בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כך הצליחה סנדרה בולוק לזכות גם בפרס הראזי וגם בפרס האוסקר

בתוך 24 שעות קטפה סנדרה בולוק את פרס הראזי להופעה הכושלת של השנה, את פרס האוסקר להופעה המשובחת של השנה, ואת לבו של כתבנו בהוליווד

תגובות

לוס אנג'לס

זה לא היום לשאול את השוטרים של משטרת לוס אנג'לס אם יצא להם פעם לעצור מישהו מפורסם. ביום כזה, אין להם ראש להתבדח, ואין להם סבלנות לענות לשאלות. הוליווד בכוננות: הכבישים חסומים והשמים נראים כמו קונגרס של מסוקים. כל מה שנמצא ברדיוס קילומטר מתיאטרון "קודאק", הוא "שטח פרטי של האקדמיה האמריקאית לקולנוע". ביום כזה, יש שיאמרו שהוליווד היא הצרה הכי גדולה של תושבי לוס אנג'לס.

פסלי האוסקר מציגים את סנדרה בולוק. יותר מעניינת מבן סטילר

ובטח של השוטרים ואנשי האבטחה שעמדו ביום ראשון בכניסה לכל רחוב, צדדי ככל שיהיה, והפרידו בין הולכי הרגל שיש ברשותם אישור כניסה למתחם, לסתם משוטטים שרואים את תיאטרון "קודאק" ואליו לא יבואו. ליד המחסום הראשי, בצומת של שדרות סאנסט ושדרות איילנד, מתקהלים מאות אנשים. חלקם ממתינים עם מצלמותיהם לרגע שבראד פיט יגיח מהלימוזינה וייצא להצטלם איתם. הבעיה היא שהרגע הזה אף פעם לא מגיע. חלק אחר מניף שלטים שמהם אפשר להסיק ש"נישואים חד-מיניים הם תועבה", "הפלה היא רצח", ו"רק אלוהים יודע: האבדון מתקרב". ואילו אחרים הם טיפוסים פסיביים שמביטים על המהומה ועל שיירת הלימוזינות שלא נגמרת. אין להם דעה ברורה, אבל הם אלו שמעניקים למיעוט הזועם את ההרגשה שהצדק עמם. ככה זה בכל התקהלות.

אחד מהמתקהלים חמוש במיקרופון ובמגבר אגרסיבי. הוא מודיע ש"לאלוהים לא אכפת מי אתה. זה לא מעניין אותו עם אתה ג'ון וויין, ג'ורג' קלוני, או ג'ף ברידג'ס. הגיהנום מחכה לכל אחד, בלי קשר לכסף או תהילה. בגיהנום אין שטיח אדום, ואין כוסות שמפניה, ואין שמלות של דונה קארן ואין כוכבים. רבותי, עלינו להציל את עצמנו מהתאוותנות, מתאוות הבצע ומתאוות התהילה. ישו הוא המושיע של כולנו, רק עליו אפשר לסמוך. לא על פסל מזהב". למרות הווליום מחריש האוזניים, לא נראה שהוא מצליח לשכנע מישהו, ואף אחד לא ממש בונה על צניעות ועל רוח האלוהים.

איש אחר מביט במשקפת אל תיאטרון "קודאק" שבסוף הרחוב, ומודיע שהוא מצליח לראות את טום הנקס. עשרות רצים אליו ומתחננים שייתן להם את המשקפת לשנייה אחת. לא קשה להבין שהם מעדיפים את טום הנקס על ישו הרזה מנצרת. כאן איש לא מפחד מהגיהנום. הגיהנום היחיד הוא הפסקת הפרסומות. וכל עוד הצהובון "נשיונל אינקוויירר" ממשיך להדפיס גיליונות, ו"אווטאר" ממשיך לשבור קופות, והמפיק הארווי וויינשטיין ממשיך להעלות גירה במסעדות צרפתיות בבוורלי הילס, והשמש של לוס אנג'לס ממשיכה לעשות טוב לעור הפנים של ג'סיקה אלבה, אלוהים הוא שולי. נראה שגם הוא היה מתקשה להשיג כרטיס לאוסקר, ושגם הוא מחכה כבר שנה שלמה לשני דברים: שהשטיח האדום ייפרש, ושהקריין יכריז "גבירותי ורבותי, בשידור חי מתיאטרון קודאק בהוליווד ואיילנד: טקס האוסקר ה-82".

כישרון של אוניית שעשועים

יום לפני כן, בכניסה לטקס פרסי הראזי - או טקס פרסי "פטל הזהב" בשמו הרשמי - גיליתי שהמחאה היא חומר אלסטי שיודע להתאים את עצמו לכל אירוע. כבר בכניסה לתיאטרון "בארנסדל" בהוליווד, שבו נערך הטקס המחלק פרסים לביצועים הקולנועיים הגרועים של השנה, התנפלו עלי כל מיני טיפוסים לא פחות תמהוניים מאלו שעומדים בדרך לאוסקר.

אחד מהפליירים שחולקו, גילה לי שאיגוד עובדי התחזוקה והניקיון של אן-בי-סי יוניברסל דורש עלייה מיידית בשכר ובהטבות: "לכל עובד בתעשיית הקולנוע מגיעה עבודה סדירה, עם משכורת שתאפשר לו לשים אוכל על השולחן של המשפחה שלו. בקטגוריית 'האולפן הגרוע ביותר' הצבע: אן-בי-סי יוניברסל". עובדי התחזוקה והניקיון יודעים שחשוב להשקיע בקופירייטינג נבון ובבחירת העיתוי המתאים למחאה. הטקס מושתת במהותו על חוצפה, וכנראה שזה מה שהם מחפשים. "אנחנו כאן בגלל שבטקס הראזי האולפנים חוטפים את הבעיטה האמיתית בתחת", אמר לי מי שהגיש לי את הפלייר, "ואנחנו רוצים ללמוד איך עושים את זה כמו שצריך".

מהר מאוד הבנתי למה הוא התכוון. ב-7:30 התחיל הטקס ה-30 במספר. כבר אחרי עשר דקות הוענק הפרס ל"שחקן המשנה הגרוע של השנה". הזוכה המאושר התברר כמרלון וייאנס מהסרט "כוח המחץ: עלייתו של הקוברה". מגיש הפרס הסביר שהוא זכה בו מכיוון שמדובר ב"כישרון שבדרך כלל שומרים לצוותי הווי ובידור על אוניית שעשועים".

מן הסתם, הזוכים לא נוהגים להגיע לקבל את הפרס המפוקפק. אבל מדי פעם מגיחה איזו אישיות ועולה לבמה להודות לחברי הוועדה הבוחרת שיושבים בקהל. האחרונה שעשתה דבר כזה היתה השחקנית האלי ברי, שב-2005 זכתה בראזי על משחקה הנורא בסרט "אשת החתול". השחקן שזכה בפרס באותה שנה לא הגיע לטקס. זה היה ג'ורג' בוש, על תפקידו ב"פרנהייט 9/11" של מייקל מור.

השנה הוענקו גם פרסים לסיכום העשור. פאריס הילטון קיבלה את הפרס בקטגוריית השחקנית הגרועה של העשור על "השווה והחברה" (2008) (וגברה על מדונה, שזה לא צחוק). אדי מרפי קיבל את פרס השחקן הגרוע של העשור על "פלוטו נאש" (2002) (והביס את רוב שניידר שבוחר תסריטים לפי הריקבון שלהם). בקטגוריית הסרט הגרוע של העשור ניצח "הקרב על כדור הארץ" (2000), עם ג'ון טרבולטה. מייסד הפרס, ג'ון ווילסון, הודיע שהתסריטאי של הסרט הנורא נמצא בקהל ומבקש לקחת את הפרס. קוראים לו ג'יי-די שפירו, והוא הודה לבמאי ולמפיקים שהחריבו את התסריט שלו וסיפר שכששאל את אמא שלו מה דעתה על הסרט, היא השיבה "זה הסרט הכי דפוק שיצא לי לראות, אתה צריך להתבייש". הקהל קם על רגליו ומחא כפיים.

זה היה ערב מטורף לגמרי. בקטגוריית השחקנית הגרועה של השנה התמודדו חמש שחקניות: ביונסה ("אובססיבית"), סנדרה בולוק ("הכל אודות סטיב"), מיילי סיירוס ("האנה מונטנה: הסרט"), מייגן פוקס ("רובוטריקים 2") ושרה ג'סיקה פארקר ("על הזוג מורגן שמעתם?"). ווילסון שב לבמה עם המעטפה והקהל קם לתחייה: סנדרה בולוק אמרה שתגיע לטקס אם תזכה בפרס. כל אחד ממאתיים האנשים בקהל התפלל שהיא תגיע.

בולוק אכן נבחרה לשחקנית הגרועה של השנה, אבל לא נראתה בשום מקום. ווילסון הרים את הפסלון והחל ללכת אל מאחורי הקלעים, כמו שקורה תמיד כשהזוכה לא מגיע לקחת את הפרס. היה נראה שהראזי לא זכה לגאולה. ובדיוק אז צצה סנדרה בולוק, סוחבת עגלה מלאה בדיסקים. איתה עלו לבמה שלושה אנשים בחולצות טי-שירט שחורות עם הכיתוב "צוות בולוק". מאוחר יותר גילתה בולוק שאלו יוצרי הסרט, ש"מאוד לא מרוצים מהמצב".

הקהל נעמד על רגליו ובולוק הסבירה שהיא משוכנעת שאנשי הוועדה הבוחרת לא באמת ראו את הסרט, ולכן הביאה מאות עותקים של "הכל אודות סטיב". "אם אתם מבטיחים לראות את הסרט, אגיע שוב בשנה הבאה", אמרה בולוק, "ואם יתברר לכם שזו לא הופעה כל כך גרועה כמו שאתם חושבים, אחזיר את הפרס".

אחר כך היא הוציאה משקית קניות את התסריט עב הכרס של הסרט. "אם אתם לא רוצים לצפות בסרט, יש גם אופציה אחרת", אמרה בחיוך. "אני מוכנה לעבור איתכם דף אחרי דף. אקריא את השורות בדיוק כמו ששיחקתי אותן, ואם למישהו יש הצעה איך אני יכולה לשחק את זה יותר טוב, אשמח לשמוע. אנחנו יכולים לעשות את זה עד ארבע בבוקר, או שתצפו בסרט". אחרי הנאום המצחיק, שובה הלב, האנושי והכריזמטי של בולוק, היה ברור שכולם החזיקו לה אצבעות שתקבע תקדים עולמי, ותזכה בראזי ובאוסקר - על תפקידה ב"הזדמנות שנייה" - באותה השנה, יום אחרי יום.

איפה הסנדלים

מכיסא 1 בשולחן 19 בחדר העיתונאים שנמצא מאחורי קלעיו של תיאטרון "קודאק", אי אפשר לראות את הבמה שעליה מתחולל טקס האוסקר ה-82. מאתיים העיתונאים שהגיעו לשם, צופים בטקס על שבעה מסכי ענק. בחזית האולם ניצבת במה ענקית עם כמה מיקרופונים ושני פסלי אוסקר בגובה שני מטרים, שבמהלך הטקס זורמים אליה הזוכים למסיבת עיתונאים קצרה.

בכיסא מימיני יושב מרקו שכותב לעיתון במקסיקו. הוא שואל אותי מאיפה אני ומיד מודיע ש"עג'מי" לא יזכה. הוא מהמר על הסרט הארגנטיני, "האור שבעיניים". "הייתי אתמול במסיבת עיתונאים עם כל במאי הסרטים הזרים", הוא מספר, "וכשהציגו את הסרט הארגנטיני אפשר היה לשמוע בבירור שמחיאות הכפיים היו הרבה יותר סוערות".

גם העיתונאים בחדר האחורי חייבים להגיע בטוקסידו. לך תסביר להם שבאוסקר הישראלי אפשר לבוא בסנדלים. בטקס הראזי הזעתי הרבה פחות, אפשר היה להגיע בחולצת כפתורים ומכנסי ג'ינס. שם, גם בלי בר משקאות פתוח ושולחנות עמוסים שרימפס, מתאבנים, סלטים וקפה, היה באוויר משהו יותר משוחרר ואמיתי. בראזי נוהגים לכנות את "האקדמיה למדעי ואמנויות הקולנוע", שאחראית על האוסקר, בשם: "האקדמיה למדעי הפלוצים והנפיחות". מדויק למדי.

מבעד למסך המחשב אני מגלה באתר הבידור !E ש-71% מהמצביעים בסקר לא מאמינים ש"עג'מי" יזכה באוסקר. האם גם הם דיברו עם מרקו? או שהם סתם לא אוהבים שכונות מצוקה? או ערבים? בפינת החדר יושבות שמונה ספרניות מהספרייה הראשית של האקדמיה לקולנוע. תפקידן לענות על כל שאלת אוסקר, כמו "בכמה אוסקרים זכה ג'יימס קמרון?" ואפילו "בכמה אוסקרים זכו סרטים ישראליים?" ואחת מהן אפילו תענה לך ש"אפס. ישראל זכתה באפס אוסקרים".

הטקס גולש לשעה השלישית שלו. הצווארון והעניבה חונקים, ולומר את האמת, מדובר בטקס משעמם, ובינתיים גם עג'מי יורדת מהמפה. אחר כך מגיע רגע השיא: סנדרה בולוק זוכה בפרס השחקנית הטובה ביותר. היסטוריה בהתהוות. בולוק צועדת לבמה והקהל באוסקר קם על רגליו, בדיוק כמו ליל אמש בראזי. ובדיוק באותה אנושיות שהפגינה שם, היא "מודה לכל מי שהראה לי טוב לב, גם כשזה לא היה באופנה".

כשבולוק הגיעה לחדר העיתונאים, שלף הכתב של רדיו בי-בי-סי את העותק של "הכל אודות סטיב" שהיא חילקה לנו יום לפני כן, ואמר לה: "דבר ראשון תודה על הסרט. אז עכשיו יש לך גם את האוסקר וגם את הראזי. האם את נהנית מהאירוניה ומה את הולכת לעשות עם שני הפרסים?"

"שני הפסלים הולכים לשבת זה לצד זה", השיבה. "נורא נהניתי בראזי. העובדה ששני הטקסים קרו יום אחרי יום עוזרת לי למצוא יציבות, איזון. ככה אני לא אוכל אף פעם להתנפח מיותר מדי חשיבות עצמית. הראזי מחזיר אותי למציאות. אבל הוא אולי יישב על מדף נמוך יותר".

לקראת 10 בערב, אחרי ש"מטען הכאב" לקח את הפרסים הגדולים, המוזמנים התנקזו למסיבות השונות וחדר העיתונאים התחיל להתרוקן, התקשר הכתב של בי-בי-סי למפיקה שלו בלונדון והודיע, "תשמעי, בסופו של דבר זה היה לילה ללא הפתעות. אין לי שום דבר גדול או מעניין להגיד, קיוויתי שיהיה לי מה לומר, אבל אחרי טקס כזה יבש ממש אין לי מה לומר. אני יודע, אני יכול להגיד שבן סטילר היה מצחיק... זו בערך גולת הכותרת. לומר לך את האמת, הסיפור עם סנדרה בולוק בטקס פרסי הראזי, זה הדבר הכי מעניין שיצא מפה". *



בולוק בטקס פרסי הראזי, עם יוצרי ''הכל אודות סטיב'', עגלת הדיסקים וספר התסריט. בטח לא ראיתם את הסרט



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו