רשויות החוק בישראל, מערכת הביטחון, המשטרה, הפרקליטות נוהגות פעם אחר פעם כפי שנאמר על בית בורבון: לא לומדים שום דבר ולא שכחו דבר. זה שנים שרשויות אלה בסיוע אגפי, לרוב שופטים, מוציאים צווי איסור פרסום בסיטונות ופוגעים פעם אחר פעם בזכות הציבור לדעת שהוא מנשמת אפה של הדמוקרטיה.

המקרה האחרון המרגיז והמסעיר הוא החקירה בעניינו של ראש הממשלה, אך זה נעשה קודם לכן במקרים רבים אחרים. בעבר השתדלו הרשויות לנקוט באופן מידתי ולהוציא את צווי איסור פרסום רק במקרים חריגים לרוב בפרשיות ביטחון כאשר נעצרו חשודים בריגול או כשאכן נשקף, לטענתם, נזק חמור לביטחון המדינה ולאינטרס הלאומי, אך אט אט בהדרגה הורחבה היריעה לפרשיות בעלות אופי כלכלי או פלילי או ציבורי שבינן לבין ביטחון המדינה אין ולא דבר.

הטענות שמעלה המדינה הן, לרוב, כי פרסום מוקדם יפגע בחקירה. אך גם אם יש הצדקה לכך ביום הראשון או השני לתחילת החקירה הצו נשאר על כנו זמן רב. שופטים רבים בישראל מוכנים להיענות לבקשות האלה של הרשויות ובלא מעט מקרים עושים את זה אף במעמד צד אחד ובלי ליידע כפי שמתבקש את כלי התקשורת כדי שיוכלו לטעון את טענותיהם בזמן אמיתי בעת קיום הדיון ולא לשמוע על כך בדיעבד. הוצאת צווי איסור הפרסום הגורפים מגיעה לעיתים לידי מצב אבסורדי כאשר שופטים לא מהססים לאסור פרסום שמם של חשודים או נחקרים גם כאשר שמותיהם כבר התפרסמו קודם לכן באותו נושא באתרי אינטרנט.

נראה כי המשטרה, מערכת הביטחון, הפרקליטות ואף השופטים אינם מצליחים להפנים את העובדה כי קשה למנוע פרסום בעידן המקוונן והאינטרנטי. בכך הם גורמים נזק חמור לעניין ולחקירה עצמה ומסייעים בעקיפין להפצת חרושת שמועות שאין בה כל טעם. ניסיונות להגיע להבנה בין התקשורת למשטרה והפרקליטות כדי לקבוע את כללי המשחק בעניין הזה לא הצליחו עד כה והתוצאה היא מצבים אבסורדים פרדוקסלים פאתטיים כמו שזה נראה בפרשה הנוכחית כאשר כלי תקשורת בחו"ל אינם כפופים לסמכותם של בתי המשפט בישראל מפרסמים ובסופו של דבר היחידים שאינם יודעים הם אזרחי המדינה.