המלחמה שלא נגמרה - כללי - הארץ
מינוי דיגיטלי של הארץ - באתר בסמרטפון ובטאבלט - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

המלחמה שלא נגמרה

שלושה עשורים וחצי לאחר המלחמה המעצבת - והמעציבה - ביותר בתולדות המדינה, הלקח המרכזי ממנה לא הופנם. ישראל עדיין לא מתייחסת ברצינות לצורך בנסיגה כמעט מכל השטחים - ומעדיפה, כך נראה, לחיות בשגרת חירום

  • פורסם לראשונה: 02.10.2008
  • 01:00
  • עודכן ב: 03.10.2008
  • 01:00

באירוע משפחתי אצל גור ישראלי, שנערך לפני כשבועיים, פנה אחד האורחים לאלוף במילואים ישראל טל וביקש לנצל את ההזדמנות שנקרתה סוף סוף בדרכו, לאחר 35 שנה, להודות לטל. המארח, ישראלי, בן ונכד לידידיו של טל מקבוצת כנרת ומהצבא הבריטי, היה נווט פנטום שנפל בשבי הסורי ב-8 באוקטובר, ביום השלישי של מלחמת יום כיפור. גם חברו, ישראל צבי פרימור, היה נווט קרב באותה טייסת 69; גם הפנטום שלו הופל לאחר תקיפה בסוריה וגם הוא נפל בשבי. אבל לפרימור היה סיפור מיוחד, שונה מזה של עשרות לוחמי צוות האוויר שנפלו בשבי במלחמת יום כיפור.

אחר הצהריים ב-11 באוקטובר, 1973 שהה האלוף טל במוצב הפיקוד העליון של צה"ל, במעמקי הקריה שבתל אביב ובצמוד למוצב השליטה של חיל האוויר. בעת ההיא עדיין לא התהפך גלגל המלחמה; מדינת ישראל הוכתה קשות, דיממה והיתה קרובה לשבירה. ההתנסות האישית היתה קשה במיוחד. הדור של טל וחבריו חזה בבניו נפצעים, נופלים בשבי, נהרגים. כאשר דיווחו לטל מחיל האוויר כי פנטום נוסף הופל וכי הפעם צנח הצוות בלבנון, נזעק לפעולה.

הטייס, סגן אלוף אמנון פקטורי, שהיה מפקד הטייסת עד סמוך למלחמה ועבר לצוות פיתוח מטוס "חדיש" - לימים ה"לביא" - חזר עם סגן פרימור מתקיפה של 20 מכלי דלק סוריים בחאן עייש, מזרחית לדמשק. קרוב מאוד לגבול ישראל, 20 שניות ממטולה, לאחר מבט חטוף לעבר קיבוצו של פקטורי, כפר גלעדי, נקלע הפנטום לטווח תותחי בית הספר לנ"מ של צבא לבנון באל-חיאם.

החניכים המצטיינים, או שמא היו אלה המדריכים, ירו 40 פגזים. הפנטום נפגע והחל לעשן. טייסו של פנטום אחר קרא לצוות לנטוש. פקטורי ופרימור צנחו, מרוחקים זה מזה, בין אל-חיאם למרג' עיון. מטוסם התרסק בנקודה שלישית; לפי אחת הגרסאות, בתוך בית ספר. אזרחים זועמים, רבים מהם שיעים, מיהרו אל הצונחים, לתפוס אותם ואולי גם לעשות בהם שפטים.

טל לא איבד זמן. הוא הורה לקצינים המופתעים סביבו ב"בור", ובהם מפקד יחידת הקישור של צה"ל לאו"ם, גדעון מחניימי, לקשר אותו עם המטכ"ל הלבנוני. באמצעות בירה אירופית חייגו למרכזייה הבינלאומית של ביירות וביקשו את המטכ"ל. "הלו", ענה לבסוף קול גברי, סמכותי.

"מי מדבר?" חקר טל.

"סגן הרמטכ"ל של צבא לבנון", ענה האיש.

"טוב מאוד", השיב טל, "ואני סגן הרמטכ"ל של הצבא הישראלי. צנחו עכשיו שני טייסים שלנו בשטח שלכם, ליד אל-חיאם. אני מודיע לך שאתם אחראים לשלומם. אם תיפול שערה מראשם, או אם תעבירו אותם לסורים, נגיב בחומרה". הקצין הלבנוני ציית. יחידה צבאית קיבלה את המשמורת על השבויים, העבירה אותם לבית החולים במרג' עיון והכחישה כי הם עדיין שם כאשר קצין סורי הגיע למקום ותבע לקבל אותם. כעבור כחודשיים שבו השניים לישראל.

"הסורים על הגדרות"

קל להתרפק על זיכרונות כאלה, מתקופה רחוקה שבה היה די באזהרה של אלוף בצה"ל להמריץ אלוף ערבי לעשות כרצונה של ישראל. בנסיבות דומות, אילו נטשו כיום טייס ונווט בדרום לבנון, היה על ישראל להתמודד הן עם כוחו של חיזבאללה והן עם חולשת הממשל הלבנוני. ובעצם, לא רק כיום. באוקטובר 1986, רון ארד היה נווט פנטום באותה טייסת, במבצע "בית אבא 12", וישראל לא הצליחה להשיבו.

שלושה עשורים וחצי לאחר המלחמה המעצבת - והמעציבה - ביותר בתולדות ישראל, הלקח המרכזי ממנה לא הופנם. מלחמת 1973 פרצה מפני שמדינות ערב שאיבדו שטחים ב-1967 לא הסכימו לוותר עליהם. המדינות הללו, וחלשות מהן השוכנות סביבן, השלימו זה כבר עם קיום ישראל בגבולות שביתת הנשק של 1949, עם תיקונים קלים. לישראל אין כוח לכפות עליהן שלום בגבולות הנוכחיים. הן מחזיקות בידיהן את כוח הסירוב, וטו על שלום. הברירה בידי ישראל: להתעקש שלא לסגת, ולהמשיך לשלם את מחיר ההחזקה בשטחים, או לסגת בהסדר שישים קץ לסכסוך עם המדינות השכנות. זאת, בנפרד ולהבדיל מהסכסוך עם הפלשתינאים, שאינו פתיר כל עוד נאחז הצד השני בתביעתו להחזיר לישראל פליטים וצאצאיהם.

שני ספרים שהופיעו לאחרונה, לקראת היום השנה למלחמת 1973, מיטיבים לתעד את התופעה שאיפיינה את ממשלות ישראל ואת צה"ל לאורך השנים, הרבה לפני לבנון 2006 וגם לאחריה, אך שתערובת של בורות, קוצר זיכרון ומניעים זרים גרמה לפני שנתיים להצגת הליקויים במלחמת לבנון השנייה כנדירים וייחודיים. בספרו "30 שעות באוקטובר" מתאר אל"מ במילואים שמואל גורדון, לשעבר טייס קרב ומפקד מוצב השליטה של חיל האוויר, איוולת ואזלת יד לצד גבורה בהפעלת חיל האוויר בתחילת מלחמת יום כיפור.

ממחקרם של קציני מטה פיקוד הצפון במלחמה, "הסורים על הגדרות", מזדקרים בין השאר נתק מתמשך בין אמ"ן שבתל אביב לבין הפיקוד שבנצרת וקשיים תמוהים בהבנת הפקודות: מאותו תדריך עצמו לשני מפקדי חטיבות שריון סדירות, כל הכוח הבולם בגולן, כשנאמר במפורש שעומדת להיפתח מלחמה, יוצא מח"ט אחד טעון בכובד המשמעות, ואילו שני נערך במתכונת שגויה, לעוד יום קרב בלבד.

במלחמת יום כיפור, מראשיתה ועד סופה, היו אירועים מיותרים ורבי-קטל, כמו הניסיונות החפוזים להשתלט על החרמון, הכניסה לעיר סואץ (שהאחראים להם, למזלם, לא שילמו עליהם כל מחיר: ועדת אגרנט עסקה בסלחנות בדרג הממשלתי וערפה ראשים במטכ"ל, באמ"ן ובפיקוד הדרום, אך לא באוגדות, לא בצפון ולא בחיל האוויר). לפני שנתיים, בתום מלחמת לבנון השנייה, התנדב צה"ל להקריב קצינים, ביניהם מטובי מפקדיו, למולך מדומה של דעת הקהל. במהות, דבר לא השתנה.

בקומה התת-גרעינית

במערכת הביטחון נוהגים להאשים את השב"כ, גם על פי עדותו הוא, בחטא של התבוננות "מבעד לקשית הסיכול". רוצה לומר, שירות הביטחון ממוקד במשימתו, לסכל פיגועים, גם על חשבון ראיית התמונה הכוללת של השפעות גומלין לטווח ארוך. לנוכח עזה, התעצמות חמאס עשויה להיות חזות הכל בעיני השב"כ, שהתנגד לרגיעה המאפשרת להגביר את ההתעצמות, בעוד שדרג בעל אחריות כוללת, כגון שר הביטחון אהוד ברק, נדרש לשקלל גם את היחסים עם מצרים והתלקחות אפשרית בצפון.

טיעון זה אינו מופרך מעיקרו, אך פירושו שברק ושותפיו בצמרת חוששים לפעול בגזרה אחת, פן ייגבה מישראל מחיר בגזרה אחרת. ההתפארות כי שיקול דעת מנע הרחבת הלחימה לחזית נוספת (למשל באוקטובר 2000, בחטיפה בהר דב, כשהמאמץ העיקרי היה מול הפלשתינאים) היא הודאה בהצלחת היריב, שתיכנן כך את פעולתו. אם מי שהיה אחראי לביטחון לקראת 2006 - אריאל שרון, שאול מופז, משה יעלון ובמידה מסוימת גם בנימין בן אליעזר - התמקד בבלימת הטרור הפלשתיני והזניח את האימונים למצב מלחמה בצפון, הוא נכנס בבלי דעת לתנועת מלקחיים. הוא התפתה להניח לפלשתינאים לפגוע בכשירותו לפעול נגד חיזבאללה, ממש כפי ששיגור השב"כ ללבנון בשנות ה-80 שיבש את חדות השגחתו על השטחים.

בראייה כלל ערבית, זאת הצלחה גדולה: לא חשוב איזו אוגדה מרתקת לגזרתה כוחות ואיזו מנצלת את המצב לאיגוף או להבקעה. החשבון נערך במאזן הכללי. תחושה ישראלית של הישג באחת הגזרות הופכת במהרה לאכזבה מרה מכישלון בגזרה אחרת. המדד המאלף ביותר להתקרבות מלחמה, בדיוק בעת שהיא לכאורה מתרחקת, הוא קיצור שירות החובה (ולעתים גם הורדת גיל השחרור ממילואים), מנימוקים חברתיים וכלכליים. שלוש פעמים, ערב מלחמת ששת הימים, ערב מלחמת יום כיפור וערב מלחמת לבנון השנייה, מומש או עמד להתממש קיצור כזה. משמעותו האמיתית של המאזן היא פשיטת רגל של תורת הביטחון הישראלית, על המשולש הנדוש שלה - הרתעה, התרעה והכרעה - שנועד במקור לאפשר לה להתקיים בשגרה נטולת חירום וללא גיוס מילואים משבית-משק. ישראל בטוחה כיום פחות מאשר לפני 50 שנה. היא חיה בשגרת חירום, בלי להרתיע את אויביה מלהתנכל לה, בשיטות ובנסיבות הנבחרות בידיהם, תחת התרעה מתמדת וללא יכולת לשלול מהם, במכה מכרעת, את הרצון והכושר לפעול נגדה.

כל זאת, בקומה התת-גרעינית. נחישותה של ישראל למנוע ממדינה באזור נשק גרעיני אינה זקוקה להוכחה נוספת. היא הופגנה לפחות פעמיים, ב-1981 בעיראק ואשתקד בסוריה. נשק גרעיני בידי מדינה מוסלמית הרוחשת איבה לישראל לא רק יהווה איום מתמיד מתוקף קיומו; הוא גם יאפשר לאותה מדינה, או לברית שתכלול אותה, לקזז את היתרון האסטרטגי המיוחס לישראל ולממש את העליונות הכמותית של הצבאות המקיפים את ישראל בנשק מקובל.

ההשקעה הישראלית בעוצמה האסטרטגית, זו המתקראת בלשון נקייה "האופציה הגרעינית", היא תעודת ביטוח מפני אסון. כגודל האסון, גודל ההשקעה. ויתור על הביטוח יהיה הימור מופקר, אבל התשלום הקבוע לשימור הביטוח גורע מהסכום שאפשר להקצות לשימושים אחרים, אזרחיים כביטחוניים.

לעומת האסון שאולי לעולם לא יתרגש, או שיבצבץ אך יסוכל, פיגועי טרור ואף מבצעים צבאיים עוינים הם רק כזבובים טורדניים, אלא שאותם קשה למחוץ בתעודת הביטוח. מה גם שאין צורך בצבאות ואף לא בארגונים, די ביחידים השותפים להשקפה דתית או רעיונית המחליטים איש-איש בינו לבינו לבצע פיגוע.

לולא הפלישה האמריקאית לעיראק ב-2003, היתה ישראל עומדת בפני התגרענות כפולה, הדדית ומקבילה של שתי מעצמות אזוריות, איראן ועיראק, ללא יכולת אמיתית לסכל סכנה זו בנשק רגיל. אילו ניתן למשטר סדאם חוסיין להמשיך להתקיים ולפתח נשק גרעיני, יתכן שעיראק היתה מפעילה אותו תחילה נגד איראן, שוברת את הטאבו הגרעיני שחל מאז הפצצת נגסאקי, מרסקת את משטר מניעת התפוצה הגרעינית ואולי אף הופכת את ישראל למטרה הבאה. החלטתו של נשיא ארצות הברית, ג'ורג' בוש, לפעול נגד סדאם עשתה חסד לא רק עם ישראל: ההקרבה האמריקאית חסכה מהאזור כולו הסתחררות למלחמה גדולה, אולי אף גרעינית.

קרני הדילמה

נותרה איראן. ההתגרענות שלה, במקביל להתעצמות חיזבאללה בלבנון וחמאס בעזה, ואם יתברר סופית, לאחר הבחירות לנשיאות ב-4 בנובמבר ובמרוצת 2009, שלא תהיה פעולה אמריקאית, משפדת את ישראל על קרני הדילמה - המחיר היקר של כל אחת משתי החלופות, תקיפת התשתית הגרעינית האיראנית או הימנעות ממנה. אלא שגם בהתלבטות זו יש הבדל בין שני התעריפים. מבצע נגד איראן יהיה יקר מאוד. ויתור עליו יהיה יקר מדי.

המורכבות גדולה שבעתיים, משום שלצד ההתגרענות האיראנית נמשכת התעצמות בשלוש גזרות הקשורות זו בזו: סוריה, חיזבאללה בלבנון וחמאס בעזה. המתנה ישראלית סבילה להגעה של התהליכים בגזרות אלה לשיאם עלולה להוציא כוח מרובע זה אל הפועל בעת ובעונה אחת, ובעיתוי נוח לאיראן.

גם מצרים או ירדן עלולות ליפול בידי קנאי האיסלאם. החיבור המדאיג ביותר הוא של המשטר בקהיר עם "האחים המוסלמים", מחוצה לו וביתר שאת בראשו, לאחר חוסני מובארק. מעטים זוכרים, אך בפלישת הצבא המצרי לארץ ישראל ב-1948 השתתפו גם מתנדבים של "האחים המוסלמים", קודמי חמאס, שלחמו נגד צה"ל.

ב-10 באוקטובר 1973, נכתב בספר "הסורים על הגדרות", אמר הרמטכ"ל דוד אלעזר על הרעיון להעביר אוגדה מסיני לגולן: "אם יסתיים המהלך בכך שיהיה איום ממשי על דמשק והסורים יבקשו הפסקת אש, הריהו כדאי, אבל אם יסתיים באיזושהי הפסקת אש שלאחריה תיפתח מלחמת התשה - זה יהיה רע". התסריט השני התממש. ישראל סבלה עוד חצי שנה של התשה ונסוגה מקונייטרה.

לישראל אין תשובה צבאית אמיתית לאלפי הטילים והרקטות של סוריה. הדיבורים על "תמרון", כלומר הנעת אוגדות בדרך לדמשק, אינם רציניים, כי הם מתבססים על ההנחה שהסורים יסכימו לשחק לפי כללים ישראליים ולהמשיך במלחמה עד שיוכנעו. במציאות, הם יכולים לפתוח באש על בסיסים ויישובים ולחדול ממנה, בתמיכה עולמית, בתוך יום או יומיים, לפני שצה"ל יספיק לממש הישג קרקעי משמעותי, בעוד שהרקטות של חיזבאללה ישוגרו רק מטווחים רחוקים, כדי לשלול צידוק מפלישה יבשתית לדיכוי השיגורים.

יש לישראל סוללות "חץ" נגד טילי שיהאב מאיראן. אין לה די טילים ליירוט טילים, מכל הסוגים, נגד השפע הסורי, בתוספת מה שיש לחיזבאללה ולחמאס. מפקדיהם הקודמים של כוחות הנ"מ, החופשיים לומר מה שלמפקד הנוכחי אסור להתריע ברבים, הזהירו השבוע כי בעת משבר, תצטרך ישראל לבקש מוואשינגטון להציב שוב בארץ סוללות פטריוט, הפעם מהדגם המשופר 3-PAC, כדי להתגונן מהרעשת טילים ורקטות מסוריה.

כדי לשדרג את תשתית הפטריוט בצה"ל לשיגור טיל זה נחוצים פחות מ-60 מיליון דולר. צה"ל מעדיף לעשות דברים אחרים עם כסף כזה. התוצאה, המומחשת גם בנוכחות האמריקאית הקבועה לטיפול במכ"ם ההתרעה בנגב, היא הגברת התלות המדינית בממשל האמריקאי. לדברי תא"ל במילואים יאיר דורי, שהיה מפקד הנ"מ בתגבור הקרבי האחרון של סוללות זרות, הגנרל האמריקאי השתתף בדיונים מבצעיים. למעשה, יש בכך נצרה אמריקאית נוספת על הנשק הישראלי.

אזעקת הנ"מ

כשהגיעו דורי ועמיתיו לבית חיל האוויר בהרצליה כדי להשמיע את אזעקת הנ"מ, גילו באקראיות סמלית גם שלט שכיוון לאירוע נוסף, מפגש של אנשי חיל האוויר ומשרד הביטחון עם מינהלת תוכנית אף-35 בפנטגון. בימים אלה מבקר בארץ, לדיונים בעניין זה, גם טום בורבאג', ראש התוכנית בחברת לוקהיד מרטין. על הפרק, בעצם, ויכוח דומה לזה שהתנהל ערב מלחמת יום כיפור וגם אחריה, כמה להשקיע בחיל האוויר, לעומת מערכים אחרים, ואיך לחלק את ההשקעות בתוך החיל. טייסת אף-35 הראשונה לא תגיע לישראל לפני 2014, אלא אם כן אחת השותפות לתוכנית תפרוש ממנה לפתע, כפי שאירע עם מטוסי האף-16 שהוסטו מאיראן לישראל לאחר נפילת השאה.

התצורה החיונית לחיל האוויר אינה בהכרח זו הרגילה, אלא אולי זו של המטוסים הממריאים ונוחתים במסלולים קצרים, בהנחה שבסיסי הבית שלהם ישותקו בגלל מטחי טילים כבדים ומדויקים. בצה"ל ובתעשיות הביטחוניות יש גם התומכים בהעדפת ההצטיידות בכלי טיס בלתי מאוישים שיוכלו לתקוף במרחקים, כמו ה"פרדטור" וה"ריפר" האמריקאיים; יש הדוגלים, כמו ישראל טל לפני שנים, ושר הביטחון לשעבר משה ארנס, האלוף במילואים ידידיה יערי ואחרים בפיקוד הימי, בבניית מערך של טילים פשוטים וזולים; חיל הים רוצה גם ספינה לירי טילים ולהנחתת כוחות מתוצרת לוקהיד מרטין, פן יישאר ללא סטי"ל חדיש; ובכוחות היבשה יש התובעים עדיפות למאות נגמ"שים מתוצרת ישראל, נמ"ר. במוקד המחלוקת רוב, אם כי לא כל, 30 מיליארדי הדולרים של הסיוע הביטחוני האמריקאי בעשור הקרוב.

השקפה מקורית במיוחד השמיע לאחרונה אחד מראשי התעשיות הביטחוניות. הוא הציע לדחות בשנה את עסקת האף-35, יהיה היקפה המוסכם אשר יהיה. הדחייה תפנה שלושה מיליארד דולר לפריטים אחרים. המטוסים, אמר, יגיעו כך או כך באמצע העשור הבא, בדיוק בזמן למבצע השני באיראן, כי בראשון לא יהיה די, הוא רק ישבש וידחה את השלמת התוכנית האיראנית בחמש שנים.



מלחמת יום הכיפורים. מסוק מצרי פגוע. | תצלומי ארכיון: דובר צה"ל, אי-פי, מרק ברגר, יחזקאל זוננשיין


מלמעלה: שרידי מטוסים ישראליים שהופלו בדמשק, מסוק ברמת הגולן, מטוס סורי שהופל וטעינת מטוס לפני המראה. אזלת יד וגבורה




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
פרוייקטים מיוחדים