בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה קוראים ההולנדים

עיתונאי הולנדי תיעד את המתרחש בפארק התעשייה "ניצני שלום", שבו מפעלים ישראלים מעסיקים פלשתינאים מהשטחים

תגובות

השעה שש בבוקר. חורף קר בטול כרם. מול דלת הברזל הצרה שקבועה בחומת הבטון שלאורך רחוב טייבה, מתאספים מאות פלשתינאים לבושים בסרבלים ובסוודרים. הם אוחזים שקיות עם כריכים ומחכים בסבלנות שהדלת תיפתח. עד אז, הם טופחים בידיהם על גופם כדי להתחמם, נשימותיהם מעלות אדים. מאחורי דלת הברזל נמצאת הארץ המובטחת: פארק התעשייה הישראלי, "ניצני השלום" שמו, שעבור פלשתינאים רבים מייצג את הסיכוי האחרון לעבוד.

פארק ניצני השלום שוכן בין טול כרם לגדר ההפרדה וכביש 6. הוא הוקם בשנת 1995 כאחד מתשעה אזורי תעשייה בגדה המערבית. כיום פועלים בו שבעה מפעלים שמספקים עבודה ליותר מ-700 פלשתינאים בענפי תעשייה שונים, כגון ייצור קרטונים, חלקי חילוף מפלסטיק, חומרי הדברה ונוזלים רעילים.

"זה עדיף מלא לעבוד בכלל", אומר מוחמד, בן 35, על עבודתו במפעל הקרטונים "טל-אל איסוף ומיחזור בע"מ". הוא אב לחמישה, עובד כאן שישה ימים בשבוע, תשע שעות ביום, תמורת שכר של 11 שקל לשעה - שבעה שקלים מתחת לשכר המינימום הישראלי. הוא חש בר מזל. יש לו, לדבריו, זכויות מיוחדות. הוא יכול להאכיל את משפחתו ולשלוח את ילדיו לבית הספר.

אך לעתים הוא משותק מפחד. אם יחלה, יאחר לעבודה, או יבקש העלאה, מעסיקו יפטר אותו. זה כבר קרה בעבר. עובדים שאיחרו להגיע נענשו ולא קיבלו עבודה או שכר במשך שבוע לפחות. המורדים, החולים והחלשים, מפוטרים בו במקום. "הבוס יכול למצוא לי עשרת אלפים מחליפים בן רגע", הוא מסביר. בשל כך, הוא יוצא מדי בוקר מביתו עוד לפני חמש, לא דורש לקבל שכר מינימום, עובד גם כשהוא חולה וגם במהלך עיד אל-אדחא (חג הקורבן). הוא מעולם לא לקח לעצמו חופשה.

ג'מאל מבוגר ממנו בעשר שנים, ויודע היטב מה קורה למי שמעז למחות. "אני עובד כבר עשר שנים במפעל ישראלי לעצים. לחברה אין שם. אני עובד תשע שעות ביום ומרוויח 100 שקל. יש פה שלושים עובדים, אין לנו כמעט הגנה מפני השמש או הגשם. בחורף אנחנו עומדים כל היום בבוץ, אין שירותים ואסור לנו לצאת החוצה, משום שדלת הברזל נפתחת רק בארבע. לפני שנתיים, סוף סוף אזרתי אומץ להתלונן. אתה יודע מה קרה? פוטרתי על המקום ונשלחתי הביתה ללא תשלום. כעבור שבועיים צילצל הטלפון, הבוס שלי היה על קו. הוא אמר שייתן לי הזדמנות אחרונה, אבל אני חייב לשתוק". כך עשה.

נואשים לעבודה

לאמיתו של דבר, בניית המחסום הפכה את ניצני השלום, את היישובים ואת שאר המפעלים שליד המחסום לאטרקטיוויים יותר לאנשי עסקים ישראלים, כך לדברי שאהייה יעקוב, נציגת משרד העבודה של הרשות הפלשתינית בטול כרם.

"מצד אחד, בניית הגדר החמירה את בעיית האבטלה הכרונית בקרב הפלשתינאים", אומרת יעקוב. "150 אלף הפלשתינאים שעבדו באופן חוקי בישראל לפני שנת 2000 כבר לא יכולים להיכנס לשטחה, ועשרות אלפי חקלאים נותקו מאדמותיהם בגלל גדר ההפרדה. כיום, רק עשרת אלפים עובדים בממוצע, יכולים להיכנס לשטח ישראל, תלוי במצב הביטחוני. בשל כך, כוח העבודה הפלשתיני הזול הולך וגדל. האנשים האלה נואשים ומוכנים לעבוד בכל עבודה תמורת כל שכר. מצד שני, המפעלים הישראליים חשים בנוח באזור הגדר בשל רמת האבטחה הגבוהה".

על פי נתוני הלשכה המרכזית הסטטיסטיקה של הרשות הפלשתינית, רמת האבטלה הגיעה ברבעון הרביעי של 2006 ל-28.4%. יש לזכור כי יותר ממחצית האוכלוסייה הפלשתינית הם ילדים, ולפעמים פועל נדרש לפרנס עד עשר נפשות.

"רשמית, עובדים כ-18 אלף פלשתינאים בבתי חרושת ישראליים בגדה המערבית, אך אני לא יכולה אפילו להעריך כמה עובדים בלי רישיון, בעיקר במגזר החקלאי", אומרת יעקוב.

עבד אל-לטיף אבו ראי, בחור צעיר בעל עיניים כחולות בהירות, מספר שלפני חודשים אחדים ידו נחתכה כשהפעיל מכונת חיתוך בבית החרושת לקרטונים. לאחר התאונה, שלח אותו המעסיק הביתה, והפסיק לשלם את משכורתו. בעקבות התאונה נותר אבו ראי משותק בצדו האחד. הרופאים בבית החולים בטול כרם לא יכלו לבצע את הניתוח המורכב שעשוי היה להציל את התנועה בידו, והוא אינו רשאי להגיע לבית חולים ישראלי שיכול לעזור לו.

"המעסיק שלי לא משלם לי שום פיצויים, ובגלל הפציעה שלי אני לא יכול למצוא עבודה בשום מקום אחר", הוא מספר. "הכרטיס המגנטי שלי (רישיון העבודה בשטחים ישראליים) בוטל. שוחחתי עם עורך דין שפתח בהליכים משפטיים בישראל, אבל אני לא יכול אפילו לפגוש אותו כי אסור לי לעבור את עמדת הביקורת".

פועל אחר, מוחמד אבו חמרה, כבר לא יכול לספר את סיפורו. לפני חמש שנים התבקש להקים גדר מסביב לבית החרושת בו עבד בניצני השלום, מספר בנו, מאג'ד. "הם השתמשו בחביות פלסטיק מלאות בפסולת כימית לתמיכה בגדר, אחת מהחביות האלה התפוצצה ואבי נפצע בראשו. ארבעה ימים אחר כך מת מפצעיו, והשאיר את אמי עם שמונה ילדים. לא קיבלנו שום פנסיה או פיצויים".

מאג'ד, שהיה אז בן 22, נאלץ להפסיק את לימודיו ולמצוא עבודה כדי לפרנס את משפחתו. "לפני שנתיים הגשנו תביעה נגד המעסיק של אבי, אבל השופטים עוד לא קיבלו החלטה בעניין".

בשש וחצי בדיוק נפתח שער הברזל והמון הגברים נעלם. השער נסגר בשבע ויישאר סגור במשך תשע השעות הבאות.

עסקה טובה

התחושה באזור התעשייה מצדו השני, הישראלי, של השער, היא מוזרה. כאן אין שערי ברזל נעולים, אין תורים ארוכים, אין גדר הפרדה. בצומת של כביש 6 אתה פונה ימינה ועובר מאבטח מנומנם בשער הכניסה. הגדרות הגבוהות מסביב לאזור התעשייה מסתירות את טול כרם ונותנות את ההרגשה שאתה בישראל.

גיל לטרמן הוא הבעלים של "Rational Systems" - חברה שמייצרת רכיבים למדפסות ולציוד רפואי. במפעל שלו נהרג מוחמד אבו חמרה מהתפוצצות של חבית חומר כימי. לטרמן הקים את החברה לפני 25 שנים בנתניה, אך עם פרוץ האינתיפאדה התקשו עובדיו הפלשתינאים לבוא לעבודה. לכן העביר חלק מפעילות החברה לאזור התעשייה. "המפעל נמצא ליד הגדר, ולכן קל להגיע אליו", מסביר לטרמן. "יתרון נוסף הוא שאזור התעשייה הזה שוכן באזור C, ואנחנו לא צריכים לשלם ארנונה".

מפעל הכימיקלים "תעשיות גשורי" נמצא בשכנות למפעלו של לטרמן. עד 1985 הוא פעל בכפר סבא, אולם תושבי העיר התלוננו על הריחות הרעים הנפלטים ממנו, לכן הועבר לגדה. גם תושבי טול כרם והיישובים הישראלים השוכנים ליד המפעל התלוננו על הריחות, אבל הם לא הצליחו להזיז את המפעל מהאזור.

מפעל "Rational Systems" נראה מאורגן היטב, ויש הקפדה על בטיחות. לטרמן מתעקש שאין בעיות בשכר ובאמצעי ההגנה על העובדים. מה לגבי התאונה של אבו חמרה? הוא מודה כי היו בעבר בעיות עם קבלני משנה כמו אבו חמרה, אך הן נפתרו בדרכים חוקיות. "יש פלשתינאים שעובדים אתנו מיום הקמת החברה, והיום גם הדור השני, הבנים שלהם, הצטרפו אלינו. אני מכיר את משפחותיהם, הייתי בחתונות שלהם, הם אנשים הגונים ואמינים שמקבלים שכר הוגן. חשוב להבין שהפלשתינאים מפיקים תועלת מהמפעלים הישראלים. לפחות יש להם עבודה. אני בטוח שבניצני שלום הם מרוויחים יותר מאשר אצל מעסיק פלשתינאי בטול כרם", אומר לטרמן.

נוכח העובדה ש-50% מהפלשתינאים חיים מתחת לקו העוני, ייתכן שלטרמן צודק. קרוב לוודאי שהפלשתינאים אכן שמחים לעבוד ולהאכיל את משפחותיהם. אולם השאלה היא באילו תנאים ובאיזה מחיר.

תשע שעות על עץ התמר

כאן, בין גדר ההפרדה לטול כרם, הפרדוקס הישראלי-פלשתיני נראה ברור יותר. הכיבוש והסכסוך יצרו תלות הדדית חזקה בין המעסיקים הישראלים, שעברו לגדה בשל התנאים המועדפים, לפועלים הפלשתינאים שזקוקים לעבודה.

בשנת 2007 הסיפורים הללו מפליאים ביותר, אולם הם לא יוצאי דופן. סאלווה עלינאת, נציגת "קו לעובד", שייסדה לפני שנה וחצי תוכנית למתן מידע ועזרה לעובדים פלשתינאים במפעלים ישראלים בגדה המערבית, שמעה סיפורים דומים, ואף קשים יותר. היא שמעה על קוטפי תמרים מיריחו, שעבדו בהתנחלות ישראלית ובמהלך תקופת הקטיף נאלצו לשבת 8-9 שעות ברציפות על עצי תמר תחת השמש הקופחת, מבלי שיוכלו ללכת לשירותים, ומבלי שיזכו לשכר מינימום. "הדבר הגרוע מכל הוא עבודת ילדים", היא אומרת. "בחודשי הקיץ, גם ילדים בני 12-13 עובדים במשמרות של 12 שעות. פגשתי ילד בן 10 שעובד במחסן בעמק הירדן בחופשת הקיץ ואחרי שעות הלימודים, משום שאביו מובטל ומשפחתו זקוקה לכסף".

עלינאת מסבירה שמחמת הקושי להשיג אישור עבודה, חלק מהפועלים עובדים ב"שחור", ללא חוזה או ביטוח. לדבריה, "המניעים למתן אישור או שלילתו אינם ברורים. יש עובדים שלא מקבלים אישור מסיבות בטחוניות, למרות שאין להם כל עבר פלילי או קשר למה שבישראל מכנים ארגוני טרור". כתוצאה מכך, המעסיקים נאלצים לבקש עבורם את אישורי העבודה והעובד נדרש לשאת בעלות האישור, כ-1,200 שקל, עוד לפני שהחל לעבוד.

"האישור הזה חשוב ביותר לפלשתינאים ומשמש כקלף חזק עבור המעסיקים, שלפעמים מנצלים אותו כדי לסחוט את העובדים. אם העובד לא מציית להוראות המעסיק, הוא מאבד את האישור ואת עבודתו".

קשה להאמין שהמערכת הכמעט קולוניאלית הזו מתקיימת מתחת לאפינו, מבלי שאיש יידע על קיומה, או יפעל כדי לשנותה. החלטנו, ביחד עם המדריך הפלשתינאי שלנו ופעיל זכויות האדם, זכריה סדאה, לעשות מחקר שדה קטן: התחנה הראשונה היתה באזור התעשייה של קרני שומרון, שבו מנינו עשרה מפעלים ישראלים. מול מפעל הפלדה "GT" נתקלנו בחקאן, בן 46. חקאן עובד במפעל כבר עשר שנים, אבל הוא כבר לא מסוגל להמשיך. "אני עובד עשר שעות ביום ומרוויח 100 שקל. אין לי ביטוח ואני חושש ממה שיקרה למשפחתי אם אפצע פה. זה פשוט לא שווה את המחיר". ניסינו לדבר עם מעסיקו של חקאן, אולם השער נותר סגור.

במגרש החניה של המפעל השכן התקרב ילד פלשתינאי צעיר למכוניתנו ולחש לעברנו מבעד לחלון: "אני עובד פה ומרוויח תשעה שקלים לשעה, אבל אני לא יכול להוכיח את זה, כי אני לא מקבל תלוש משכורת או מסמך כלשהו". כשהתקרב אלינו גבר מבוגר יותר, מנהל העבודה, לחש לנו הנער: "אל תגידו לו כלום" ונעלם. פאלח, המנהל הפלשתינאי, מתעקש שתנאי העבודה במקום מצוינים: "הפלשתינאים צריכים להיות אסירי תודה שהם זוכים לעבוד פה. כולם מרוויחים שכר הוגן. אני, למשל, מרוויח 11 אלף שקל בחודש".

עזבנו את המפעל עם תחושת פליאה מהסתירה בין הגרסאות. איך אפשר לדעת מי צודק ומי טועה? האם כל העובדים מספרים שקרים, או שאכן מדובר בתופעה של מערכת קולוניאלית של "הפרד ומשול", שבה חלק מהפלשתינאים ה"טובים" זוכים בהטבות תמורת מסירת מידע על התנהגות העובדים האחרים ופיקוח עליהם.

הבלבול מחמיר כאשר מנסים לברר אצל רשויות החוק מה תקף כאן - חוקי העבודה הישראליים, החוק הצבאי, או החוק הפלשתיני. לדברי עורך הדין יובל לבנת, המתמחה בחוקי עבודה ומשמש כיועץ משפטי ב"קו לעובד", המצב לא ברור. "מפעלי התעשייה והיישובים נמצאים לרוב באזורי C, ולכן הם פועלים בתחום שיפוטה של מדינת ישראל. לכן, הגיוני לצפות שגם חוק העבודה הישראלי יחול פה, אך בית הדין לעבודה החליט שעל עובדים פלשתינאים אפשר להחיל גם את חוק העבודה הירדני, אלא אם הוא פוגע באינטרס הציבורי. החלטה זו פתוחה לפרשנויות רבות. בנוסף, החוק הירדני הוא משנת 1967, לפני מלחמת ששת הימים, והוא מעניק לעובדים זכויות מצומצמות בלבד בכל הנוגע לשעות עבודה, כללי בטיחות וימי חופשה. כתוצאה מכך, מתקיימת אפליה חוקית בין עובדים פלשתינאים לעובדים ישראלים באותו מקום עבודה, ולכך אי אפשר להסכים".

במדינה דמוקרטית, הפתרון למצב נראה ברור מאליו. אם כך, מדוע הפלשתינאים לא תובעים את מעסיקיהם בבית הדין לעבודה? כנראה בגלל שאילו היה להם האומץ לתבוע, הם היו נתקלים במחסום נוסף: הם נחשבים לתושבים זרים בישראל, שעשויים להתחמק מתשלום חובותיהם. ככאלה, עליהם להפקיד סכומי כסף גדולים כדי להבטיח את כיסוי הוצאות המשפט.

הסיפורים על התוהו ובוהו המשפטי, חוסר הוודאות בנוגע לזכויות עובדים, המחסור במידע בשל חשש העובדים לדבר, והתלות המוחלטת של העובדים במעסיקים, הפכו את הגדה המערבית לשטח הפקר משפטי שבו הכול אפשרי ושבו אי איסורים. לכן פנינו לגוף העצמאי היחיד שאמור ויכול לדעת את כל העובדות: המינהל האזרחי. האחראי לענייני העבודה במנהל, יצחק לוי, לא הורשה לתת לנו כל מידע בנוגע למספר המפעלים הישראלים בגדה המערבית, מספר העובדים בהם, האם התקבלו במינהל תלונות דומות ומה הם מתכננים לעשות בעניין.

לוי הפנה אותנו לסרן צידקי ממן, שמבטיח לענות לנו בזריזות. פנינו אליו ב-18 בפברואר ומאז לא שמענו ממנו.

הכותבת היא עיתונאית עצמאית שמתגוררת בישראל וכותבת לעיתונים בבלגיה, בהולנד ובבריטניה



פועלים פלשתינאים במעבר לישראל, בגדה המערבית. ילד פלשתינאי לחש מבעד לחלון המכונית: "אני עובד פה ומרוויח תשעה שקלים לשעה, אבל אני לא יכול להוכיח את זה, כי אני לא מקבל תלוש משכורת או מסמך כלשהו"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו