולוניאלי היפני בקוריאה היה אכזרי ועושק וזכור לשמצה. כשנכנעה יפן לבעלות הברית בתום מלחמת העולם השנייה, בעקבות הטלת פצצות האטום על הירושימה ונגסקי, הסתיים הפרק היפני בתולדות קוריאה, אולם שמחת השחרור התחלפה בתוגת השליטה הסובייטית בצפון והאמריקאית בדרום. בנובמבר 1947 קרא האו"ם לעריכת בחירות ולהקמת רפובליקה; בדרום נערכו בחירות, סינגמן רי נבחר לנשיא והעצמאות הוכרזה ב-9 בספטמבר 1948 בחסות אמריקאית. אולם ברית המועצות לא השתתפה בחגיגת הבחירות, וכוננה שלטון קומוניסטי מצפון לקו הרוחב 38 בהנהגת מנהיג גרילה צעיר ומוכשר שנלחם ביפנים. כך החלה סאגת סבל נוספת של העם הקוריאני תחת שלטונו הטוטליטרי של קים איל-סונג, שטיפח פולחן אישיות נוקשה ושנתיים אחר כך פלש לחלק הדרומי של קוריאה במטרה לאחד את חצי האי תחת שלטונו.

המלחמה שהציבה את קוריאה בלב לבה של המלחמה הקרה נמשכה שלוש שנים (1950-1953) וגבתה מחיר דמים עצום של קרוב לשני מיליון נפש. ברית המועצות וסין לחמו לצד כוחותיו של קים איל סונג ואילו האו"ם הרכיב כוח רב לאומי שנלחם להגנת הדרום יחד עם החיילים האמריקאים, שאיבדו 36 אלף מחבריהם בשדות הקרב. המלחמה קרעה את העם הקוריאני, עשרה מיליון אנשים משני הצדדים נעקרו מבתיהם, הפכו לפליטים או נותקו מבני משפחותיהם לחמישים השנים הבאות.

למרות הפצע הפעור, רוב הקוריאנים סבורים שיום האיחוד בוא יבוא. דווקא הצעירים שעמם דיברתי זהירים יותר. הם רואים לנגד עיניהם את המודל של גרמניה ופוחדים מן הנטל הכלכלי הכבד שייפול על הדרום. צריך לעשות זאת לאט לאט, אמרה לי יו, מעצבת גרפית צעירה ונמרצת. קודם שבצפון ישנו את המשטר, יחזקו את הכלכלה שלהם, נתחיל ביחסים דיפלומטיים, בביקורים הדדיים ורק אחר כך נדבר על איחוד.

בשנת 2000 קיבל נשיא דרום קוריאה אז, קים דה יונג, את פרס נובל לשלום על מדיניות "השמש הזורחת" שלו, שהעניקה סיוע הומניטרי וכלכלי לצפון הרעב, ועל מפגש הפסגה הראשון מסוגו שקיים עם המנהיג הצפוני. ממשל קלינטון עודד את ההידברות ושרת החוץ האמריקאית, מדלן אולברייט, אף ביקרה בפיונגיאנג והתרשמה כי המנהיג הוא איש שיחה נעים הליכות. רבים מן הקוריאנים תולים את האשם בהידרדרות היחסים בממשל בוש, שעצר את תהליכי הפיוס והדיאלוג והציב את קוריאה הצפונית על ציר הרשע ובכך דחק אותה לפינה.

רבים בדרום פוחדים כי אם יתמוטט המשטר בצפון יציפו מיליוני פליטים את ארצם ואת סין השכנה, וייווצר אסון הומניטרי. גם אם הם סולדים מהמשטר בצפון, רובם תומכים במדיניות זהירה של הידברות והמשך הסיוע הכלכלי, ולא בסנקציות ובאיומים. יותר ממיליון חיילים פרוסים בצדו הצפוני של הגבול וכ-660 אלף בדרום. 36 אלף חיילים אמריקאים חונים בסאול ומחכים ליום פקודה.

כשביקרה שרת החוץ קונדוליזה רייס לאחרונה בסאול, היא נתנה למארחיה להבין, כי ארצות הברית תהיה מרוצה מאוד אם האתר בקומגאנג-סאן ייסגר. לטענתה, הכסף שמשאירים התיירים זורם משם אל תוכניות הגרעין. במקביל פועל פרויקט כלכלי גדול בעיר קיסונג, בקצה המערבי של מפגש הגבולות, שם הקימה חברת יונדאי אזור תעשייה משותף, והעבירה אליו מפעלים בהשקעה אדירה. אלפי פועלים מן הצפון עובדים בהם ומשתכרים יחד כחצי מיליון דולר בחודש, סכום עתק למדינה ענייה זו. רייס לא דרשה לסגור גם אותו.

בצפון כמובן משלמים מס שפתיים לאחדות האומה. מרגע כניסתנו לתחום הטריטוריאלי של הצפון - זה היה באוויר. "אנחנו עם אחד" שרו הרמקולים בגבול, והמשיכו לשורר כך גם במופע מוסיקלי מרהיב של נגניות וירטואזיות שריתקו את קהל המבקרים מן הדרום בשירי מולדת וגעגועים. בסיום המופע הצטרף הקהל כולו בבכי אל הזמרות בעלות קול הזמיר בשיר של פיוס, אחדות ושלום.

האם יש סיכוי לאיחוד? לא בקרוב, יגיד לכם כל מי שיישאל, אולם השאיפה, החלום, התקווה - מפעמים בלבבות כולם.

על דתות, שלום וישראל

הקואליציה הבין-דתית לשלום בדרום קוריאה (KCRP) ציינה עשרים שנה להיווסדה בסימפוזיון שדן בתפקיד הדת ביצירת סכסוכים ובפתרונם. לשם כך התכנסנו. במשך יומיים נדונו הסכסוכים בצפון אירלנד, במזרח התיכון, בהודו ובפקיסטאן וכמובן הסכסוך המקומי שלהם. בשיאו של הכנס היינו אמורים לעבור יחד לקומגאנג-סאן כדי להשתתף במפגש שלום עם אנשי דת מן הצפון. אולם בגלל הניסוי הגרעיני והמתח הפוליטי שנוצר, הטילה ממשלת קוריאה הדרומית איסור על קיום המפגש.

המארגנים הנבוכים ביקשו היתר מיוחד לאורחים מישראל ומאירלנד רק לביקור קצר בצפון, ואחרי התלבטויות רבות קיבלנו את האישור. המפגש הבין-דתי נדחה לחודש הבא ויתקיים בפיליפינים. הוא יהיה חלק מדיאלוג מתמשך שמתקיים כבר מאז שנות ה-80, בידיעת השלטונות משני הצדדים. למרות המשטר הנוקשה, מאפשר קים ג'ונג-איל פעילות דתית מוגבלת, תחת פיקוח, והמפגשים הללו ממלאים תפקיד חשוב במה שמכונה כאן "תנועת האיחוד האזרחית", המקדמת הבנה ופיוס בין שני חלקי העם הקרוע.

לדת מקום חשוב בקוריאה הדרומית. הקונפוציוניזם והבודהיזם לסוגיו הם חלק מן המסורת העתיקה, אולם קרוב למחצית האוכלוסייה נוצרים. הכנסיות בולטות בנוף העירוני והכפרי, צלבים גדולים מוארים באדום נראים לאורך הדרכים. אחד ההסברים לרגש הדתי העמוק הוא המתח והלחץ שבהם נתונים הקוריאנים מילדות עד זיקנה - תחרותיות, הישגיות, רכישת השכלה, עבודה מסביב לשעון, מירוץ אחר קידמה טכנולוגית וכלכלית. גם ההיסטוריה למודת הסבל שלהם שלחה אותם אל חיקה המנחם של הדת.

הנוצרים בקוריאה אוהבים את ישראל ותומכים בה, כך נאמר לי בכל מקום. רבים רוצים לעלות לרגל למקומות הקדושים לנצרות בארץ הקודש, ואלפים כבר עשו זאת בשנים האחרונות. הקוריאנים מוצאים מקבילות בין הסבל שלהם תחת השלטון היפני לבין רדיפת היהודים בידי הנאצים, כמו גם בין הסכסוך שהם נתונים בו לבין סכסוך ישראל-ערב. כמו ליהודים, גם להם יש קהילות תומכות בגולה - הגדולה שבהן בסין, המונה כשלושה-ארבעה מיליון קוריאנים שאבותיהם נמלטו מזוועות השלטון היפני, וכמובן הקהילה המשגשגת בארצות הברית.

העם הקוריאני מונה כ-70 מיליון נפש, כמעט 50 מיליון בדרום ויותר מעשרים מיליון בצפון. זהו עם הומוגני מאוד, שבמשך דורות שמר על שפתו ותרבותו המיוחדת, על מנהגי לבוש ואוכל מסורתיים ועל מבנה משפחתי סגור ותומך. עד היום נהוג שהבן הבכור במשפחה ממשיך להתגורר עם הוריו גם לאחר נישואיו, כדי לדאוג ולתמוך בהם לעת זיקנה. המבנה הגיאוגרפי של חצי האי שמר עליהם מהתבוללות וטמיעה ומהשפעות זרות. דווקא עכשיו, כאשר הבום הכלכלי הקוריאני מושך עובדים זרים מארצות אסייתיות עניות, מתחילים לדבר על הבעייתיות של "נישואי התערובת". עיתון יומי הקדיש לאחרונה כתבה נרחבת לילדיהם של אותם זוגות מעורבים, הנראים שונים וסובלים מהצקות ומאפליה בקרב חבריהם. העיתון תהה אם החברה הקוריאנית מגלה סימני גזענות שמעולם לא איפיינו אותה.

נשים יפות

ידוע שהנשים בצפון יפות, אמר ג'יסוק שוב ושוב ולא החמיץ הזדמנות לנסות לשוחח עם כל אחת ואחת מהן. פקידות הקבלה, המלצריות, המוכרות בחנויות, המדריכות והסדרניות - כולן נשים צעירות, רווקות, לבושות בבגדים אחידים לפי התפקיד: פקידות הקבלה בחליפות שחורות, המלצריות באדום, הסדרניות בכחול והמדריכות בכתום. הן עדינות ומאופקות, חייכניות, ביישניות ומדברות חרישית. משכורת אינן מקבלות. "זהו שירות למדינה", אמרה לנו אחת המלצריות, שסירבה לצלם אותנו ישובים סביב השולחן, מה שמלצרים בכל העולם עושים בשמחה, כיוון שהיא עכשיו בעבודה.

פקידת הקבלה ידעה מעט אנגלית. שאלתי היכן אוכל להשיג סיכה עם דמותו של המנהיג, כמו זו שיש לכולם על דש הבגד בצד שמאל, מעל ללב. "זהו הדבר היקר לנו ביותר", אמרה. "אי אפשר לקנות אותו". אולי תוכלי לתת לי סיכה למזכרת, שאלתי. "האם תשמרי עליה כפי שאת שומרת על לבך? על ילדייך?" כן, אמרתי, אשים את הסיכה בקופסה יפה, אני רוצה מזכרת. לאחר רגע מחשבה, כששני גברים חייכנים כבר עומדים לידינו ועוקבים בעניין אחר השיחה, אמרה לי בנימוס: "את יודעת מה? הפעם לא אתן לך, אבל אם תבואי לכאן שוב ותוכיחי שאת באמת אוהבת את הארץ שלנו ואת המנהיג שלנו - אשיג לך סיכה כזאת". ניסיונות נוספים עם אחרות הסתיימו בכישלון מוחץ. אין לי סיכה של קים ג'ונג-איל, רק תמונה.

ממרפסת חדרי במלון ראיתי את הכפר הקטן שבו מתגוררים העובדים, מנותקים מן התיירים. בשש וחצי בבוקר פורקים משאיות ואוטובוסים ישנים עשרות עובדים שנכנסים חרישית למבנה המלון, מחליפים בגדים ומתחילים בעמל יומם. רק פעם בחודש הם יכולים לנסוע הביתה. רוב הנשים בשנות העשרים לחייהן, רווקות, בין הגברים יש גם בעלי משפחות. נשים מבוגרות יותר, כפופות על ברכיהן, מנקות במטאטאים קצרי ידית את המדרכות, השבילים והגינות, ומצחצחות את הרחבה מול מיצג הענק ממוזאיקה של שני המנהיגים, האב ובנו, קים איל-סונג וקים ג'ונג-איל, המשקיפים על בני עמם כשברקע תמונת ההרים בוערים באש שקיעה. כשירדתי לצלם אותם קפצו עלי שני שוערי המלון ומחקו את התמונות שבהן נראו גם הנשים המנקות. ואז הורו לי בחיוך רחב לעמוד בגבי אל לוח האבן הגדול, וידאו שאין איש ברקע, אחד מהם לקח את המצלמה ולחץ על הכפתור.

המסע אל הצפון היה חוויה מוזרה. מושכת ודוחה, נינוחה ומתוחה. שלושה ימים בתוך המדינה הקומוניסטית הסגורה והמסוגרת, המאיימת על העולם בפצצת אטום, מדינה הנתונה לשלטון דיקטטורי אכזר, שאזרחיה חיים בעוני ובתנאי עבדות כמעט. אך סביבנו אווירה פסטורלית, יופי מרהיב, שקט רגוע, ניקיון מופתי, חיוכים בלבד, לא ניכר שום מתח באוויר.

רק מחלון האוטובוס שמיהר בדרך חזרה אל החופש אפשר היה להבחין מדי פעם באיכר מהלך אחר צמד שוורים או בנשים מלקטות בשדה, ברוכבי אופניים שמבטם מושפל ואינם מעזים להביט באוטובוסים המפוארים החולפים על פניהם, שמא ייחשדו בכמיהה או בקנאה. אפשר היה לראות את השדות הדלים והעלובים של אורז וכרוב, שכל תוצרתם נלקחת על ידי המדינה המחזירה לנתיניה מזון במשורה, בעוד מנהיגיה חיים בעושר מופלג, ולזכור את שני מיליוני האנשים שמתו כאן מרעב לפני כעשור שנים. יותר מעשרים מיליון קוריאנים שאינם יודעים חירות מהי חיים מן הצד השני של הגדרות הצבועות בירוק עליז.

בנקודת הגבול הדרומית, שאותה חצינו בלי עיכוב, הוחזרו לנו מכשירי הטלפון הניידים וכל יושבי האוטובוס מיהרו לדווח למשפחותיהם שיצאו בשלום מן הצפון.*

ד"ר שרה אוסצקי-לזר היא עמיתת מחקר במרכז לאסטרטגיה וחשיבה מדינית באוניברסיטה העברית בירושלים וחברה בפורום להסכמה אזרחית



שליט צפון קוריאה, קים ג'ונג-איל, עם חיילים מצבאו, אפריל 2006. על חזהו של כל אחד מהעובדים נעוצה סיכה ובה פניו המחייכים של "המנהיג היקר"




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים