מותו של אייבי נתן

היתה שבת אחר הצהריים בקיץ של שלהי שנות ה-80. נכנסנו לטנדר סובארו המקרטע של "קול השלום" ונסענו יחדיו לעזה, לביתו של ד"ר מחמוד א-זהאר. קפה של אחר הצהריים עם החמאסניק, תתארו לעצמכם. תתארו לעצמכם שפעם אפשר היה לנסוע לא-זהאר בשבת אחר הצהריים, תדמיינו לעצמכם שפעם היה כאן איש שחלם על שלום. תחשבו שהיה כאן פעם טייס שמעולם לא נהג במכונית. כל הדברים הללו נשמעים עכשיו הזויים, יותר מאי פעם.

אייבי נתן היה אולי הישראלי היחיד שחש רגשות אשמה על 48'. כטייס מתנדב מחו"ל הוא הפציץ מהאוויר כפרים פלשתיניים ואחר כך הוא ביקש לכפר. יורה ולא רק בוכה, אלא מפציץ ומחפש כפרה, גם זה עכשיו נשמע כמו מדע בידיוני. ישראלי? ספק רב. עשרות שנים הוא חי בקרבנו, אבל אייבי חלם באנגלית וחשב בהודית. סייע לילדים פלשתיניים, אבל גם מיהר לכל מוקד אסון בעולם, אוניברסליסט שכמותו, גם בכך היה אולי אחרון הישראלים שחשב גלובלית על חמלה ועזרה, אמא תרזה שלנו.

כמו דמות מרכזית אחרת בתולדות תנועת השלום הישראלית, אורי אבנרי, יבדל"א, גם הוא נע על הציר של אידיאולוגיה-בוהמה. לא היו כמסיבות הגג ברחוב צירלסון בצפון תל אביב, לא היו בוגדניים כמותנו, להתהולל במסיבותיו ולהפקירו לאנחות אחרי שחלה ורותק לכסא הגלגלים לפני הרבה שנים. בתל אביב עדיין מסתובבים עשרות אנשים שצריכים להרגיש היום רגש אשם כבד על ההפקרה הנפשעת, ובהם כותב שורות אלו.

בשולי דברי הימים הגדולים ייזכר אייבי כאיש מ"קליפורניה", ההמבורגריה הראשונה בעיר; כאיש מטיסת השלום לקהיר, שידיעה כוזבת אחת בישרה אז שהתרסק, וכמובן כאיש מה-twilight time, שעת בין הערביים הבלתי נשכחת ב"קול השלום", עם רגעי הדממה היומית, אולי הפעם האחרונה ששמענו כאן גם את השקט, ולא רק את הרעש הבלתי פוסק והבלתי נסבל. כשהוטבעה ספינת השלום בידי מחוללה, טבע איתה גם אייבי בתודעה הציבורית ואיתו כל הקסם של בעל החלומות הזה.

אכן, היה בו קסם. שילוב נדיר של תמימות וכושר ארגון, ישראלי ואיש העולם הגדול, מפציץ ולוחם שלום. כשיביאו אותו למנוחות, אזכור את כל הסתירות המרהיבות הללו, ומעל לכל אזכור את הימים האחרים, בהם אפשר היה לנסוע לא-זהאר בשבת אחר הצהריים, להביא לו צעצועים לילדי עזה בתא המטען של הסובארו שההגה שלה כל הזמן משך שמאלה ולחלום על שלום. שום דבר מכל הדברים הללו לא אפשרי עוד, אולי בגלל שאייבי איננו אתנו עוד, איננו כבר מזמן.

אייבי נתן. תתארו לעצמכם שפעם אפשר היה לנסוע לא-זהאר בשבת אחר הצהריים