בית הקברות של התקווה - כללי - הארץ
המהדורות הדיגיטליות של הארץ - באתר בסמרטפון ובאייפד - חודש ראשון ב-4.90 ₪ בלבד
מצטרפים ומשדרגים לאחת מחבילות התוכן האיכותי של הארץ. עכשיו במבצע השקה! רק 4.90 ₪ לחודש הראשון. נסו עכשיו >>
הרשמה למערכת
שם פרטי
שם משפחה
דוא"ל
סיסמה
אישור סיסמה
טלפון נייד
 ?נרשמתם בעבר לאתרי קבוצת הארץ התחברו   |   שכחתי סיסמה

בית הקברות של התקווה

לפני חמישים שנה הוקמה בלבה של ברזיל בירה חדשה ומודרנית שתוכננה בקפידה כדי לחלץ את המדינה הענקית מניוונה התמידי. ביקור מחודש בברזיליה מגלה כי כל יעדיה נכשלו. זו עיר רפאים עם אדריכלות רודנית, נטולת אישיות, אופי או קסם, ניגוד מוחלט למדינה שהקימה אותה

  • בנג'מין מוזר, הארפרס
  • פורסם לראשונה: 30.01.2008
  • 00:00
  • עודכן ב: 01.02.2008
  • 00:00
  • 1 הוסף תגובה

אין מונומנט מהמאה ה-20 יותר מרהיב מברזיליה, הבירה שהוטלה באמצע שומקום. עם קנה המידה הפרעוני, היומרה האמנותית וההשפעה הפוליטית שהעניקו לה הילה רומנטית, שאליה לא משתווה שום מתחם בן ימינו. סיפור הקמתה היה פלאי אז, והוא פלאי היום כשהיא בת 50. שני דורות נולדו וגדלו בה. שורשיה המלאכותיים פינו את דרכם למשהו אורגני יותר. ברזיליה מתגאה בניב משלה - למרות שלא הצלחתי לשים לב להבדלים רבים - ובמוסיקה משלה, סוג של רוק קלאסי לבני נוער, שהתפתח בשנות ה-80. וכמובן שהיא נראית שונה, לא שונה מכל מקום אחר בברזיל, אלא מכל מקום אחר בעולם כולו. שלא כמו שאר ברזיל, כך הסבירו לי, הבירה בטוחה ומודרנית. אבל כיצד מקום שתמיד תואר כ"חדש", או "עתידני" מתאים את עצמו לגיל העמידה?

תמיד כותבים על ברזיליה בהתלהבות כה גדולה אבל אני התקשיתי להתלהב כשהובלתי במהירות לאורך הכביש הידוע בתור "הציר הגדול", החותך את העיר: בשני צדדיו התנשאו שיכונים, שנראו כאילו תעו בדרכם מפרוורי בלגרד. המרכז, שבו הציר הגדול חוצה את "הציר המונומנטלי" לא היה מרתק בהרבה. כאן, כמו בוושינגטון, בנייני הממשל הגדולים, הקונגרס, הקתדרלה ומשרדי הממשלה מסודרים בשני צדי שדרה רחבת ידיים. לבניינים בוושינגטון יש נוכחות וזוהר, פירוט ועידון שהופכים את הביקור בהם להכרחי. הבניינים של ברזיליה, במבט ראשון, נראים הרבה יותר קטנים, והרבה פחות מרשימים מכפי שהם נראים בטלוויזיה: כמו צעצועי ילדים המפוזרים בשדה.

למרות זאת, הם גדולים מכדי שיהיו מסבירי פנים או נוחים. יצירותיו המפגינות "מקוריות" של האדריכל אוסקר נימאייר נראות כמו משהו שמנהיג צפון-קוריאה קים איל סונג (אחרי פלירט קטן עם הסיינטולוגיה) עשוי היה להזמין. בחזיתו של כל אחד מהם נעוץ גימיק צעקני שמחפש תשומת לב: הקערות המעופפות על גג הקונגרס, המפלים הגועשים מתוך "היכל הצדק", הדונמים של הוויטראז'ים הסדוקים המכסים את הקתדרלה הענקית הריקה - מה שמתוכנן במטרה ליצור תחושה של מקוריות. מלבד משרד החוץ האלגנטי, אף אחד מהמבנים לא מעניק יותר מרושם ראשוני מזעזע. אין מה לראות, אין סיבה להתעכב. ראית את הגלויה - ראית את הבניין.

חלפתי על פני המבנים בשעות אחר הצהריים וחשבתי כי העניין של ברזיליה הוא בשיגיונותיה. מלבד כמה דיקטטורות מעוררות חלחלה, ברזיליה היא, לדוגמה, העיר היחידה בעולם ששוק הנדל"ן שלה אינו נשלט על ידי שלושת חוקי היסוד של: מיקום, מיקום ומיקום. כל אזור מאכלס סוג אחד של בתי עסק - במתחם המלונות נמצאים כל המלונות של העיר, המסודרים לאורך הציר המונומנטלי, וביניהם אפשר להבחין במלון "דיפלומט" הנמוך והצנוע משתוחח תחת פאר מעליות הזכוכית של ה"קוביצ'ק פלאזה" - למרות זאת, כל כמה שלא יעלו הדירות, הבניינים שהן נמצאות בהם אינם מעניינים באופן מיוחד והמבקר בהם, שבא עם ציפייה לראות מקום שאין כמותו, ימצא עצמו במקום הנראה כמו אזור מסחרי בפרוורי דאלאס.

לא כך זה אמור היה להיות. ברזיליה התקיימה בדמיון הברזילאי זמן רב לפני שהנשיא ז'וסלינו קוביצ'ק, אורולוג בכיר לשעבר, הקים אותה כבמטה קסם, בתוך 41 חודשים, בין 1956 ל-1960. חלום הבירה בפנים הארץ היה ישן. ברזילאים רבים בעלי מעמד ציבורי היו משוכנעים זמן רב בצורך להעתיק את מקומה של הבירה. מאז סוף המאה ה-18 התלוננו כי ריו דה ז'ניירו, עם מפליה, חופיה וארמונותיה, היא יותר מדי ענוגה ומסיחת דעת מכדי שתוכל לשמש כבירה המתאימה לגזע הקשוח, שיוביל את ברזיל, הענקית הישנונית, למימוש הגורל האמיתי שנועד לה. הממשל האימפריאלי במאה ה-19 אימץ את הרעיון של ברזיליה; הרפובליקה שהחליפה את האימפריה אימצה את הרעיון.

ברזיל אכן נזקקה לזריקת עידוד אבל התובנה שבירה חדשה, מכל הרעיונות, היא הפתרון הטוב ביותר היתה ייחודית לקוביצ'ק. הוא חשב שבארץ המחולקת באופן נוקשה למעמד, מוצא וגזע, משימה לאומית כמו בירה חדשה תוכל לאחד את האזרחים. יישוב פנים הארץ העצום והלא מנוצל, עשוי להעניק תנופה חדשה. בארץ השואפת לגדולה, בירה חדשה תוכל להדהים את העולם.

חשוב לא פחות, בירה חדשה סיפקה לקוביצ'ק עצמו את כל מה שהיה חסר לו. הוא זכה רק לתמיכתם של 36% מהבוחרים בבחירות השנויות במחלוקת ממילא של 1955, וכניסתו לתפקיד התאפשרה רק לאחר שגנרל רב עוצמה - הפועל "בשם החוק" לכאורה - הקדים תרופה למכה ויזם הפיכה צבאית. משימה לאומית הרואית תוכל לגרום לאומה להתאחד סביב הנשיא ולטפח את דמות המנהיג שביקש לעצמו.

מעטים האמינו בינואר 1956 בהבטחתו של קוביצ'ק לספק 50 שנות קדמה בתוך חמש שנים, והתשובה לשאלה, אם הוא באמת הגשים אותה, עדיין שנויה במחלוקת. מה שאינו שנוי במחלוקת הוא ששלטונו היה קצר מועד, אבל זה היה עידן שבו הברזילאים חשו כי ארצם הופכת סוף-סוף למקום שמאז ומתמיד קיוו שהיא יכולה להיות: תקופה שבה הבירה החדשה נבנתה במרחבי הרמה המרכזית; הוליווד והריוויירה התנועעו לצלילי הבוסה-נובה; פלה הוביל את ברזיל לשני ניצחונות מפוארים ברצף בתחרויות גביע העולם בכדורגל. הכל נראה אפשרי לברזיל, והאורולוג מהעיר בלו הוריזונטה הפך לנשיא האהוב ביותר בהיסטוריה של המדינה.

הגאונות שברעיון המכונה ברזיליה היתה טמונה בהבטחתה לשנות את כיוון ההיסטוריה. הפיגור של ברזיל, חסר התקנה למראית עין, העדר הפיתוח הכלכלי, חוסר הרלוונטיות המביכה שלה ברמה הגיאו-פוליטית: הכל ייעלם בהינף יד בזכות אותה מטרופוליס של מודרניות עוצרת נשימה, שהוקמה ברמות של מדינת גויאש.

כן, ההיסטוריה מתקדמת לעבר עתיד אופטימי, זה אחד המאפיינים של התודעה הברזילאית. אולם אמונה בעתיד מעולם לא הסתכמה בהצבעת אמון בכאן ועכשיו. להאמין ברגע המכונן של ההיסטוריה היה לקוות כי כאשר הארץ תפרוץ קדימה, היא תותיר מאחוריה את עברה. זה יתרחש בטבעיות, באורח בלתי נמנע, וללא חרטות. התזכורת לעצבות הלא מרפה של חמישה מיליון עבדים אפריקאים תתפוגג, הלכה למעשה. נישואי תערובת והגירה ילבינו את כתם חטאה הקדמון של ברזיל.

האמונה בעתיד, אם כן, לא היתה אמונה בברזיל. לא היתה זו אמונה שמשהו טוב יכול לצמוח מההיסטוריה הברזילאית. היה זה ההפך המוחלט: היתה זו התקווה שאפשר יהיה לשלול את ההיסטוריה הברזילאית. היתה זו אמונה שברזיל יכולה לחמוק מעצמה.

במאה ה-19 כתב ז'וזף ארתור דה גובינו, ש"הברזילאי הוא אדם השואף בלהט להתגורר בפאריס". בכמיהה הזאת לפאריס, הברזילאים לא היו שונים מכל עם קולוניאלי אחר: אלה שחיים בקצה העולם באופן טבעי חולמים על המרכז. בעיני הברזילאים, כמו המעמדות השאפתניים של מזרח אירופה, אמריקה הספרדית והמזרח התיכון, פאריס סימלה תרבות, אמביציה, ניחוח של בושם.

אבל את פאריס, או לפחות את האווירה הנוצרת בזכות האדריכלות המפוארת שלה, אפשר לייבא: את השדרה הפאריסאית אפשר לפרוש בכל מקום, בשדה אורז, מטע קנה סוכר או שכונת עוני טרופית. ולמרות שהבניינים היו יקרים, הרעיון עצמו היה זול ופשוט: ציוויליזציה מוכנה מראש. בתחילת המאה ה-20, הוקמו ערים רבות כאלה. בוקרשט היתה "פאריס של הבלקן"; ביירות, "פאריס של המזרח התיכון"; באקו, "פאריס של הים הכספי"; סייגון, "פאריס של אסיה"; בואנוס איירס, "פאריס של הדרום". העבר של מקומות אלה היה שונה לחלוטין. אולם חזון העתיד שלהם היה זהה. בעתיד של עיר מודרנית יהיו שדרה מרכזית, לרוב בתכנון אדריכל צרפתי גולה, וכיכר מרכזית, שהעוגן שלה יהיה בית אופרה מרכזי, המתוכנן בהשראת האופרה בפאריס. מבני ציבור אחרים - מוזיאונים, ספריות, ארמונות, משרדי ממשלה ובתי עירייה - יפוזרו לאורך השדרה והכיכר.

ריו דה ז'ניירו לא היתה יוצאת דופן. לאליטה הפרנקופילית להחריד שלה היתה הנטייה האופטימית, המשותפת למדינות לטיניות, מרומניה ועד פרו, לטעון שהברזילאים, בזכות שפת המוצא המשותפת, איכשהו קיבלו באופן טבעי את התרבות הצרפתית (בניגוד, בדרך כלל, לאותם אנגלוסקסים קרים וחומרניים). כך, חלק ניכר מריו דה ז'ניירו העתיקה - שנחשבה פחות קדושה - נהרס. תחת הנהגתו של ראש עיר שלמד בפאריס והיה ממעריצי האדריכל, בונה פאריס, ז'ורז'-אז'ן אוסמן, זכתה ריו בשדרה פאריסאית, האוונידה סנטרל, שנבנתה בשנים 1902-1906. הבניינים לאורכה הפכו יותר מרשימים כשמביאים בחשבון את המחיר שהיה כרוך בבנייתם: כחלק מקדחת ההתחדשות של העיר נהרסו 1,600 בתי מגורים, שבהם גרו התושבים העניים ביותר של העיר. במקרה אחד, אדם שסירב לעזוב את ביתו חוסל יחד עם הבניין. ועדה שמונתה ב-1905 לבחון את האסון ציינה כי האוכלוסייה המגורשת נאלצה "לחיות את חיי התלישות של הקבצנים, ולזכות ליחס ככאלה". "הקבצנים" הללו מצאו עצמם חיים "בכפר של בקתות וצריפים עלובים, בלב בירת הרפובליקה, צעדים ספורים מהשדרה המרכזית", וכך נולדו ה"פאוולות", משכנות העוני המגדירות את ברזיל המודרנית. אבל האליטה הברזילאית עוד קיוותה כי בזכות הקפה תשיג הארץ את הפיתוח שלו היא כמהה. כמו רבים אחרים, גם חלום זה התנפץ במשבר הכלכלי של 1929, כשהקפה הצטרף לרשימה ארוכה של סחורות, שנשאו את הבטחת המודרניות האירופית, והותירו מאחוריהן חורבן.

האומה נאלצה להפסיק להיטלטל בין פריחה כלכלית חקלאית אחת לאחרת. היא נדרשה להתבונן פנימה, לעבר עצמה. ההזדמנות הגיעה ב-1954, כשהאיש החזק של המדינה במשך זמן כה רב, ז'טוליו ורגאש, ירה לעצמו בלב בארמון הנשיאות, כשהוא עדיין בפיג'מה. שנתיים של ממשלות זמניות, חסרות יציבות, חלפו בטרם נבחר בקושי המושל של מדינת מינאש גראיש, ז'וסלינו קוביצ'ק, והושבע למשרה בקשיים רבים עוד יותר. הנשיא החדש נתקל כמעט במקרה בברזיליה. בעת עצרת בחירות, תהה באוזניו אזרח אם הבטחתו ליישם באדיקות את החוקה כוללת מחויבות לייפוי הכוח, שזכה להתעלמות זמן כה רב, להעביר את הבירה לפנים הארץ.

העיר החדשה תוכננה, אמר קוביצ'ק, בתור "התנתקות מלאה מהעבר, הזדמנות לעצב מחדש את גורל הארץ". כדי לסמל אותו ייסוד מחדש, הוסר האבק משרידי קדושה פטריוטיים: מהקתדרלה של ברגה שבפורטוגל הובא הצלב, שניצב מעל למיסה הראשונה שנערכה בברזיל ב-1500; ממינאש גראיש הובא הפעמון שב-1792 צילצל כדי להודיע על מותו של גיבור העצמאות טיראדנטש. "ארץ אחת מתה, ואחרת חדשה החלה להיוולד", כתב עיתונאי אחד בחנוכת הבירה החדשה: "אחת, בת 460 שנה, קשורה לחוף, שגרתית, פסימית, לא מפותחת; ואחרת, שנולדה לפני דקות ספורות, אמיצה, בטוחה בעצמה, אופטימית, בעלת תעוזה". כל 460 שנותיה של ברזיל נשטפו בזרם. ברזיליה תהפוך ארץ עצובה לשמחה.

זה נכון שהקצב הלא-נתפס של הקמת ברזיליה, כמות המכשולים הטכניים המטורפים שעליהם התגברו הברזילאים, התרומה של בני אדם מכל הארץ ומכל שדרות החברה, הצטרפו להישג פלאי. אי אפשר שלא לחוש את ההתעלות שפיעמה בכתבי העת שתיעדו את האירוע. העתיד, הכריז עיתונאי אחד, הגיע לבסוף: "החנוכה מציינת את לידתה של מנטליות חדשה. ברזיל הפסיקה להיות 'ארץ המחר'".

הגאולה שהציעה ברזיליה תיגע בכל המגזרים בחברה. ריו, על בתי הבושת וחנויות המגדנות שלה, הפריעה לריכוז, "לעבודה הנמרצת והמתמשכת, למסירות הבלעדית מצדם של אנשי הממשל למטלות ענייני הציבור". דעה זו, שנראה כי מוצאה באדם בעל היכרות מצומצמת ביותר עם פוליטיקאים ברזילאים, היתה מקובלת במידה רבה באותה תקופה. זו עדות לאופטימיות שנוצרה בזכות ברזיליה, שבה, כך קיוו ברזילאים רבים, גם הפוליטיקאים שלהם יוכלו להיוולד מחדש.

הבחירות האחרונות, ב-29 באוקטובר 2006, הראו כי הקמתה של הבירה החדשה לא הביאה ליצירתה של ארץ חדשה. הנשיא, לולה דה סילווה, גילם את "ברזיל החדשה" שאותה קיווה לייסד ז'וסלינו קוביצ'ק. הוא גישר בין אזורים - נולד בכפר נידח בפרנאמבוקו וגדל בסאו פאולו; ומעמדות חברתיים - מוצאו במשפחה של מהגרים עניים מרודים, והוא עשה את כל הדרך אל ארמון פלאנאלטו - "ארמון הרמה", משכנו של נשיא ברזיל. עלייתו לגדולה חסרת התקדים גרמה לעיתונאים לצקת פרוזה מחממת לב אל דפי עיתוני העולם: סצנות שנונות מתחילת דרכו, סיפורים על מסירותו לניקיון כפיים בממשל.

גם אני רציתי להאמין בכך, למרות שביליתי זמן רב מדי בברזיל מכדי להאמין בנדיבות הלב הטהורה של המעמדות הנמוכים. חשתי דקירה של זעזוע מתחסד כשחבר ותיק, מרצה באוניברסיטת סאו פאולו, אמר לי כי לא יחלום להצביע עבור לולה. "אנשים אלה", הוא אמר, בהתכוונו ללולה ולמפלגת הפועלים שלו, ומשם גם לסביבה שבה צמחו, "הם מסוכנים. ישנה שיטה, ואנשים אלה לא יודעים כיצד היא עובדת. כל הפוליטיקאים גנבו, אבל היתה דרך לגנוב. היא נתנה לעסק מידה של יציבות".

נזכרתי באמרתו של ו"ס נאיפול, "שנאו את הדיכוי; פחדו מהמדוכאים". מדוכאי ברזיל היו חבורה מפחידה. חברה שנוסדה ממיליוני עבדים אינה נוטה להנחיל ערכי משפחה בקורבנותיה, הטובחים זה בזה בקצב מעורר חלחלה: בשנה ממוצעת יש כ-36 אלף מעשי רצח בברזיל, נתון העוקף את מספר מקרי המוות בשיאן של המלחמות ביוגוסלוויה לשעבר. אולם מלחמת האזרחים של ברזיל לרוב נתקלת בהתעלמות מחוץ לגבולות הארץ. האו"ם לעולם לא ישלח כוחות שיטור לשכונות העוני של ריו.

למרות זאת, ולמרות מה שאפשר לחשוב על הציפיות ממנו, הסיכוי הנמוך שהיה ללולה הפך את הצלחתו למעוררת השראה. כשהוא בא לברזיליה, הוא יזם כמה תוכניות מעוררות הערצה למאבק ברעב ובעוני. נשמעו בדיחות על הזמן שאותו מבלה הנשיא בטיסות סילון ברחבי העולם - הביטוי "לטייל יותר מלולה" חדר לשפה הפורטוגלית - בלוויית מעט דאגה מכך שהשמאלן הוותיק היה מעוניין יותר לרצות מלווים בינלאומיים מאשר לטפל באיכרים מחוסרי האדמות.

אולם היתה זו השחיתות שלו שניפצה את תקוותיו של דור חדש. התעקשותו כי "לאיש אין הסמכות המוסרית להטיף לי בנושאי מוסר", הפכה לשורת המחץ בבדיחה כששערורייה אחר שערורייה נחשפו - המשכורות של 12 אלף דולר לחודש ששילמה מפלגת הפועלים לאנשי קונגרס מהאופוזיציה, המזוודה שהתגלתה כשבתוכה 800 אלף דולר המיועדים להשחיר את שמו של יריבו של לולה כשניסה להיבחר מחדש. אפילו התומכים האדוקים ביותר שלו נדרשו להתאמץ כדי לתת אמון בהכחשותיו המוכרות.

ב-2006 נבחר לולה מחדש בפער גדול מיריביו. אולם זוהרו הועם. הוא התחיל את דרכו כמושיע - התגלמות מוחשית של התקוות שנולדו בעת בנייתה של ברזיליה - ושב לארמון הנשיאות כסמל של מה שהברזילאים בשני הדורות האחרונים למדו לזהות בברזיליה: הניתוק מברזיל, והאדישות כלפיה, מצד העיר שמאז ומעולם חלמה להותירה מאחור.

אשה אחת אמרה לי ש"בריו ובסאו פאולו, אתה לא נאלץ להתמודד עם בדידותך". לאחר שחיה בכל רחבי העולם, היא שמחה לשוב לברזיליה. "במקומות אחרים יש יותר מדי דברים לעשות, יותר מדי הסחות דעת, אתה לעולם לא נדרש להתעמת עם עצמך. בני אדם כאן הם יצירתיים במיוחד, כי הם חייבים להיות. כאן אתה חייב לעשות משהו כדי לא להשתגע".

אין כאן מה לעשות: זה גורם לברזיליה להרגיש כמו אשראם או כמו קהילת דיור מוגן ענקית. "אנחנו לא זקוקים, אתה יודע, לתערוכות אמנות", אמרה לי השגרירה הוותיקה, דורותי דה מיירה פנה, בעת ארוחת צהריים בגנה המקסים. "כבר עשינו את כל זה. מה שאנחנו רוצים זה מזג אוויר נעים, שקט ושלווה".

כמו רבים בברזיליה, עם אוכלוסייתה המתוחכמת של דיפלומטים ואנשי ממשל בכירים, דה מיירה פנה ובעלה כבר עשו הכל. וכעת, כשהם בפנסיה, הם חיים בקהילה סגורה, מעין בירת קיץ, שבה כולם מכירים את כולם, והקשרים הנכונים הם כל מה שחשוב.

היו לי כמה קשרים, שאותם מיציתי בביקורי בכמה ארוחות צהריים וערב; והתכנון של העיר - כה זר לברזיל - הבטיח כי לא אפגוש אף אחד אחר. יכולתי לשחק גולף, לעשות מדיטציה, או להקים להקת תיאטרון ניסיונית, פעילויות שלכולן לא היה לי הזמן או הרצון. במקום זאת, ישבתי בכיכר קוביצ'ק ובהיתי בנוף העקר, מנסה נואשות לחשוב על משהו לעשות.

דווקא כשנכשלתי, ברזיליה גילתה לי את המאפיין האמיתי שלה. האדריכלות חסרת החשיבות שלה, החידושים האורבניים חסרי התועלת שלה, נמוגו ברקע. כולה נמוגה ברקע. ברזיליה היא, למעשה, רקע. "אם היו מצלמים אותי עומדת בברזיליה, רק הנוף היה מופיע", כתבה קלריס ליספקטור, הסופרת הגדולה של ברזיל המודרנית, במסה מפורסמת על הבירה; ואכן הנוף משתלט כל כך, שההילכדות בכל החלל הפתוח הזה מפחידה ממש כמו הינעלות בחדר קטן וחסר חלונות. במדריכי התיירים כתוב כי נדרש רכב, והמדריכים צודקים. אולם הצורך ברכב בברזיליה שונה מהצורך ברכב בלוס אנג'לס, שם אתה אולי לא תהיה מסוגל לצעוד לשכונה הבאה, אבל אתה יכול לצעוד אל הבניין הבא. במקומות רבים בברזיליה, אתה נזקק למונית פשוט כדי לחצות את הרחוב.

כמה ימים לפני שהגעתי לשם, ניסה חבר בריטי לחצות את הציר המונומנטלי, מצדו האחד לאחר. המרחק קצר, אבל בדיוק החשיך והוא לא הכיר את העיר. השודדים שתקפו אותו כמעט קטעו לו את האגודל, ואם עובר אורח, שאין רבים מהם ברחובות, לא היה מבחין בו, הוא עלול היה לדמם למוות. "כשמתתי", כתבה ליספקטור, "יום אחד פתחתי את עיני ושם היתה ברזיליה. הייתי לבדי בעולם. ניצבה שם מונית חונה. בלי נהג".

אין כאן התסכול כמו זה שבניסיון העקר לתפוס מונית בניו יורק אחרי שנגמרה ההצגה בתיאטרון. להיות תקוע בברזיליה זו חוויה סיוטית, כמו להיות תקוע בלב ים או במדבר: "כלא תחת כיפת השמים", כתבה ליספקטור. "בכל מקרה לא יהיה לאן לברוח. מי שיברח, סביר להניח שיגיע לברזיליה". כה מבודדת, כה מרוחקת: אפילו עם שדה התעופה במרחק של נסיעה קצרה, אפילו בתוך הפינוקים שמציע מתחם המלונות הצפוני, יש תחושה עמומה שאתה אחד ממיישביה הראשונים של הארץ, תקוע בעולם החדש, הבתולי עד כדי פיהוק, עם תקווה מועטה - או במקרה של האפריקאים, בלי תקווה כלל - לראות את בתיהם פעם נוספת. הערים שנבנו בדורות הקודמים על ידי הברזילאים, מקומות כמו אולינדה, פראטי ואורו פרטו, הציעו מזור לייאוש זה. הן אינטימיות, נוחות, לחלוטין לא מנסות לקרוא תיגר על ההרים, היערות והמדבריות של ברזיל, אלא ליצור, בקרבם, בית צנוע לאדם.

התקשרתי לחבר של חבר שגר בברזיליה. כשסיפרתי לו שאני גר בהולנד, האיש בצדו האחר של הקו הפתיע אותי כשענה לי בהולנדית מושלמת. "הייתי עיתונאי", הוא סיפר לאחר שהבעתי את תדהמתי, "ונשלחתי למעמקי האמזונס כדי לפדות שבוי הולנדי. גבר גבוה ובלונדיני כזה באמצע הג'ונגל. האינדיאנים החליטו לשבות גם אותי. במשך יותר משנה ישבנו בכפר ההוא וההולנדי לימד אותי את שפתו".

סיפורי הסבתא שלו עוררו את סקרנותי, והתרגשתי כשישבנו במרפסת ביתו הנאה, הצופה לעבר האגם המלאכותי של ברזיליה, האינטונציה של האיש, ריימונד פריימונד, נשמעה לי יותר כמו יידיש מאשר כמו שפת שוביו האינדיאנים - הטופי - וכשהוא דיבר אל אשתו בצרפתית, ניחשתי שהוא חי בעבר בבלגיה. הוא אישר זאת בחצי פה. מאוחר יותר, כשהפשיל את שרווליו ראיתי את המספר המקועקע לזרועו. אז הוא היה בברזיליה מההתחלה.

"הייתי אחוז בחילה מאירופה", הוא סיפר והקעקוע, שאליו לא התייחס, הציע הסבר לכך. הוא בא לברזיל אחרי המלחמה, בתור עיתונאי, ונשאר לעבוד בעיקר בתור צלם. מדוע לא פנה לברזיל האמיתית, תהיתי, המקום הזה שבלי להתאמץ הוא כה מוזר, ידידותי ומסביר פנים, וכה מרתק למישהו כמוני, המוצא את עצמו שם פעם אחר פעם, שב וחוזר, ולעולם לא יכול להשתחרר ממנו. במקום זאת, הוא מצא את עצמו בברזיליה - העיר שפיספסה לחלוטין את כל המהות של ברזיל: ארץ משונה ומקורית, שמעולם לא נדרשה לאמץ אופנות זרות ויומרניות כדי להיות מקורית.

את יופיה של ברזיל אפשר למצוא בכל מלבד במקום שבו הצמיחה אדריכלות טוטליטרית. "רק בברית המועצות חשבתי שדבר כזה יכול להתרחש", התלהב אנדרה מאלרו כשנחנכה העיר. לאחר שהועתק לעיתונות הברזילאית, שימשה האמירה כגושפנקה רשמית, מטעם הסמכות הגבוהה ביותר של התרבות הפאריסאית. זה כל מה שחיפשו האדריכלים, וכך הם הציגו בירה, שבעת שהתיימרה לגלם את הביטחון העצמי החדש של האומה, היתה קולוניאלית לפני ולפנים, מיובאת מפאריס מן המסד עד הטפחות.

כשתוכננה ברזיליה, היתה ורסאי "קנה המידה שאותו יש לחקות", כתב עיתונאי אחד. קנה המידה ההזוי הזה עם שיגעון הגדלות שלו, אכן מזכיר את סגנון לואי ה-14, אולם הרוח הגאלית שריחפה מעל הבירה החדשה באה בעיקר מכיוונו של לה קורבוזייה, האדריכל שפעם הציע למחוק לחלוטין את ריו דה ז'ניירו, ולהחליף אותה בקומפלקס דירות. ייתכן שזו היתה בדיוק הגישה שקסמה לאוסקר נימאייר, שתואר פעם אחת, בידי מי שבא לברך ויצא מקלל, בתור "אולי המבריק בתלמידיו הלטינו-אמריקאים של לה קורבוזייה". נימאייר ראה בלה קורבוזייה את "המצביא העליון" של האדריכלות העכשווית ואכן נימאייר, שחגג לאחרונה את יום הולדתו ה-100, מעולם לא היה מסוגל לעמוד בקסמו של רודן. "מאז ומעולם היתה לי הערכה רבה לגיבור של סטלינגרד. אלה התוקפים את סטלין הקשיש יבינו יום אחד כיצד הם סוממו וסונוורו על ידי תעמולת השנאה, שיזמו נגדו הכוחות הריאקציונריים ביותר", כתב ב-2003 האדריכל שאת הפרויקט האחרון שלו עשה עבור פידל קסטרו.

אם כך, קנה המידה העצום הוא מכוון. הנוף אמור למחוץ את היחיד. כמו בוורסאי, כמו בקובה, שאותה נימאייר מעריץ, הכל כאן נתון לרצונו של "האדם הגדול". המסר מצוי באדריכלות: לדוגמה, בקווים הישרים לחלוטין של משרדי הממשלה. זה לא משנה שקופסאות זכוכית, המתחממות ללא צל, כמו מכוניות חונות בשמש הטרופית, שחלונותיהן סגורים, אינן סביבת העבודה הנוחה ביותר. בניינים אלה הם, אחרי הכל, הצהרתיים יותר מאשר שימושיים, ובני האדם, היושבים במשרדיהם כמו כלבי לברדור נטושים, הם משניים.

מה שחשוב זה החלום הטוטליטרי של סדר וקדמה, של קווים ישרים, של נופים מסודרים.

קשה שלא להבחין בבוז של העיר כלפי האדם הקטן. משרדי הממשלה הם אמנם לוהטים, אבל לפחות יש בהם עבודה. ייתכן שהחידוש המעוות ביותר של ברזיליה הוא "החגורה הירוקה" המקיפה את העיר, דונם על גבי דונם של שדות מרעה ירוקים וחסרי תועלת. בשם החללים הפתוחים, היא יוצרת חגורת ביטחון, סביב עיר המעמד הבינוני-גבוה והמעמד הגבוה, ומאלצת את העניים, מאות אלפים מהם, לחיות בערי הלוויין שנמצאות לעתים במרחק של עשרות קילומטרים מהעיר. וכופות על העובדים בה נסיעה יומיומית של ארבע שעות - שעתיים הלוך, שעתיים חזור, דרך שדות ריקים, במקום דרך שכונות צפופות.

ברזיליה, בניסיון ליצור חברה חדשה יצרה פאוולות נוספות, רק מאוד רחוקות מהמרכז. הפתרון המובן מאליו - למלא חלק מהמרחבים ולקרב אנשים לעיר - הפך בלתי אפשרי אחרי שב-1987 אונסק"ו הכריזה כי העיר כולה היא אתר מורשת עולמית, שאין לשנות בו דבר.

הקסם, כאמור, פג במהרה. ארבע שנים אחרי חנוכת ברזיליה, התרחשה בברזיל הפיכה צבאית. הפרזידנטה עצמו, ז'וסלינו קוביצ'ק, סמל האופטימיות הנולדת מחדש של הארץ, הושלך לכלא, הוגלה לפורטוגל, ואז, כשלבסוף הותר לו לשוב, נאסר עליו להתקרב לבירה החדשה. היפר-אינפלציה חיסלה את מעמד הביניים, והעיר, שאמורה היתה לאחד ארץ מפולגת, החלה להתפורר עוד לפני שבנייתה הושלמה.

ב-2006, הנשיא לשעבר של פרגוואי, אלפרדו סטרוסנר, שפעם נשא בתואר "העריץ שתקופת שלטונו היתה הארוכה ביותר בעולם", נקבר ב"בית הקברות של התקווה" בברזיליה. היה זה מקום ראוי לגמור בו את הדרך. סטרוסנר היה שם כשנחנכה הבירה, והוא חי בה מאז 1989, כשפרגוואי הצליחה לבסוף להיפטר ממנו. מלבד פידל קסטרו, יוצא הדופן התמידי, היה סטרוסנר הנציג האחרון של דור אגדי. קירות המלונות בברזיליה מכוסים בתמונות המפורסמים שביקרו בהם, אנשים ששמותיהם - פידל, גולדה, סוקרנו, אייק, סלזאר, היילה סלאסי, בין השאר - מגדירים נקודה בזמן. רבות ממדינותיהם זכו בעצמאות זמן קצר לפני שהוקמה ברזיליה; רבות אחרות עשו זאת בשנים שלאחר מכן.

כשהם באו לבקר, ברזיליה היתה הסמל של העולם השלישי שקם לתחייה, מגדלור לכל אותן מדינות שהתנערו משלשלאות הקולוניאליזם ופילסו דרכן אל בימת האומות. הסיפור של העידן הפוסט-קולוניאלי היה החיפוש אחר עתיד תועלתני. ברזיליה היא כיום נזיפה חמורה לאותם עמים מדוכאים, שרצו בצורה כה נואשת להאמין בעתיד. *

תרגום: אסף רונאל



אוסקר נימאייר. חלום טוטליטרי על סדר וקדמה




הוספת תגובה
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

 
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
להוספת תגובה בלתי מזוהה לחץ כאן להוספת תגובה מזוהה לחץ כאן

הקלד את הנושא

הקלד את התגובה

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים עם תנאי השימוש של אתר הארץ
תודה על פנייתך, היא תיבדק על ידי המערכת
הצג את כל התגובות פתוחות 01 העירוניות מתה עם ברזיליה נחום כהן
  • 14:19
  • 11.12.12

מרבית הבניה במאה העשרים מחקה זאת למרות מה שאומר המאמר. בכל מקום בעולם בונים בצורה מופרעת דומה את הפרוורים המנותקים האלה. 40% מאוכלוסית העולם מנותקת כמו שהכפרים היו פעם מנותקים מכל. מקצוע התכנון מת ומה שהשאר זהו קצת עיצוב מופרע.

פרוייקטים מיוחדים