מה קורה כשהאבל על חורבן ושריפת בית המקדש בט' באב לפני 1938 שנים והציפיה לבניית בית המקדש השלישי, פוגשים באבל הטרי על חורבן גוש קטיף, באב, לפני שלש שנים בלבד, ובתקווה לבניינו המחודש? בקרב מעגלים רחבים בימין ובציבור הדתי לאומי - חורבן גוש קטיף כבר צורף תודעתית לשורה של אסונות, (לבד מחורבן בית המקדש), שעל פי מסורת היהודית התרחשו בט' באב.

יואל אליצור, שהקינה בת 18 הפרקים שחיבר על גוש קטיף נקראה על ידי ציבורים רבים בבתי כנסת ברחבי הארץ, (לצד מגילת איכה וקינות תשעה באב המסורתיות), אומר כי "בשלש השנים האחרונות תשעה באב קיבל משמעות חדשה". "אני", מעיד על עצמו אליצור, "שייך לדור האתחלתא דגאולה, שנולד בן חורין במדינה יהודית עצמאית וחוווה את מלחמת ששת הימים, את עוצמת צה"ל, את ההתנחלות בכל מרחבי הארץ. תשעה באב נשמר אצל בני דורי 'על אש קטנה' של שמירת הלכה ומסורת אבות. תשעה באב 'האמיתי', של הגלות המרה, הגירושים והפוגרומים, השמד והרדיפות האיומות , לא היה באופק חיינו", אבל בתשס"ה, השתנה הכלל"

"בחודש אב תשס"ה", כותב אליצור בבטאון האחרון של העלון התורני 'קוממיות', "השתנה משהו יסודי. נכנסנו לתוך תקופה של 'אתחלתא דחורבן'. מתוך מחזות העקירה, ההרס והקלגסים בשחור, נשאבנו אל תוך ישות יהודית נושנה של חרדה קיומיות שחשבנו שהיא נחלת העבר. אנו מתהלכים כמו ירמיהו הנביא בתוך עם אדיש, שמנהיגיו , כהניו ונביאיו סוחבים אותו בכל הכוח לכיוון החורבן והאבדון והוא נמנה עתה בנשימה אחת עם מאורעות קשים שבני עמים אחרים אחראים להם, כמו חורבן ביתר או גירוש ספרד".

אליצור אינו היחיד שחיבר קינות על חורבן הגוש. עוד עשרות קינות חוברו, מאז חרב הגוש, אולם דווקא הקינה, ש - 15 מפרקיה מתחילים במילה הטעונה 'איכה', היא זו הנקלטת בהדרגה בחלק מבתי הכנסת, בעיקר בקהילות דתיות לאומיות, בעיקר בהתנחלויות.

גם מועצת יש"ע קושרת בדף עמדה שפרסמה בין תש, עה באב לחורבן גוש קטיף, אך היא מתמקדת בזכירה ובציפיה. "במשך שנים" , כך נכתב בדף העמדה, "נאסר על יהודים להגיע למקום הקודש, לעיר העתיקה ולסביבותיה, ולמרות זאת, מדי תשעה באב, היו יהודים מגיעים להר הזיתים, משקיפים ממנו על מקום המקדש וקוראים קינות על החורבן ותפילות לשיבתנו להר. גם כאשר נאסר על יהודים להתפלל במערת המכפלה, הגיעו יהודים במשך דורות והתפללו בכניסה, עד המדרגה השביעית, שמעבר לה אסרו עליהם המוסלמים להתקרב לקברי האבות והאמהות... כאשר נפל גוש עציון ורבים מבניו נלקחו בשבי הירדני, המשיכו בני כפר עציון לייחל לשיבתם לנחלתם שממנה גורשו, וכך במשך 19 שנה נהגו מדי שנה בני הכפר להעפיל למקום ממנו ניתן היה לצפות על 'העץ הבודד' ולייח ליום בו ישובו ויבנו מחדש את הבית שחרב".

"קו אחד", קובעת מועצת יש"ע, "עובר בין כל אותן הדוגמאות לאורך ההסטוריה... כמו היהודים על הר הזיתים הכמהים לירושלים בתפארתה... כמו המתפללים על המדרגה השביעית החפצים לשטוח תחינתם בפני קברי אבות... כמו אנשי כפר עציון הצופים לעבר האלון העתיקה ומייחלים לחזרתם לגוש..."

"שלש שנים חלפו. אנו מתחייבים כי לא נשקוט ונמשיך להאמין ולהתפלל. חזקה עלינו כי לא נשכח ולא ניתן לאחרים לשכוח. לנו החזקה על גוש קטיף. חזקה שיש עמה טענה. זו נחלתנו . זו מולדתנו. אלו חבלי ארץ אבותינו. מהם גורשנו ואליהם נשוב", דברה של מועצת יש"ע, בתשעה באב, שלש שנים אחרי ההתנתקות ופינוי גוש קטיף.

הפגנת המפונים, מספר ימים לפני ההתנתקות


הפגנה ביום השנה להתנתקות