בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מכה פה ומכה פה, ו... נגמר

הסרט "חילמי שושא מת מעצמו", שיוקרן הערב ביס דוקו, מתחקה אחר הרצח שהוציא לרגע את החברה הישראלית מאדישותה. "רק בחדר העריכה הבנתי שיש פה שיתוף פעולה בין המערכת המשפטית למתנחלים, ושזה הסיפור האמיתי", אומרת הבמאית עידית אברהמי

תגובות

אולפן הטלוויזיה הישראלית בירושלים, 27 באוקטובר 1996. חיים יבין מגיש את מהדורת החדשות היומית. "הנה הסיפור המזעזע הבא", הוא מרים את מבטו ופונה למצלמה. "ילד ערבי בן עשר הוכה קשות בידי רכז הביטחון של היישוב הדר בית"ר. הרכז חשד בילד, חילמי שושא שמו, כי יידה אבנים בכביש הסמוך ליישוב. הילד חילמי שושא במצב אנוש".

הידיעה הזאת הסעירה את תשומת הלב הציבורית ושושא נהפך לאחד הסמלים של האינתיפאדה הראשונה. להבדיל ממקרי מוות רבים אחרים של ילדים פלשתינאים, המקרה הזה הצליח לזעזע את הישראלים. לעומת הרוגים פלשתינאים אחרים שהופיעו בעיתונות הישראלית רק כמספרים בסיכומי ההרוגים התקופתיים, במקרה הזה התוודעו קוראי העיתונים הישראליים לשמו של ההרוג ולתמונתו.

"חזרתי עם בן דודי מבית הספר, ופתאום ראינו ג'יפ ביטחון נוסע", מספר איברהים, בן 10, בן דודו של חילמי, למיקרופון שמחזיק לפניו חוקר המשטרה, בסרט "חילמי שושא מת מעצמו". בשחזור המשטרתי הילד והחוקר פוסעים במעלה הגבעה בכפר חוסאן, לעבר המקום שבו התבצע הרצח. איברהים מספר כיצד הוא ואחיו תחריר ראו את חילמי מתחיל לרוץ, ואת המתנחל קופץ מהג'יפ ורץ בעקבותיו. כשהוא והשוטר מגיעים לחצר בית, איברהים נעצר. "פה הוא הכה אותו", הוא אומר.

בשוט שלאחר מכן נראה איברהים ניצב באותו המקום, אבל מבוגר בשמונה שנים. "הוא תפס אותו במהירות", הוא ממשיך את הסיפור, "נתן לו מכה פה ומכה פה, ו... נגמר". כך, במלה אחת, הוא מסכם את הרגע האחרון שבו ראה את בן דודו חילמי בחיים. עשר שנים אחרי מאפשר הסרט "חילמי שושא מת מעצמו", שיוקרן הערב בערוץ יס דוקו וב-22 בחודש בסינמטק תל אביב, להתחקות אחר הרצח שהוציא לרגע קט את החברה הישראלית מאדישותה.

כשנרצח שושא היתה במאית הסרט, עידית אברהמי, בת 17. תמונתו שפורסמה בעיתונים נחקקה בזיכרונה. לפני שלוש שנים, כשהתבקשה בעת לימודיה בבית הספר סם שפיגל לקולנוע להציע נושא לסרט תיעודי, צפה ועלתה שוב התמונה. "זכרתי את התמונה, זכרתי את הסוודר הצבעוני שלו. זכרתי שאיזה מתנחל הרג אותו אבל לא הורשע, וגם שחילמי נבחר לאיש השנה באחד העיתונים של אותה שנה", היא אומרת.

שברי הזיכרונות הללו שלחו את אברהמי לפשפש בארכיונים ולאסוף חומר על הפרשה. "מקריאת העיתונים דימיינתי את בני הדודים מטפסים בשביל במעלה הגבעה בכפר חוסאן, ואת נחום קורמן רודף אחריהם עם הג'יפ שלו", היא אומרת. אברהמי החליטה לעשות רשומון של יום הרצח - לשמוע עדויות של אנשים שונים שהיו מעורבים באירועי אותו יום או עדים להם, ולקבצן יחד כדי ליצור תמונה שלמה ככל האפשר של ההתרחשויות שהובילו למותו של חילמי. נדרשו לה עוד ימים רבים עד שהבינה כי מה שטראגי בפרשה אינו רק הרצח, אלא גם מה שקרה בעקבותיו.

התמונה המלאה

רבים הזהירו את אברהמי כי היא בחרה בנושא קשה מדי לסרט סטודנטים ראשון. מובן שהיא אינה יכולה לצלם את ההתרחשויות שסביבן סובב הסרט, כי אלה התרחשו מזמן, ולכן כל שנותר לה הוא לראיין אנשים - וראיונות אינם נחשבים סיטואציה מלהיבה מבחינה קולנועית. כדי לדלג מעל למשוכה הזאת, הסתייעה אברהמי בחומרים שאותרו בתחקיר מקיף. הסרט מביא את סיפור הרצח והמשפט שהתנהל אחריו באמצעות שילוב של ראיונות עכשוויים, תיעוד וידיאו של שחזורים משטרתיים של הרצח, כותרות עיתונים מאותה תקופה, קטעים מצולמים מהטלוויזיה הישראלית והפלשתינית, קטעי וידיאו משפחתיים של משפחת שושא וחומר מתיק החקירה.

גם החלטתה של הבמאית שלא להיעזר בקריינות בסרט לא הקלה עליה את המלאכה. אברהמי מודה שבשלב מסוים חששה כי הצופים יתקשו לעקוב אחר השתלשלות העניינים בלי קריינות, אבל נדמה שדווקא ההחלטה הזאת מקנה לסרט את כוחו והופכת אותו למרתק. אברהמי לא משתמשת במלים כדי לספר את הסיפור, אלא מניחה לצופים לצרף בעצמם את כל שברי המידע ולהרכיב מהם את התמונה המלאה.

בעזרת המצלמה וחזונה הקולנועי על שלושת בני הדודים המטפסים יחד במעלה הגבעה, יצאה אברהמי לשטח, והופתעה לגלות שמאחורי כל פינה מחכה לה הפתעה, כדבריה. התברר לה שתחריר לא יוכל להשתתף בסרט כי לדברי איברהים, אנשי תנזים רצחו אותו. עוד נודע לה שהוריו ואחיו של חילמי כבר לא גרים בחוסאן, אלא בשכונת גילה בירושלים. גם קורמן לא היה מוכן להתראיין. "דיברתי אתו כמה פעמים, ניסיתי לשכנע אותו, ובשלב מסוים כבר קבענו שאבוא אליו, אבל ברגע האחרון הוא חזר בו. מובן שזה רק חיזק בי את ההרגשה שיש לו מה להסתיר", היא אומרת.

הפעמים היחידות שבהן מופיע קורמן על המסך לקוחות מקטעי ארכיון, שבהם הוא נראה יוצא ובא בדלתות בית המשפט. בית המשפט המחוזי בירושלים זיכה את קורמן מכל אשמה, בטענה שעדויות הילדים שראו אותו מכה את בן דודם למוות לא היו אמינות. פרקליטות המדינה עירערה על גזר הדין לבית המשפט העליון, וזה הרשיע אותו ברצח והחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי לצורך קביעת גזר הדין. בעסקת טיעון שנויה במחלוקת, שאישרה השופטת רות אור, נקבע כי הרוצח ירצה שישה חודשי עבודות שירות בלבד, וכן יוטלו עליו 15 חודשי מאסר על תנאי.

מה שנכתב ביומן

רק כאשר הגיעה לשלב העריכה של הסרט, הבינה אברהמי כי מרכז הסיפור הוא לא ביום הרצח, אלא דווקא בבית המשפט. "רק בחדר העריכה, יחד עם העורכת בת שבע ינקו, הבנתי עד כמה ההליך המשפטי משמעותי בסיפור הזה", היא אומרת. "בדרך כלל לא מגיעים לעסקת טיעון כשיש הרשעה. רק בחדר העריכה הבנתי שיש פה שיתוף פעולה בין המערכת המשפטית לבין המתנחלים, ושזה הסיפור האמיתי של הסרט. רוב מקרי האלימות של מתנחלים נגד פלשתינאים כלל לא מגיעים לבית המשפט. למעשה, פלשתינאים לא זוכים לשום סיוע בבתי המשפט, לשום הגנה".

אברהמי, בת 28, היתה בעבר כתבת לענייני עובדים זרים בעיתון "העיר" ובשנים האחרונות עובדת כראש דסק חדשות ב"הארץ". "העבודה בעיתונות פתחה לי את העיניים מבחינה מסוימת", היא מודה. "אני לא יודעת אם זה הפך אותי לאדם יותר פוליטי, אבל זה בהחלט גרם לי להבין שאי אפשר לשנות את המציאות עם כתבה או עם סרט. אפשר אולי לגרום לשינוי במקרה פרטני, אבל אי אפשר לשנות את השיטה. את יכולה לראות את הסרט ולהזדעזע, אבל זה לא ימנע ממתנחלים להרוג עוד פלשתינאים ולצאת מזה בלי להיענש".

היא מספרת שלקראת סיום העבודה על הסרט, חזרה לקרוא ביומנים שכתבה בימי נערותה. "היומנים האלה עסקו כמעט רק בנערים שהתאהבתי בהם, בתיאורים של למה ההוא החליט לעזוב אותי, וכדומה", היא מספרת. "אבל פתאום, תוך כדי קריאה, נתקלתי בקטע שבו כתבתי על חילמי שושא. נדהמתי לראות את זה. זה האזכור הפוליטי היחידי שהיה ביומנים האלה. כתבתי שם שאני לא מבינה למה הרגו אותו, למה לא עושים כלום למתנחל שהרג אותו. לא הייתי אז אדם פוליטי, ובכל זאת המקרה הזה כנראה כל כך זיעזע אותי, שזה הצליח להשתרבב ליומן בין כל האהבות הנכזבות".

סיפורו של חילמי שושא, לדעתה של אברהמי, הוא סיפורו של הסכסוך הישראלי-הפלשתיני. "הסיפור כאן הוא לא רק המתנחל שהורג ילד", אומרת אברהמי. "הפשע של קורמן לא מסתכם בזה שהוא הרג את הילד, אלא מתחיל עוד קודם לכן, בהחלטה שלו להיכנס לכפר הפלשתיני. כמו שאביו של חילמי אומר בשלב מסוים בסרט, זה בכלל לא התפקיד שלו. הוא התנהג כמו שריף. הסיפור של הסכסוך מתחיל באדנות של המתנחלים, וממשיך בשיתוף הפעולה בינם לבין המערכת המשפטית".

למרות ההדים הרבים שעורר הרצח של שושא, ולמרות הרשעתו של קורמן בבית המשפט העליון, עונשו כאמור היה זעום. "התרת דם", קבעה אחת הכותרות בעיתונים בעקבות גזר הדין, "קלות העונש מאוד נדירה", קבעה אחרת. "מה זה עבודות שירות שישה חודשים?" קובל אביו של חילמי שושא לפני מצלמתה של אברהמי. "אתה לקחת אחד מהשטחים, נסע אתך שני קילומטר ותפסו אותך - אתה מקבל שבעה חודשים עבודות שירות. וזה - רוצח. זה הרג נשמת ילד, הרג ילד. שישה חודשים עבודות שירות?"



עידית אברהמי. למטה: מתוך "חילמי שושא מת מעצמו". מאחורי כל פינה חיכתה הפתעה



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו