בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חירות, שוויון ואחווה - או מוות

בעקבות קריאה ב"בין שתי ערים" אפשר להאשים את צ'רלס דיקנס בשמרנות, הגורמת לו לסלוד מכל רעיון מהפכני. אבל הרומאן הזה משקף דווקא את הבנתו של דיקנס, שנדמית מבחינות מסוימות מוקדמת לזמנה, עד כמה אכזרית יכולה החברה האנושית להיות וכיצד קורה שנטרפת דעתו של עם שלם. רשימה שנייה ואחרונה

תגובות

בין שתי ערים, מאת צ'רלס דיקנס, תירגמה מאנגלית מרים יחיל-וקס, הוצאת זמורה-ביתן, 2011, 383 עמודים

עד למחצית המאה ה-19 שררה בבריטניה אימה מפני מהפכה דומה לזו שאירעה בצרפת. אמנם רבים מן הסופרים וההוגים אהדו את תביעותיהם של העניים וגינו את חוסר הצדק החברתי, אך הם היו שותפים לחשש כי פשוטי העם אינם מסוגלים לפעול באופן מאורגן ומושכל, אם משום שהם נחותים ואם בשל היעדר חינוך נאות.

התחושה שהעניים מתקשים להתגבר על דחפיהם, בלוויית הידיעה כי רבים מבני השכבות הנמוכות אכן סובלים מאפליה, אי-צדק, רעב ומחסור מתמשכים, עוררה פחד מפני האלימות האצורה בקרבם. רומאן כמו "אנקת גבהים" מאת אמילי ברונטה (1847), למשל, העוסק כמדומה בגורלן האישי של שתי משפחות קטנות ושל שש או שבע דמויות מרכזיות, זכה לפרשנויות משכנעות ביותר הקוראות את ההיסטוריה בסיטואציה הביתית. דמותו המדוכאת, המושפלת והנוטרת של הית'קליף בן האשפתות, ה"הפיכה" האלגורית שהוא מבצע בבעלות על השליטה ועל הרכוש המשפחתי, שלטון האימה האלים שהוא מנהיג לאחר ניצחונו - כל אלה אכן מצטיירים כשיקוף אלגורי עז להפליא של המהפכה הצרפתית.

דומה שאין זה מקרי שדיקנס מעז לגעת לראשונה במהפכה באופן ישיר רק בסוף העשור השישי של המאה, כאשר הרפורמות ההדרגתיות, הרחבת המעגל של הבוחרים והנבחרים והשגשוג הכלכלי האדיר של האימפריה הבריטית הפכו את איום המהפכה לבלתי ריאלי. היה זה תהליך ארוך של "מהפכה חקיקתית" מתמשכת, ששינתה את הרכב הפרלמנט ואיפשרה לשורה של חידושים כלכליים, חברתיים ותרבותיים להתרחש - כמו, למשל, חקיקת חוק חינוך חובה חינם ב-1870. גם אם נשפך דם בתהליך הזה, אין מדובר בנהרות ובאוקיינוסים של דם כמו בצרפת. היו אירועים טראומתיים, כמו למשל טבח פיטרלו של 1819 (ששמו ניתן לו, באירוניה, על משקל קרב ווטרלו ההרואי), שאירע תוך כדי הפגנה של עשרות אלפים מבני מעמד הפועלים שנאספו בפיטר'ס פילד, מנצ'סטר, בדרישה לביצוע רפורמות. גדוד פרשים הסתער על המשתתפים, הרג 15 מפגינים ופצע מאות. זה היה אחד הרגעים שבהם התעורר חשש מיוחד מרגשותיו המהפכניים של העם, כך שבסופו של דבר היתה תוצאתו העיקרית של הטבח, להערכת ההיסטוריונים, האצת החקיקה הרפורמית במטרה להפיס את דעת ההמון. לצד זה נחקקו חוקי צנזורה מחמירים ונאסרו כינוסים עממיים; החשש מהתארגנות מהפכנית היה לפרנויה.

ובכל זאת, על אף שפיכות דמים פה ושם, ומהומות אלימות נוספות בשנות הארבעים, בלונדון לא היתה הסתערות על ה"טאוור" וגם לא נבנתה גיליוטינה. ככל הידוע לנו, גם לא הרבו לסרוג שם. הסריגה, שלמי שקרא את "בין שתי ערים" לא תיראה עוד לעולם כפעילות סבתאית תמימה, נהפכת לדימוי אפל במיוחד בהקשר של המהפכה הצרפתית. לצד הדימוי המוכר כבר (ובעל הבסיס ההיסטורי) של הנשים הסורגות אל מול הגיליוטינה בתקופת ה"טרור", משרטט דיקנס את דיוקנה של מדאם דפארז' הנוראה, רפליקה פסיכופתית של ליידי מקבת, שלכל אורך השנים שבהן מתבשלת המהפכה על אש קטנה מקפידה לרשום בשקט במסרגותיה, כמו המוירות היווניות, את שמותיהם של אויבי המהפכה, את עוולותיהם ואת הגורל שיזומן להם. והטקסט הנשי המוצפן שלה, עשוי הצמר, הוא שיגזור מי בקצו ומי לא בקצו, מי במים ומי באש, מי ברעב, מי בצמא, ומי באבחת גיליוטינה מהירה אחת.

כשאין משכילים לחולל מהפכות פרלמנטריות לאט ובזהירות, כמו אצלנו האנגלים - מרמז דיקנס ב"בין שתי ערים" - אלא לוחצים על ההמון בלי רחם עוד ועוד, מקבלים מפלצת. ההמון הנדכא הופך בעצמו לכוח רצחני, שאי אפשר לשוב ולהשיג שליטה עליו. בהקשר זה אפשר להזכיר גם את "פרנקנשטיין" של מרי שלי (1819), רומאן שכמו "אנקת גבהים" ויצירות רבות אחרות אפשר לקרוא כעיבוד סמלי של לקחי המהפכה ומוראותיה. דיקנס מפליא לתאר את המנגנון שבו מסוגל עם שלם להפוך למכונת הרג, שהרגש היחיד שאינו זר לה הוא שמחה למראה סבלם של הקורבנות החדשים, וסיסמתה: "חירות, שוויון, אחווה - או מוות!" (עמוד 284).

שני הרומאנים ההיסטוריים של דיקנס חולקים ראייה של ההמון כאספסוף נקלה וברוטלי. ציבור בעל סנטימנט מהפכני אינו מחזה מלבב אצל דיקנס. וכך, אף כי חלקיו הראשונים של "בין שתי ערים" - אלה של טרום המהפכה הצרפתית - מתארים באופן חזק ושובר לב כל כך את הרשע השיטתי, האגבי כמעט, ואת האי-צדק המזוויע של בני האצולה ביחס לאיכרים העניים טרופי הרעב והחולי, הרי שבהמשך, לאחר הפלת הבסטיליה, עולה בידם של המדוכאים לשעבר להאפיל על האריסטוקרטיה באכזריותם הנקמנית והמטורפת.

אם המהפכה מתוארת, אם כן, כגורם מאיים, יש לזכור שמעבר לנסיבות הפוליטיות באירופה ובבריטניה בעשורים שאחרי 1789, נכתב הרומאן של דיקנס בתקופה שהתנערות מסמכות פטריארכלית רבת שנים - פוליטית, דתית, מדעית, מוסרית - היתה מציאות דומיננטית, שיש לה היבטים מאיימים משלה. ההיסטוריון האנגלי אסא בריגס כבר עמד על כך ש-1859 (השנה שבה ראה אור "בין שתי ערים") היתה שנת מפנה שסימנה את המרד הוויקטוריאני בסמכות במישורים שונים של החיים. בשנה זו פורסמו במקביל "מוצא המינים" של דרווין ו"ביקורת הכלכלה המדינית" של מרקס, חיבורים בעלי השפעה אדירה וארוכת טווח, שעוררו התנגדות עזה.

את הרומאן של דיקנס אפשר לראות מבחינה זו כתוצר של רוח התקופה, בשל עיסוקו במרידה, ובכמיהות ובחרדות שהיא מעוררת. לצד התכנים האדיפליים המשפחתיים של "בין שתי ערים" (המגולמים בעיקר בדמותו של שארל אוורמונד, המתנער מאביו המרקיז הרשע ומשורשיו הצרפתיים האריסטוקרטיים הרקובים ומאמץ לו זהות אנגלית ושם חדש, צ'רלס דארניי, המזכיר במשהו את שמו של מחברו), מרחפת מעל הספר גם חרדה הנוגעת לעצם המימוש של מרידה בחוק ובמלך, הבסיס האדיפלי של המהפכה הצרפתית.

מהי אם כן עמדתו של דיקנס ביחס למהפכה? דומה כי שאלה כזאת נקשרת ישירות לשיח שלם בביקורת דיקנס (וסופרים אחרים), הנוטה לייחס לו, על אף האיכויות הסאטיריות האדירות שלו, עמדות ריאקציונריות. כמובן, האידיאולוגיה של דיקנס היא מבחינות רבות תוצר של היותו בן המעמד הבינוני; ואולם בכל האסכולות הפרשניות, שהן פוליטיות במהותן - הפמיניסטית, הניאו-מרקסיסטית, הפוסט-קולוניאליסטית - קיימות קריאות שונות וסותרות של האידיאולוגיה שלו. לצד היותו מבקר מושחז של מוסדות השיח ומוקדי הכוח הביורוקרטיים, הפטריארכליים והקפיטליסטיים, יש גם הרואים אותו כסוכנם, שלוחם ונציגם הנאמן של אותם מנגנונים דכאניים שהוא מתאר באופן כה מבריק. האלמנטים הסותרים הללו מתקיימים זה לצד זה.

בעקבות קריאה ב"בין שתי ערים" אפשר כמובן להאשים את דיקנס בשמרנות, הגורמת לו לסלוד מרעיון המהפכה כולו, אך אולי נכון יותר יהיה להעריך דווקא את יכולתו לחמוק ממלכודת הסנטימנטליות בתארו את הקורבנות המעונים לשעבר. הרומאן הזה מפליא להמחיש כיצד עינוי מתמיד וקולקטיבי מסוגל לעוות, לדרוס ולהצמית כל רובד של אנושיות אצל קורבנותיו. חלקיו החזקים (והמאוחרים) של הרומאן משקפים את הבנתו של דיקנס, שנדמית מבחינות מסוימות מוקדמת לזמנה, עד כמה אכזרית יכולה החברה האנושית להיות וכיצד קורה שנטרפת דעתו של עם שלם.

אחד הביטויים המובהקים לגאונותו של דיקנס, לא רק ברומאן הזה אלא במכלול יצירתו, הוא יכולתו לתאר אלימות ורוע בדקות שאין שנייה לה. אלא שהאכזריות המשעשעת והגרוטסקית של חלק מדמויותיו ברומאנים אחרים הופכת כאן לכוח קודר, עגום ובלתי אישי לחלוטין. תיאורי הדה-הומניזציה הגורפת של ההמון הפריסאי - תחילה, לפני המהפכה, כאשר הוא עדיין הקורבן, ולאחריה כשהוא כבר מלוהק כתליין - מאפשרים לגדולתו של דיקנס לבוא לידי ביטוי בשיא עוצמתה, בעיקר בתמונות של אורגיית האלימות של האספסוף הרצחני, המטונף בדם.

ההרג ההמוני של תקופת הטרור, עם ערימות הנידונים המועמסים על קרונות המוות מדי יום ביומו ומתגלגלים לעבר מותם, מעורר אסוציאציות של זוועות מאוחרות יותר. האפקט האדיר של התמונות הללו מעצים את האמירה הפוליטית של הרומאן לא בשל אידיאולוגיה מורכבת במיוחד המתבטאת כאן, אלא בעיקר הודות לכוחן האסתטי היחיד במינו וליכולתן לקלוט את הטבע האנושי של היחיד, ולא רק של ההמון, ולמצוא את האנושי והמוכר בתוך הזוועה. הסצינות האלימות והמסויטות הללו שזורות באבחנות דקות הנוגעות לאופן התמודדותם של המוסעים אל מותם - דיקנס מתאר את האדישים והכבויים, את אלה המתבוננים סביבם בסקרנות, את המיואשים העוצמים עיניהם ושוקעים בזיכרונות, את ההיסטריים והמטורפים מאימה, ואת אלה המודעים גם עכשיו להופעתם החיצונית ו"מעיפים בהמון מבטים מן הסוג המקובל בתיאטרונים" (עמ' 379).

דיקנס יודע למצוא את החמלה, האהבה והעדינות הצומחים דווקא מתוך האכזריות, ומראה את כוחן של דמויות אינדיווידואליות לבצר לעצמן מקום משלהן בתוך ההמון הרצחני ולספק משמעות זו לזו. התופרת הקטנה והגלמודה, שנשפטה בעוון השתתפות במזימות נגד המהפכה ("למרות שאלוהים שבשמים יודע כי אני חפה מהן. איך זה בכלל יכול להיות? מי היה מעלה בדעתו לשתף יצור קטן, חלש ועלוב כמוני במזימות?", עמ' 362) - מוצאת ברגעיה האחרונים משען ותמיכה בדמותו של סידני קרטון, הריקא לכאורה, הציני לכאורה, המקריב את עצמו למען אושרם של אחרים. "הנערה האומללה הזאת היתה הדבר האחרון עלי אדמות שהיה עתיד לגעת ללבו ולעורר בו חום ורוך, ולבו הוחם והתרכך לקראתה" (עמ' 362).

וכך, אל מול הגיליוטינה, הוא מפנה את גבה בעדינות אל המתרחש ואוחז בה עד שתילקח אל מותה, והוא אחריה. "הסתכלי רק בי, ילדה יקרה, ואל תשימי לב לשום דבר אחר", הוא אומר לה (עמ' 381), ושניהם מנוחמים. אם רגע של מגע אנושי חומל במקום כזה הוא אפשרי, ייתכן שהצירוף "אחווה ומוות", שדיקנס מרבה להשתמש בו לאורך הספר, אינו כולו אירוני.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו