בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיעור היסטוריה

• "ללפות אותך ככה ולחוש אותך לכל מעמקיך", כתב ב-1937 לאהובתו זרובבל גלעד, המשורר שחיבר את הימנון הפלמ"ח. היא לא השיבה לו אהבה אך שמרה את המכתבים בקופסת נעליים. לאחר מותה הם נחשפים לראשונה • מאמר גנוז של צ'רצ'יל מצית ויכוח ישן: האם המנהיג הבריטי היה בעד או נגד היהודים? • והאם ייתכן שאשה מסתורית בסרט של היצ'קוק היא הבמאי עצמו?

תגובות

אהבתו הגדולה של זרובבל גלעד

הסיפור הזה מקופל בכמה עשרות מכתבים ששלח המשורר זרובבל גלעד לאהובת נעוריו וזו שמרה אותם עד סוף ימיה בקופסת נעליים ישנה. באחרונה הלכה לעולמה והמכתבים התגלו, יותר מ-70 שנה לאחר שנכתבו; ניחוח של חציר עולה מהם. גלעד חיבר את "שירו שירו שיר תודה לברכת העבודה" ועוד שירי מולדת שפורסמו בספרים רבים.

יליד בסרביה (1912) הגיע גלעד לארץ ישראל כילד בן 11; הוא נמנה עם הילדים הראשונים בקיבוץ עין חרוד. כמדריך בתנועת "הנוער העובד והלומד" התאהב בבחורה מתל אביב שהכשירה את עצמה לקראת יציאה לקיבוץ נען, שרה פרבמן. אהבתם פרחה וכמקובל באותם הימים, הוא הרעיף עליה מכתבים שכתב בעברית יפה של משוררי שנות ה-30.

בנובמבר 1937 נשלח גלעד לפולין, לעבודה עם תנועת "החלוץ". כצפוי הסתכל על יהודי פולין ממרום עיניו של "האדם החדש", שהתנועה הקיבוצית קיוותה לברוא בארץ ישראל. "ורשה היא עיר עכורה ומאוד לא סימפטית מבחינה חברתית ותרבותית", כתב לאהובתו. "העוני הזה, הדלות והניוון של בית ישראל פה בגלות משגעים (...) פני האנשים החיוורים והמדולדלים והעיפוש של אוויר הסימטאות היהודיות - והן אני מעודי רגיל לאוויר שדות (...)". פה ושם מצא אמנם גם "חומר אנושי לא רע", כפי שכתב, "מאוד דומה ברמתו ואופיו לנוער העובד שלנו".

בין הדיווחים על שליחותו, שילב גלעד הצהרות אהבה: "שלום לך ילדה, שלום. שלום מאביב רחוק בארץ נכר, מעלם אחד ההוגה בך כל כך, בכל הרחק הזה שהיה רוצה לאחוז בך עכשיו, ללפות אותך ככה ולחוש אותך לכל מעמקיך --- שרי שרי". לפעמים גם כתב "שרי שרי שרי שרי".

אבל שרי שלו לא ענתה, כאילו לא קיבלה את מכתביו. האם קיבלה אותם? שאל שוב ושוב והיא בשלה - שתיקה מוחלטת. שתיקתה הציקה לו. הוא התלונן, התבכיין, התחנן, השתפך - והיא שותקת. אירופה נעה בינתיים במהירות לקראת מלחמה, הקרקע בערה מתחת לרגלי היהודים בפולין, גלעד התחיל לאבד את האמונה בשליחותו, גם ברעיון הקיבוצי עצמו. בפברואר 1939 כתב: "הרגשה של אזלת יד מתמדת, של בדידות חונקת, של כישלון שליחותי".

הוא האשים את עצמו: "כל שיחה, כל דאגה והקשבה לאנשים מכבידה עלי". ושרי שלו שותקת. גלעד כתב לחברים בקיבוץ. מה עם שרי, רצה לדעת. כולם ידעו מה קרה ואיש לא העז לספר לו. חברו, משה'לה טבנקין, משורר אף הוא, קיבל עליו לבסוף את התפקיד וגילה לגלעד את האמת: שרי שלו התאהבה בבחור אחר, שמריהו גוטמן, לימים ארכיאולוג מפורסם.

גלעד נעלב עד עמקי נשמתו ויאושו גבר: "לעתים נדמה לי כי תנועתנו, כי הקיבוץ כדרך חיים מבחינה היסטורית - 'גמרו'. העתיד התנועתי שלנו - הרוס (...) אינני מזלזל בכל מעשה ומעשה שלנו, אבל חורבן הגולה וקצב ההריסה כל כך גדול, עד שאנו עם מעשינו נגררים אחריו כמו זבוב אחרי אווירון".

בינתיים חדל לכתוב לשרי שלו, מצא בפולין אהבות אחרות ובקיץ 1939 חזר הביתה. היהודים נשארו לבד. כמה משרידי השואה חשו שהשליחים מארץ ישראל הפקירו אותם ולעולם לא סלחו להם. בתולדות הקיבוץ המאוחד זה פצע שעד היום לא הגליד לגמרי. גלעד וחבריו הכינו בינתיים את המלחמה על ארץ ישראל, הוא חיבר את הימנון הפלמ"ח.

הוא התחתן, התאלמן והתחתן שוב. עם השנים קיים יחסי ידידות עם שמריהו ושרה גוטמן. היא סיפרה לילדיה על אהבתם, גלעד לא סיפר לבנותיו דבר. בתו, תירצה פלד, לא ידעה על הסיפור עד שמתה שרה גוטמן לפני חודשים אחדים, ישישה מופלגת, וילדיה מצאו את מכתבי האהבה ששמרה אמם בקופסת הנעליים שלה. עכשיו היה צורך להחליט מה לעשות בהם. התעוררה מחלוקת: תירצה פלד היתה בעד פרסום מלא, כמה מבני המשפחה אמרו שלא נאה לפלוש כך לחייו האינטימיים של גלעד.

השבוע חל יום השנה העשרים למותו; העיתון "הקיבוץ" קיבל לפרסום גרסה זהירה ומוקפדת של כמה מהמכתבים. במכתבים ששיחררה המשפחה לפרסום יש יותר אידיאולוגיה מאשר אהבה.

צ'רצ'יל והיהודים

בראשית 1937 פנה כתב העת האמריקאי "ליברטי" אל וינסטון צ'רצ'יל וביקשו לכתוב מאמר שכותרתו נועדה להיות: "איך יכולים יהודים להיאבק ברדיפתם". צ'רצ'יל הציע תיזה, שכבר פירסם פעם בשנות ה-20, לפיה נטייתם של היהודים להתבדל מסביבתם נמנית עם הגורמים לאפלייתם. במלים אחרות - גם היהודים אשמים במצבם.

למזלו של צ'רצ'יל, התעוררו בעיות שונות שמנעו את פרסום המאמר. אך כשהתגלה המאמר בשנה שעברה על ידי ההיסטוריון הבריטי ריצ'רד טוי, התלקח מחדש ויכוח על יחסו של צ'רצ'יל ליהודים ולציונות. הוויכוח הזה נמשך במלוא עוזו, בספרים ובמאמרים. צ'רצ'יל לא הסתפק בכך שעשה היסטוריה. כמו דוד בן-גוריון ומנהיגים לאומיים אחרים - הוא גם הכתיב לדורות הבאים את ספרי ההיסטוריה ובהם דמותו, כפי שרצה להיזכר.

במידה רבה הוא הצליח בכך. במשך שנים רבות ידעה עליו ההיסטוריה כמעט רק מה שצ'רצ'יל רצה שתדע. בתוך כך התגבשה הסכמה שהיה המדינאי הראשון באירופה שהבין את מלוא משמעותה של השואה וכי נמנה עם תומכי הציונות. לא נכון, אומר ההיסטוריון מיכאל כהן מאוניברסיטת בר אילן, אך לא רבים מסכימים אתו.

חשוב לו לכהן להדגיש, שהוא מכיר בערכה הצבאי והמוסרי של ההחלטה שקיבל צ'רצ'יל ב-1940 להמשיך במלחמה נגד גרמניה הנאצית. לעומת זאת, אין הוא יכול לסלוח לו על מחדל ההפצצה על אושוויץ. בניגוד למה שטען צ'רצ'יל אחרי המלחמה, הוא ידע מה קורה באושוויץ; שר החוץ אנתוני אידן אמר לו שהסוכנות היהודית מבקשת להפציץ את המחנה או לפחות את מסילת הרכבת המוליכה אליו. צ'רצ'יל אמר לאידן שינסה להוציא מחיל האוויר את המקסימום שניתן - ויותר מזה לא עשה.

על פי כהן, זאת היתה מעין רשלנות פושעת: צ'רצ'יל נהג לקפוץ מנושא לנושא ולעתים קרובות לא השלים מה שהתחיל. במקום לפעול להשבתת מחנה ההשמדה באושוויץ אימץ לו צ'רצ'יל את הגרסה הנוחה שניסחו לו במשרד החוץ: הדרך הטובה ביותר להציל את היהודים היא להביס את הגרמנים.

חסידיו של צ'רצ'יל נוהגים לצטט מפיו משפט שאמר שנים רבות קודם לכן על שואת הארמנים בטורקיה: רצח היהודים הוא הפשע הגדול והנורא ביותר בתולדות העולם. על יסוד דברים אלה אומרים חסידי צ'רציל, שהוא הבין את מלוא המשמעות ההיסטורית של השואה. לא נכון, חוזר כהן וקובע: צ'רצ'יל לא הבין שהשואה איימה על ערכי היסוד של התרבות האנושית, ולא היתה עניינו הפרטי של העם היהודי.

אחרי השואה לא הבין צ'רצ'יל שהשמדת היהודים מחייבת את כינונו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. על כן לא ניתן לומר שהיה ציוני. הוא גם לא היה בעד הצהרת בלפור; יחד עם אלמנטים אנטישמיים המבצבצים מדברים שאמר וכתב, כגון אותו מאמר שלא פורסם בסופו של דבר, אין מנוס מהמסקנה שבניגוד לאין-ספור הצהרות פרו-יהודיות שהשמיע בכתב ובעל פה, צ'רצ'יל אינו ראוי להיחשב ידיד ליהודים או לרעיון הציוני.

כהן, יליד לונדון בן 68, מנהל את המאבק הזה נגד ממסד היסטוריוגרפי חזק. לא קל לסדוק את דימויו ההירואי של האיש הגדול. מעריצי צ'רצ'יל, בעיקר בין יהודים וציונים, צריכים את האיש הגדול בצד שלהם.

תעלומת הגברת היצ'קוק

אלפרד היצ'קוק נהג לתת לעצמו תפקידים קצרצרים בסרטיו: בלשון הקולנוע קוראים לזה "קמאו". ב"הציפורים" הוא יוצא מחנות לחיות מחמד עם שני גורים על זרועו, ב"טופז" הוא יושב בכיסא גלגלים ו"במזימות בינלאומיות" הוא מחמיץ אוטובוס. זה אחד מסרטי המופת של היצ'קוק, עם קרי גראנט החנון, הנחשד בטעות כסוכן אמריקאי. 50 שנה לאחר שהשלים את הסרט הזה, מנהלים מעריצי היצ'קוק במרחבי האינטרנט ויכוח סוער: האם העז הגאון להופיע ב"מזימות" גם בתפקיד אשה?

היא יושבת ברכבת, בדקה ה-44, לגופה שמלה בצבע טורקיז. יש דמיון בינה לבין היצ'קוק העגלגל, אך האם היא הוא? הוויכוח מתקשר לכתוב בכמה מהביוגרפיות של הבמאי: הוא נודע אמנם בחיבתו היתרה לכוכבניות בלונדיניות, אך לפעמים גם לבש בגדי נשים בעצמו. חוקרי סרטיו איתרו בכמה מהם רמזים הומוסקסואליים, שהידוע בהם מופיע ב"זרים ברכבת".



זרובבל גלעד. "העוני הזה, הדלות והניוון של בית ישראל פה בגלות משגעים"


צ'רצ'יל עם רוזוולט וסטאלין בוועידת יאלטה, 1945. כהן לא סולח לצ'רצ'יל על מחדל ההפצצה על אושוויץ



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו