חלקים מטקסט מצרי בן אלפי שנים, שנותרו בלתי מפוענחים מאז התגלו בפירמידה במצרים, פוענחו באחרונה והתבררו כטקסט השמי הקדום ביותר הידוע למדע. הטקסט נכתב על קירות הפירמידה בכתב חרטומים מצרי, אך בשפה קדם-כנענית, שממנה התפתחה העברית. בכתובת הקדומה כתובים דברי קסם ולחשים נגד נחשים. פענוח הטקסט - פרי מחקר של ארבע שנים - נעשה על ידי הפרופ' ראובן (ריצ'רד) שטיינר, מומחה לשפות שמיות ולספרות שמית בישיבה יוניברסיטי שבארה"ב. הממצאים הוצגו לראשונה אתמול, בהרצאה שנשא באוניברסיטה העברית.

נשיא האקדמיה ללשון עברית, הפרופ' משה בר-אשר מהאוניברסיטה העברית, הגדיר אתמול את התגלית כ"סנסציונית". לדבריו, "זה התיעוד הקדום ביותר של שפה שמית בכלל ושפה קדם-כנענית בפרט". מהלשון הקדם-כנענית התפתחו הפיניקית, העברית, המואבית והעמונית. בטקסט שפוענח יש מלים רבות המופיעות גם בתנ"ך. לדברי בר-אשר, "זהו התיעוד הקדום ביותר ללשון שהיא אמה או אחות-אמה של הלשון שממנה התפתחה העברית".

לפי המחקר, הכתובת הונחה בפירמידה במאה ה-24 לפני הספירה, אך ייתכן שנכתבה מוקדם יותר, בין המאות ה-30 וה-25 לפני הספירה. נאמרים בה דברי קסם ולחשים הנאמרים לנחשים כדי להרחיקם ממומיה של המלך הקבור בפירמידה.

לפני כמאה שנים, חפרו ארכיאולוגים בפירמידה של המלך אונס במצרים וגילו כתובות בכתב חרטומים (הירוגליף) בלשון מצרית עתיקה. הכתובות נמצאו על קירות בשני חדרים תת-קרקעיים בפירמידה, וניצבו משני צדיה של המומיה של המלך. אגיפטולוגים הצליחו להבין את רוב כתבי הפירמידה של אונס, אך כמה קטעים נותרו בלתי מפוענחים והחוקרים נטו להתעלם מהם. "חשבו שאלה דברי קשקוש, מלמול", אמר בר-אשר.

אולם לפני ארבע שנים, אחד המומחים המובילים למאגיה מצרית עתיקה, הפרופ' רוברט ריטנר, בחן שוב את הטקסט. הוא הבחין שבמקומות בטקסט המתייחסים ללחשים נגד נחשים, מופיע הטקסט המסתורי, וכי שוב ושוב מופיע בו רצף של שלוש ציפורים. הוא שיער, כי דפוס חוזר זה עשוי להיות מפתח להבנת הטקסט, אך לא הצליח להבין את משמעותו. לפיכך, ריטנר שלח את החלקים הבלתי מפוענחים לפרופ' שטיינר.

במשפטים שנשלחו אליו, שטיינר הבחין במלים "אם חו", שפירושן "אם נחש". לדבריו, "אחרי שראיתי את זה, האמנתי שזאת לשון שמית והרגשתי שכדאי להמשיך לעבוד על שאר הטקסט. אחר כך התברר, שגם הלחשים האחרים, הכתובים במצרית ולא בשמית, עניינם באם-נחש ושהטקסטים המצריים והשמיים מבארים זה את זה".

שלוש הציפורים התבררו כמלים "ריר-ריר", שמשמעותן "ארס". לדברי שטיינר, במצרית עתיקה ובאכדית, המלה המקבילה לריר משמשת גם לציון ארס, ואף כיום, מבחינה ביולוגית, ארס הוא סוג של ריר.

מהמחקר עולה, שהטקסט נפתח באזהרה מפני נחשים "ראו! ארס!". במצרים העתיקה, הנחש היה סמל לכוח ומקור לאימה. בטקסט, מזעיק המלך את "ריר-ריר", אם הנחש, לבוא ולגרש את הנחש שמסכן אותו. בהמשך, המלך מזהיר את הנחש ואומר לו שלא יוכל להתחמק ממבטה של "המתרוננת בשני פרצופיה". מהפענוח עולה עוד, שבהמשך מדברת "ריר-ריר" מתוך המלך, וזהויותיהם משתלבות זה בזו. הקירבה בין "ריר-ריר" לנחש גוברת, כאשר מתברר שהנחש הוא לא רק בנה, אלא גם דודה, מכיוון שהוא בעל "את שתי שומרות הסף", המזוהות עם "ריר-ריר" עצמה.

לדברי שטיינר, הלחש מופנה כלפי אם הנחשים, משום ש"לא כל אחד יכול לגרש את הנחש. כדי לגרש נחשים במגיה, צריך לקרוא למישהו שחשוב לנחש, כמו אמא או אהוב, או לטעון שאתה כוח הקשור לנחש. במאגיה חייבים ליצור קירבה בין הקורבן לנחש בשביל הכישוף". ואכן, בהמשך הטקסט מכריז הלחש: "ריר-ריר בי" - כלומר אם הנחש בתוכי ואני התגלמותה. המלך אף מתפאר בפה ובאיבר מין של נחש.

כאמור, רוב הטקסטים כתובים בכתב מצרי, אך הלשון המשמשת להברחת הנחשים בקטעים שפוענחו באחרונה, היא שפה שמית שדוברה בפי גבלים - כנענים שחיו בעיר החוף העתיקה גבל, באזור לבנון של היום. בין תושבי גבל למצרים הקדמונים היו קשרי מסחר, שכן המצרים ייבאו משם עצים לבנייה ושרף לחניטה.

התגלית החדשה מלמדת שהמצרים ייבאו מגבל גם מאגיה. לאגיפטולוגים ידוע, שהמצרים החשיבו את תרבותם כנעלה על התרבויות השכנות והיא היתה חסינה בדרך כלל מפני השפעות זרות. אבל, לדברי חוקרים, תכנים נדירים ואקזוטיים היו מקובלים במאגיה, משום שבתחום זה, עצם זרותם העניקה להם כוח. "מתברר", אמר שטיינר, "שהמאגיה היתה מאז ומתמיד סחורה בינלאומית".

למעלה: פרופ' שטיינר; למטה: כתובת הקיר הקדומה