בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לכו אל השטעטלים

שאול פרידלנדר, מבכירי חוקרי השואה בעולם, זכה בפרס פוליצר על ספרו "שנות ההשמדה: גרמניה הנאצית והיהודים". בראיון לרגל הזכייה הוא אומר: "לא צריך שיערבבו את השואה עם הנרטיב הציוני. אני מלכתחילה התנגדתי לנרטיב הזה של שואה וגבורה"

תגובות

היסטוריון השואה הוותיק פרופסור שאול פרידלנדר, , הוא לא חסיד גדול של יום השואה. בראיון טלפוני לרגל זכייתו בפרס פוליצר, בחודש שעבר, הוא אומר: "אני די סקפטי לגבי בנייה רצונית של זיכרון לאומי וכל הטקסיות המתוכננת. הייתי מעדיף רגע אישי של שתיקה".

פרידלנדר, בן 75, זכה בפרס בארצות הברית על ספרו "גרמניה הנאצית והיהודים: שנות ההשמדה 1939-1945" (The Years of Extermination: Nazi Germany and the Jews 1939-1954) בהוצאת הארפר קולינס. המהדורה העברית של הספר תתפרסם בשנה הבאה, בהוצאת עם עובד. לא רק יום השואה אינו מדבר אליו, פרידלנדר הוא גם לא חסיד גדול של אנדרטות ומוזיאונים. לדבריו, "צריך להעדיף את כל הקשור בידע על פני הנצחה טקסית. אני מבין שאי אפשר בלי זה, אבל תלמידי כיתות י"ב שנוסעים לפולין ולאושוויץ, זה לא דבר שאני תומך בו. זה מערבב את הזיכרון עם ממדים אידיאולוגיים שהם לא במקום".

בעשר השנים האחרונות פרידלנדר מתגורר בלוס אנג'לס ומלמד באוניברסיטת קליפורניה בעיר. אבל ההוויה הישראלית עדיין חשובה לו. הוא עלה לארץ על סיפונה של אלטלנה, שימש עוזר לשמעון פרס ובשנות ה-80 היה פעיל בתנועת שלום עכשיו. "לא צריך שיערבבו את השואה עם הנרטיב הציוני", הוא אומר. "אני מלכתחילה התנגדתי לנרטיב הזה של שואה וגבורה, ולהקשר כאילו השואה הביאה את המדינה אין הרבה בסיס. הרי היישוב לא בדיוק קיבל בזרועות פתוחות את ניצולי השואה, והיחס של היישוב למצב של יהודי אירופה בזמן המלחמה היה פרובלמטי".

ספרו החדש של פרידלנד הוא המשך לספר "גרמניה הנאצית והיהודים: שנות הרדיפות" (הוצאת עם עובד), על השלטון הנאצי בשנים שלפני מלחמת העולם השנייה. הייחוד של שני כרכי "גרמניה הנאצית והיהודים" טמון בשילוב שעושה פרידלנדר בשלושה נרטיווים שבדרך כלל זכו להתייחסות נפרדת: נקודת המבט של הקורבנות היהודים, של המבצעים הגרמנים ושל מי שעמדו מהצד, ובמיוחד הממסד הנוצרי. הנושא קרוב ללבו של פרידלנדר, שהוחבא במנזר קתולי בצרפת וגדל כנוצרי במשך חמש שנים. הוריו נספו באושוויץ.

איך אתה מסביר שעם השנים העניין בשואה לא רק אינו דועך, אלא אף הולך וגובר?

"זה באמת פרדוקסלי, כי בדרך כלל נוטים לטשטש עניין שרובץ כל כך על המצפון. אני חושב שהשמדת היהודים יושבת כל כך במרכז הציוויליזציה המערבית הנוצרית, בתור עובדה היסטורית לא פתורה, כמו פצע שלא מגליד ואתה כל הזמן ממשיך ונוגע בו. בשנה שעברה, כשהעניקו לי את פרס השלום ביריד הספרים הגרמני, שאלו אותי בראיון ל'דר שפיגל' אם אני חושב שעם היעלמות הדור שחווה את המלחמה, העניין בשואה יילך וייעלם. עניתי שהנה בא משום מקום סופר צעיר וכותב בצרפתית רומן על השואה (הכוונה לג'ונתן ליטל, מחבר 'נוטות החסד' בהוצאת כנרת זמורה-ביתן, א"פ), שנמכר ב-600 אלף עותקים וזוכה בכל הפרסים. אם לאנשים לא היה עניין באירועים שהוא מתאר, לא היו קוראים את זה.

"זה מראה שלא מדובר רק בהשמדת עם, אלא בהשמדת עולם שלם על ידי המדינה הכי מתקדמת בעולם המערבי בתנאים הפוליטיים של המאה ה-20. אדם שואל את עצמו, מה בכלל יכולה להיות ההשפעה של ציוויליזציה וקדמה על הכוחות ההרסניים שבתוך כל חברה? איפה היו ההנהגות הרוחניות באותה עת? ויש עוד כל כך הרבה שאלות שהן מרכזיות לתרבות המערבית הנוצרית, שברור שזה ממשיך להטריד, התחושה הזאת שנכשלנו כל כך. בהולנד אנשים שואלים את עצמם כיצד קרה שאחוז היהודים מארצם שנשלחו להשמדה גדול מהאחוז של יהודי צרפת ובלגיה, מדינות שהן לכאורה אנטישמיות בהרבה".

מתלהב מכל דוקומנט

בתחילת שנות ה-90, עם פתיחת הארכיונים הסובייטיים שהיו נעולים בפני החוקרים מאז המלחמה, צפו רבים למהפכה בתחום חקר השואה. כיום, לאחר שמרבית המסמכים כבר נחשפו, פרידלנדר סבור כי עיקר חשיבותם טמונה בפרטים החדשים שהוסיפו ובהעמקת הידע. לדעתו, המידע החדש החשוב ביותר הוא חשיפת יומנו של ראש האס-אס היינריך הימלר, ובמיוחד המשפט הקצר שכתב לאחר ישיבה עם היטלר ב-17 בדצבמר 1941: "הבעיה היהודית - להתייחס כמו פרטיזנים". פרידלנדר וחוקרים אחרים מוצאים במשפט זה את ההוכחה הברורה ביותר לפקודה ישירה לביצוע הפתרון הסופי - השמדה מוחלטת של יהודים.

אחרי כל כך הרבה שנים של מחקר, נותר עוד מה לגלות על השואה?

"יש אנשים שממשיכים לחפש מסמכים גרמניים חדשים בארכיונים סובייטיים. אני כמובן מתלהב מכל דוקומנט חדש, אבל זה ללכת בדרכים סלולות".

יש תחומים שחסר עליהם ידע משמעותי?

"עכשיו יש הרבה מאוד עבודה מחקרית המרוכזת באזור הביניים שבין פולין, בלארוס ומערב אוקראינה. על זה יודעים פחות ויהודה באואר מאמין שיש שם עולם שלם שעוד חייבים לגלות, העולם של השטעטלים, העיירות הקטנות. ישבו שם קהילות יהודיות מאוד צפופות, אבל ידוע עליהן מעט מאוד וכנראה היתה שם הרבה יותר התנגדות ממה שידענו. אבל אני לא חושב שיש עוד גילויים גדולים. יש עוד הרבה גילויים קטנים, שיכולים לשנות פרספקטיווה".

לאן לדעתך יוביל חקר השואה בעשורים הבאים?

"אני הייתי מכוון דווקא לעיירות הקטנות. זה דורש מאמץ עצום, צריך ללמוד שפות מקומיות. יש חוקר גרמני, קריסטוף דיקמן, שלמד יידיש, ליטאית, רוסית ופולנית, כדי ללמוד על הכפרים בליטא. עד היום אנשים בעיקר למדו גרמנית היטב ושקעו בדוקומנטים הגרמניים במשך שנים, אבל שם מתחילים להגיע לגבול של כדאיות מחקרית.

"אני מאמין שהמחקר יילך לכיוון של הערים הקטנות והעיירות. זה כיוון מאוד פורה. תלמיד שלי לשעבר, פרופ' עומר ברטוב מאוניברסיטת בראון בפרובידנס שברוד איילנד, חוקר היום את בוצ'אץ', עיר הולדתו של ש"י עגנון. הוא מנסה לבחון את הרקמה החברתית בעיר הקטנה לפני המלחמה, בזמן המלחמה וכיצד נוצר הזיכרון לאחריה. מהאינטראקציה בין קבוצות שונות וברבדים שונים אפשר להבין את הדינמיקה החברתית והאנושית במצבים קיצוניים".

באחרונה נשמעת הטענה שהמחקר על היהודים בשואה הסיט תשומת לב מקבוצות אחרות.

"ודאי שצריך יותר מחקר על הצוענים, אבל אין מספיק מסמכים, בוודאי לא בהיקפים כמו שיש על יהודים. הגרמנים התייחסו לקבוצות האחרות כאל מטרד, או אויב פסיווי. היהודים היו האויב האקטיווי המרכזי ביותר. אני מייחס הרבה חשיבות לאידיאולוגיה. הם ראו ביהודים את האויב האקטיווי של האנושות הארית. הגורל של העולם הארי, העולם הטוב מבחינתם, היה תלוי בקרב נגד האויב הזה.

"זה מסביר את העיסוק בהשמדה, את המאמץ שעשו הנאצים בדחיפתו של היטלר בכיוון הזה בתמיכתה של החברה הגרמנית ואת ההחלטה על הפתרון הסופי ב-1941. לא היה מאמץ כזה כלפי קבוצות אחרות. נכון שרצחו 3 מיליון שבויי מלחמה רוסים. הם היו חצי-חיות לפי התפישה הנאצית, והיה קושי להביא להם מזון כשגם לחיילי הוורמאכט לא היה מספיק, אז החליטו שהם ימותו ברעב או שירצחו אותם. אבל זאת היתה החלטה אינסטרומנטלית נאצית קיצונית. להשקיע בהשמדת יהודים בזמן שמתרחשת מלחמה טוטלית במזרח ובמערב, זאת היתה אובססיה ללא כל בסיס רציונלי".

מכתבים מהאפיפיור

לאחר שהקדיש את חייו לחקר השואה, פרידלנדר רואה כיום מטרה אחת לנגד עיניו - ארכיון הוותיקן. בשאיפה הזאת הוא חוזר בעצם לספרו הראשון, המצליח ביותר עד לספרו הנוכחי. הספר, "פיוס ה-12 והרייך השלישי", שפורסם בשנות ה-60, עסק בשתיקתו של האפיפיור לנוכח השואה. "הייתי רוצה מאוד להיכנס לארכיונים הסגורים של הוותיקן. עד היום נתנו ללמוד רק מה שהיה שם עד 1939, ומתקופת המלחמה ראינו רק מסמכים שהם בחרו לפרסם. הייתי רוצה לגלות למה למעשה האפיפיור שתק. אני יכול לשער, אבל אני לא יודע את זה בוודאות.

"יש השערה שהוא פחד להתערב במצב שקתולים נלחמים בכל המחנות, וחשב שראש הכנסייה חייב להישאר בצד. אבל כשמתחילים בכאלה זוועות, איך אפשר לעמוד מהצד? הוא היה בעיקר אפיפיור פוליטי והסכנה שהוא ראה בבולשוויזם עלתה על כל שיקול אחר. מחאה על הזוועות שעשו הנאצים יכלה להחליש את החומה שבכל זאת עמדה בפני ההתקדמות הבולשוויקית, במיוחד אחרי סטלינגרד. מצד שני, בתקופת המלחמה האפיפיור דיבר על הסבל של הפולנים וכתב מכתבים מאוד דוחקים לבישופים הגרמנים בעניין הריגת חולי נפש. לכן אי אפשר לומר שהוא פחד להרים קול בעד קבוצות מסוימות. אבל לא נמצא מכתב סודי מהאפיפיור לבישופים הגרמנים, שדחק בהם להרים קול בעניין היהודים. אם היה מכתב כזה, הם היו ממהרים לפרסמו כבר ב-1946. השאלה היא מדוע לא נכתב מכתב כזה. אין ספק שהיו על זה אין סוף ויכוחים פנימיים בוותיקן. הכל נמצא בארכיון הוותיקן, עם עוד חומר על יחסי יהודים-נוצרים, וזה יכול להאיר אור עצום".



שאול פרידלנדר. בגיל חמש הוחבא במנזר קתולי בצרפת וגדל כנוצרי עד גיל עשר



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו