בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אני לא מתאימה לגמילות חסדים, אני מתאימה לאקדמיה

תגובות

עדינה בר-שלום, בתו הבכורה של הרב עובדיה יוסף, נענתה לפני שש שנים להצעה להשתתף בראיון טלוויזיוני שבו סיפרה על אביה. השידור הזה, היא אומרת, שינה את חייה. בתהליך הדרגתי הוא הוביל אותה להקמת המכללה האקדמית החרדית, שמחזור ראשון שלה סיים לפני כשבועיים את לימודיו. "השידור גרם לי לאבד את האנונימיות, ואז התגבשה אצלי החלטה לעשות עם זה משהו. חיפשתי מקום להטביע בו את חותמי".

תחילה פנתה בר-שלום לארגן מפגשים בין חילונים לחרדים, אנשי ש"ס. כשהחלה להתפרסם, צורפה עד מהרה לדיאלוגים בחוגים ממוסדים יותר, כמו מועצת יח"ד (מועצה ציבורית, הפועלת בחסות בית הנשיא, לליבון הבעיות בין דתיים לחילונים), או "הפורום לאחריות לאומית" (גוף וולונטרי שביקש לטפל באופן דומה במתחים בחברה הישראלית).

אבל גם זה לא הספיק לה. היא היתה יכולה להצטרף לפעילות המקובלת של נשות ש"ס, כלומר לעמוד בראש עמותת צדקה כלשהי, אבל רצתה יותר: "אני לא מתאימה לגמילות חסדים, אף שאני מאוד מתפעלת מהעבודה שהעמותות האלה עושות. רציתי לשנות באופן מהותי חיים של אנשים, לפתור מן היסוד בעיות של אנשים שהם דור שני ושלישי לעוני".

לפיכך, כשפעיל ש"ס גבי בוטבול פנה אליה בהצעה לקדם מכללה אקדמית לחרדים, נענתה בהתלהבות. היתה לה הזדמנות להטביע חותם ייחודי: גם לעמוד בראש מפעל פורץ דרך, וגם, כ"בתו של", להשיג בקלות יחסית את האישור הרבני הנדרש למפעל כזה.

המכללה, הממוקמת בירושלים, פתחה את שעריה לפני ארבע שנים, והיא מציעה תוכנית אקדמית שמפעילה אוניברסיטת בר-אילן. בשלב ראשון למדו בה רק נשים, שהתמחו במקצועות כמו עבודה סוציאלית, תואר משולב במדעי החברה ומדעי מעבדה רפואית (של מכללת הדסה). השנה, לראשונה, הצטרפו ללימודים גברים, שלומדים בנפרד. זה אחד הפרדוקסים של החברה החרדית: דווקא האפליה במעמד הנשים, המונעת מהן שקיעה בלימודי קודש כמו הגברים, מאפשרת לרבות מהן יותר חופש ויותר השכלה כללית מאלה של הגברים.

לנשים יש יתרון כפול על הגברים מבחינת הנגישות להשכלה אקדמית: יש להן תעודה המקבילה לתעודת בגרות שחסרה לגברים הנתבעים להתמסר לתורה. מאותה סיבה, אלה מהן שרוצות להמשיך ללימודים ברמה אקדמית נהנות מלגיטימציה רבה יותר בהשוואה לגבר שירצה לעזוב את הישיבה לאותה מטרה.

בר-שלום מבהירה שלא יזמה את המפעל מתוך הכרה בחשיבות ההשכלה האקדמית או בערך ה"היפתחות לעולם". להיפך, אם יש משהו שיכול היה להרתיע את הרבנים שנתנו את האישור להקמת המכללה, ובראשם אביה, זהו הלוך-רוח כזה.

האישור ניתן מנימוקים תועלתניים בלבד: רצון לאפשר לציבור החרדי פרנסה ברמה שרק השכלה אקדמית מאפשרת, לפתוח לחרדים מגוון רחב של משרות המותנות בהשכלה אקדמית, ולא פחות חשוב - ליצור סגל חרדי של עוסקים בתחומי רווחה רגישים. לא במקרה החוג הראשון שנפתח במכללה ושבו מספר התלמידות הגדול ביותר הוא עבודה סוציאלית.

גם בגישתה הפרקטית היא נאלצה לבלוע לא מעט צפרדעים בבואה לאמץ תוכנית לימודים אקדמית. אפילו מקצוע תמים כמו עבודה סוציאלית מכיל מוקשים רבים מבחינה חרדית: לימודי פסיכולוגיה ועיסוק בסטיות מיניות וחברתיות, שרבות מהסטודנטיות נחשפו אליהן לראשונה בחייהן. בר-שלום אומרת שהאקדמיה נוקשה ומקובעת יותר מהרבנים: "במועצה להשכלה גבוהה ישר הבינו את הצורך ותמכו מהרגע הראשון. הבעיות התחילו בפרטים: באוניברסיטה העברית לא היו מוכנים לקבל שהלימודים יתקיימו מחוץ לקמפוס שלהם, כי הרבנים לא יסכימו בשום אופן להרשות לבנות להגיע לקמפוס.

"באוניברסיטת בר-אילן קיבלו את הלימודים מחוץ לקמפוס, אבל לא היו מוכנים לקבל שום שינוי בתוכנית הרגילה של החוג לעבודה סוציאלית: אפילו לא שינוי במינוחים. הצענו שהבנות ילמדו את הכל, רק שהדברים ייקראו בצורה אחרת, יותר עדינה, כי הבנות שלנו באמת לא מכירות את הדברים האלה".

בסופו של דבר, הרבנים נכנעו: אושרה התוכנית המקובלת ואת ההתייעצות עם הרבנים (הרב דני נשיא, חוזר בתשובה ודוקטור לחינוך, מביא את "נקודת המבט התורנית" לנושאים שהן עוסקות בהם) עושות הסטודנטיות מחוץ למסגרת השיעור.

בר-שלום מודה שהמכללה לא היתה קמה וודאי שכל האישורים לפשרות מרחיקות הלכת (מבחינה חרדית) שנעשו בה לא היו ניתנים אלמלא היתה "בתו של": "בשביל לאשר דבר כזה אבא שלי היה צריך מישהו שהוא יוכל לסמוך עליו בעיניים עצומות; שלא יבקש ללמד מקצועות שלא מקובלים עליו, כמו משפטים, או יבחר מורים לא נכונים".

מאז ומתמיד היה לה מעמד מיוחד במשפחה: "כילדה הגדולה, לקחתי על עצמי אחריות משפחתית מהיום שנולדתי. באופן טבעי, מעצם היותי ליד אמא, הייתי גם זו שמפשרת בין האחים". היא ירשה כנראה מאביה גם את ההכרה בערך עצמה. בהיותו בן 17 הוא מרד ברבני קהילתו וניסה לאכוף עליהם פסיקה הלכתית שונה ממנהגם. היא לא נפלה רחוק מהעץ: מעטות הנשים החרדיות שהיו מעזות להודות בפומבי שהן לא מתאימות לגמילות חסדים, או ש"לא יכול להיות שאהיה אשה שיושבת בבית ותופרת. הרגשתי שאני שווה יותר מזה".

אבל הדעתנות שלה מתבטלת כשמדובר באביה. כלפיו היא משדרת מסר חד-משמעי של הערצה, דוחה בתקיפות כל רמז לביקורת. שאלה על "הגידופים" שלו גורמת לה להחליף את החיוך במסר תקיף: "אני לא צריכה לענות על זה בכלל".

היא שלמה עם הנורמות החברתיות הכופות עליה לא רק הבחנה בין גבולות הפתיחות שהיא מרשה לעצמה בחייה הפרטיים לאלה הנקוטים במכללה, אלא מונעות ממנה גם את עצם היכולת לדבר בגלוי על הגבולות הפרטיים שלה. אין לה צורך להגדיר את עצמה "פמיניסטית" וגם לא לבטא מסר אפולוגטי על שאינה "מספיק פמיניסטית".

בר-שלום לא מהססת לספר שכשהיתה בת 30 החלה ללמוד עיצוב אופנה במכללת שנקר. לכאורה, זה היה מעשה נועז לאשה חרדית, אבל בעצם היה בכך ויתור על רצונה האמיתי: ללמוד פסיכולוגיה. "ויתרתי כי בעלי התנגד, ואשה שמכבדת את בעלה מקשיבה לו".

לאחרונה שוב ויתרה, הפעם על פנייה לפוליטיקה. לפני כשנה הצטרפה לתנועת תפנית בראשות עוזי דיין. באחרונה, כשהתנועה נהפכה למפלגה המתמודדת בבחירות, דיין רצה שתשתלב ברשימה, אבל היא פרשה: "הצטרפתי כשזאת היתה תנועה חברתית, כי חשבתי שיש לי מה ללמוד וללמד בתנועה כזאת. אבל כשהתנועה נהפכה למפלגה, פרשתי בלי היסוס".

היו שאמרו שהיא רצתה להמשיך את המרוץ גם לכנסת, ואביה הוא שהטיל וטו. היא טוענת שזו הכרעה ברורה שלה: "אני חשה שמה שאני עושה במכללה זה עולם ומלואו, ומאוד לא רצוי לערב את זה בפוליטיקה". אבל היא עדיין חולמת על תפקיד לאומי בתחום החינוך: "נציגים חרדים צריכים להיות מעורבים בשאלות חברתיות כלליות".



בר-שלום. הפוליטיקה תצטרך לחכות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו