שש בבוקר. אני קמה כדי להכריח את עצמי לכתוב. מאז שנהרג המתנדב בעין השלושה אני לא מצליחה להתיישב לכתוב לבלוג. הכול בוער. החוויות בשדרות, התמונות מעזה. מאות האלפים שעוברים מעזה למצרים בחיפוש אחר פת לחם, ונותנים את התחושה שהאדמה פה משתנה. ששם עיתונאי צריך להיות. איפה שההיסטוריה מתרחשת. אז על מה אכתוב? על אפיזודות יומיומיות ברחובות באר שבע וברחבי הדרום? לא תפל ? מאיפה אני אוציא מילים? אז אני מכריחה את עצמי. בלי לדעת למה. מכריחה ואכריח בימים הקרובים, דווקא לכתוב על הבזקים ממקומות פחות נראים. לא יהיה קל.

יום רביעי, שכונה א' בבאר שבע. בגן הציבורי המכונה לדעתי גינת ראשונים, במבנה של נעמ"ת, בזמן שהגבול בין מצרים לעזה נפרץ חוגגים הילדים את ט"ו בשבט ועיד אל סג'רה. השנה חגיגות הט"ו בשבט נראות שונה מכרגיל. בגלל שנת השמיטה לא נוטעים הילדים. בקומה השנייה מתרכזים ההורים וילדיהם. גן הילדים קרוי "הגר", זהו גן ילדים ערבי-יהודי שהוקם בתחילת השנה הזו. בגן 50 ילדים, 26 ילדים ערביים, 24 ילדים יהודיים. מקימי הגן עמלו על כך שמספר הילדים היהודים והערבים ישאף לשוויון.

אז מה עושים בט"ו בשבט שמוגבל על ידי שנת שמיטה? בקומה השנייה של הגן בנו הגננות ארבע תחנות. באחד מפסלים הילדים בבצק סוכר צורות שונות של פירות וירקות, כדי להרגיש כאילו. בתחנה השנייה יוצרים הילדים מגנטים למקרר בעזרת עדשים מסוגים שונים וקופסאות גפרורים. בתחנה הזו אני פוגשת את אמל. אני מנסה לברר איתה אם באמת יש דבר כזה ט"ו בשבט בשביל הערבים. "כן, גם אצלנו יש חג כזה" אומרת אמל בנחרצות בזמן שהיא ובתה מדביקות עדשים. "עיד אל סג'רה". חג העץ, היא מתרגמת את עצמה. "לכל תרבות יש חגים שקשורים לאדמה".

אני שותקת, נראה לי שבעלה אנואר אמר לי לפני שנה שזה חג שנולד בעקבות הציונות, סוג של הטמעה. אני מעמתת את אמל אבל היא מתעקשת, שזה חג עתיק יומין. אני שותקת, אני בטח לא מבינה בזה כלום, ועל אמל אני סומכת. אני עוברת לתחנה השלישית. שם ילדים בשלישית מדביקים הילדים סימניות עם עלים שונים. אני חושבת לעצמי שזה סמלי שילדים יהודים וערבים, בט"ו בשבט, לא יהיו מחוברים לאדמה אלא רק יעשו כאילו עם סלוטייפ. כאילו אין להם באמת נגיעה משותפת באדמה. רק מאוחר יותר אזכר שזו בכלל שנת השמיטה וסתם מיהרתי למצוא מטאפורות. בתחנה הרביעית אני כבר לא זוכרת מה עשו, אבל שם פגשתי את שרה (שם בדוי).

שרה ואני הכרנו לפני יותר משש שנים, במסגרת פעילות חברתית בשכונה בדרום הארץ. היא עומדת שם עם שתי הילדות שלה. המיכל הגזענית שבי מתפלאת ששרה נמצאת פה בגן עם ילדיה. כי שרה היא מזרחית. ובעלה עובד במשטרה. אז מה לה ולגן יהודי ערבי? כרגיל אני מתביישת בעצמי ובמחשבותיי. אבל הן שם. היא מחייכת אלי. אנחנו מחליפות מילות נימוס של "מה את עושה פה? ומה שלומך?". היא מהר מאוד אומרת לי, בהקשר של בעלה, שכן, זה לא קל המצב שהוא במשטרה והילדים פה. אבל הם שלמים עם ההחלטה על הגן. היא עונה לי כל כך מהר שעולה בי פחד שהיא קוראת את מחשבותיי, בעיקר על המזרחיות. על זה שמיכל הגזענית שבי חשבה שגן יהודי ערבי הוא בעצם גן אשכנזי שמאלני ערבי. שרה כנראה באמת קוראת, וממשיכה הלאה, נמשכת על ידי הילדים, מחייכת אלי, שלא ארגיש רע על הכיעור הפנימי שלי, אבל תופסת מרחק. תחושה של בושה ממלאת אותי. היא באמת נחמדה.

אני ניגשת ליפעת, אחת ממקימות הגן. רוצה לאוורר את הבושה שלי. פתאום העניין העיקרי שלי הופך להיות לא השוויון המספרי בין יהודים לערבים, אלא השוויון המזרחי בין מזרחים לאשכנזים בקרב היהודים. כי אם אין מזרחים אז אפשר להסביר את קיומו של הגן בפשטות לא מאיימת. גן יהודי שמאלני אשכנזי ערבי. אבל אם לא ההסבר יהיה פחות פשוט. יותר מעניין. שוב אני מתביישת בתבניות החשיבה שלי. מליקוט מידע מיפעת והורים אחרים עולה שהחלוקה היא בערך חצי חצי, בין מזרחים לאשכנזים בקרב היהיודים, ובקרב הערבים יש כאלו מהצפון וכאלו מהדרום. 15 מלגות חולקו למשפחות מעוטות יכולות. גם אלו חולקו חצי חצי בין יהודים לערבים, ובין אשכנזים למזרחים. המון קטגוריות, המון. אני מצליחה להטביע את הבושה שלי בתוכן. גלית, אחת האימהות, אומרת לי שהבחירה בגן הזה, בתוך כל המצב בו אנו חיים, היא בחירה בקצת אופטימיות.

קצת לפני שאני הולכת מספר לי אנואר שרוצים לפנות אותם מהמקום. וכנראה שהעירייה לא מקצה להם שום מקום חדש. ושחייבים למצוא מקום חדש, כדי שהגן ימשיך.