בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

הזאב הגדול והרע

סרט לבן על כיפה אדומה

תגובות

לימור נחמיאס. הוצאת כתר, 358 עמ', 84 שקלים

"ילדה 'תמימה' ומקסימה שהזאב טורף אותה היא דימוי שאינו נמחק מהזיכרון", כתב ברונו בטלהיים על האגדה "כיפה אדומה". לימור נחמיאס עושה שימוש בדימוי הזה ברומן הרביעי שלה, ולוקחת אותו לישראל של שנות האלפיים, לעידן הפורנוגרפיה והאינטרנט ולמחוזות הסאדו-מאזו.

הזאב כאן עונה לשם שחר צימרמן, מאונן סדרתי מול מסך האינטרנט, מנכ"ל חברת מחשבים שנולד לאב ניצול שואה רגזן וחולני וגדל על ספרי סטאלאג כמו "הייתי כלבתו של קולונל שולץ". שחר הוא סדיסט הסובל מהבדידות שתשוקתו החריגה הביאה עליו: אפילו קהילת הסאדו הישראלית באינטרנט איכזבה אותו כשגילה בה שמרנות וקונפורמיות במקום פתיחות. שכן שחר אינו סתם סדיסט, אלא כזה שרוצה להכאיב דווקא למישהי שלא רוצה שיכאיבו לה. יותר מכל הוא רוצה להכאיב לכיפה אדומה, כלומר לשרונה פרוכטר, בת 33, מטפלת מובטלת בשיאצו, כישלון רומנטי ומכורה למשחק המחשב פריסל.

בניגוד לכיפה אדומה, שרונה לא עוסקת בשאלה למה יש לזאב שיניים כל כך גדולות, אלא מתעניינת בגודלם של איברים אחרים. מודל החיקוי שלה הוא "אשה גרמנייה אחת שגזמה לבעלה את הזין", והפמיניזם שלה מתבטא בכך ש"צריך להחדיר לסדר היום הישראלי את עניין כריתת הזין". היא כמהה לזין של 17 סנטימטר, אך מוטרדת מכך שבעת זקפת הבוקר היא תיפול מהמיטה (אגב, שמו האנגלי של הספר הוא "7 Inches", מה שאומר שהקוראות האנגלו סקסיות יקבלו חצי סנטימטר יותר).

נחמיאס היא אחת מכוהנות ז'אנר הכתיבה הנשית שניתן לכנותו בשם "אל תעצבנו לי את הדגדגן", כביטויה של קארין ארד. סגנון חדש זה, שמצא באינטרנט ובעיתונות כר גידול נוח, מתאפיין לעתים בדיבורים בזכות מין אגרסיווי, מלוכלך וחסר מחויבות לצד ביטויים וולגריים ותובנות עירית לינוריות על היחסים בין המינים. כגבר (נניח), יש מבחינתי בקריאת הדברים האלה משהו משחרר ומביך כאחד. כתיבה זו, שיש בה כדי להקשות את הלב ולרכך את הזין, מעוררת לפעמים געגועים לשרלוט ברונטה, שנאנקה בגבהים ולא במסיבות סאדו עם סרטים כחולים, כגיבורותיה של נחמיאס.

כך, למשל, עושה חברתה הטובה של שרונה, מאיה טננבוים, מכונאית רכב ביום ומלכת סאדו בלילה, שאחת מההחמצות הגדולות שלה מנוסחת כך: "עוד לא עשיתי כושי". חברה אחרת של שרונה, פאני, נעלמה כחצי שנה לפני תחילת האירועים בספר, לאחר שנרשמה למשרד שידוכים וכעבור שבוע השאירה לכל חבריה הודעות שהיא נוסעת לחו"ל עם בחור שהכירה. שרונה, שמשוכנעת כי פאני נחטפה, נרשמת באופן אובססיווי למשרדי שידוכים, כדי למצוא את חברתה.

בשלב זה מופיע מוטיב מוכר ברומן הבלשי: המשטרה, שלא מאמינה לגיבור שנאלץ להפוך לבלש חובב ולעשות את מלאכת הפענוח בעצמו. העולם החיצוני, האחראי, הממוסד, מתייחס בזלזול לפרשנותה של שרונה, שנראית פנטסטית ואפילו מטורפת. כך על שרונה לכפות את תמונת העולם שלה על כוחות החוק הרואים בה בעלת דמיונות ולשכנעם בצדקתה, אחרת תמות (ומי שרואה כאן משל ליחסים בין הסופרת לקוראיה - רואה טוב).

שרונה היא "אשה קטנה ומוקפת אויבים", בעלת נפש רגישה ופה מלוכלך. כמטפלת שיאצו גמלונית, שנעשתה מובטלת לאחר ששברה גפיים של מטופליה, נאלצת שרונה לחיות מ"המינוס שלי ומהפלוס של ההורים שלי". היא רומנטיקנית מובהקת, שטעמה הקולנועי תחום במשולש שבין "אשה יפה", "כשהארי פגש את סאלי" ו"נדודי שינה בסיאטל" - סרטים שלא יכולים להיות רחוקים יותר מ"מארס טורקי" המופתי, שנעשה על פי ספרה הקודם של נחמיאס, "אמא היתה זוחלת". ואכן, גם הספר הזה כתוב כאילו הוא כבר משתוקק להיות תסריט, עם דיאלוגים רבים וקצב קולנועי מותח.

בלי להסגיר יותר מדי מהעלילה, נאמר רק שבמרכזה עומדת שאיפתו של שחר ללכוד את שרונה, לאלף אותה ולשלוט בה - אבל לא באמצעות מכשיריו, אלא שליטה מנטלית, כך שהכניעה שלה תבוא מתוכה (כלומר, על פי הבנתו, שתאהב אותו). שחר אוהב את שרונה משום שהיא מייצגת את היפוכו: התום המוחלט, ולכן הוא חש שיש בכוחה להעניק לו משהו שחסר לו (וזוהי, אולי, מהות האהבה).

אירועים מהעבר שידועים רק לשרונה מתגלים לקורא במקוטע ובהדרגה, כך שעליו לחבר את הסיפור בעצמו (עוד דמיון בין המקצועות בלש וסופר). בהמשך הספר התמונה מתבררת לקורא, והדמויות הן שנאלצות להסתפק בתמונות חלקיות של המציאות (כל אחת בחלק אחר). הקורא משתעשע כשהדמויות נותנות פירושים שגויים לפיסות המידע החלקיות שבידיהן, וחש סיפוק אבהי כשהן מצליחות להרכיב כמו שצריך חלקים בתצרף.

אלא שלקראת הסוף נחמיאס שוב משאירה את הקורא באפלה, וכך ידיעת-הכל שלו, אם תרצו אלוהיותו, ניטלת ממנו. אף על פי שהיא מתגרה לעתים בגבולות הסבירות, למשל כששתי הגיבורות חוטפות אוטובוס במרכז תל אביב בלי התערבות מיוחדת של המשטרה, נחמיאס יודעת לכתוב סיפור בלשי משכנע, מותח ומצחיק.

"סרט לבן על כיפה אדומה" הוא ספר מענג להפליא, שגורם לך להחליף דפים בקצב שיכול לייצר רוח קטנה. בקיצור, כספר מתח מבדר עונה "סרט לבן" על כל הציפיות.

אפשר היה להסתפק בזה. מי שמאמין, כמוני בחלק מהזמן, שתפקיד המבקר הוא להתייחס רק לספר שניצב לפניו ולספר שהסופרת רצתה לכתוב, פטור מקריאת הפסקה הבאה.

אם הגעתם לשורה הזאת, לעומת זאת, סימן שאתם מתירים לי להיכנס למטבח, או לחדר העבודה של נחמיאס, ולומר לה איזה ספר היא היתה צריכה לכתוב. אז ככה: נחמיאס פיספסה כאן הזדמנות לכתוב רומן גדול באמת, שמבלי לוותר על אלמנט המתח היה יכול לייצר אמירה משמעותית על היחסים בין המינים ועל עולמם של הסדיסטים והמזוכיסטים (עניין שזכה רק לכמה נגיעות קלות, מדויקות אך ישירות וכלליות מדי).

בהקשר זה עולה על הדעת בתיה גור, שהרומנים הבלשיים שלה שימשו רק עילה ואיזמל לניתוח חברות סגורות כמו הקיבוץ או החוג לספרות. נחמיאס התחילה ללכת במשעול הזה, אבל נעצרה מוקדם מדי. כך, למשל, בשלבים הראשונים בספר היא השתמשה ביותר ממכחול אחד לציור דמותו של שחר, אבל לאחר מכן נשארה רק עם השחור, וכך החמיצה את האפשרות לבנות דמות מורכבת יותר, ניתנת להבנה ואולי אפילו מעוררת חמלה, ולא סתם סמל לרוע המוחלט. גם מראותיה, קולותיה וריחותיה של תל אביב, שבה מתרחשת העלילה, נשארים הרחק מדי ברקע, ממש כמו עולמן הפנימי של הדמויות. נחמיאס אמנם רומזת על האורגזמות החזקות שחוותה שרונה כשהיתה נתונה בידיו של שחר, אך לא מעמיקה מספיק לחקור את המנגנון שמפעיל את המזוכיזם, את העונג והקסם שבפחד. אחרי הכל, כדברי בטלהיים, "אלמלא היה בנו דבר מה הנוטה חיבה לזאב הגדול והרע, לא היה בכוחו להשתלט עלינו. לכן חשוב להבין את טיבו, אך חשוב מזה - שנבין מה מושך אותנו בו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו