בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

גאה לקבל את פרס ישראל על כסא גלגלים

ברוך חגאי היה משוכנע כי מדובר במתיחה כאשר הודיעו לו כי נבחר לקבל את פרס ישראל בתחום הספורט ותרבות הגוף. הוא אמנם עתיר הישגים ספורטיווים, אבל עד לאותו טלפון מדינת ישראל הצליחה לשכנע אותו כי ספורט הנכים אינו בראש מעייניה. ותודה לאשתי שהביאה אותי עד הלום

תגובות

ברוך חגאי, נכה פוליו, השיג לא מעט בקריירה הספורטיווית שלו: ארבע מדליות זהב אולימפיות בטניס שולחן, שתי מדליות זהב עם נבחרת הכדורסל, עוד כמה אליפויות אירופה ועולם עם נבחרת הכדורסל, אימון נבחרת כדורסל הנכים ואליפות ישראל בטניס. קשה להגיד שהוא לא עשה דברים בתחום, אבל בכל זאת הוא הופתע ביום חמישי הראשון של חודש מארס, כאשר ראש הממשלה היוצא אהוד ברק הודיע כי נבחר לחתן ישראל בתחום הספורט ותרבות הגוף. ביום העצמאות הקרוב אמור חגאי לקבל את הפרס מנשיא המדינה משה קצב.

חגאי בכלל לא היה בבית כאשר הטלפון צילצל. אשתו, אסתרקה, קיבלה את ההודעה על הבחירה בטלפון ומיד החלה במירוץ בניסיון להביא לבעלה את הבשורה. רק כמה שעות אחר כך הצליחה לאתר את חגאי, שכהרגלו היה בבית אילן.

חגאי מיהר להרים טלפון ללשכת ברק, כשהוא משוכנע כי מדובר במתיחה. "העבירו אותי לברק והוא אמר לי שהוא מברך אותי על שנבחרתי לחתן פרס ישראל. שאלתי אותו אם זאת לא מתיחה. ברק הרגיע אותי ואמר כי שלושת חברי הוועדה ראו בי מועמד ראוי לפרס, וההמלצה שלהם אומצה. התרגשתי ואני עדיין לא מעכל את זה. בכל זאת, פרס ישראל זה דבר כביר, הכרה על מפעל חיים, אני לא בטוח שאני ראוי לקבל את זה".

* אז מדוע לדעתך קיבלת את התואר?

"אני מניח, וזה גם מה שאמרו לי שניים מחברי הוועדה, שמדובר גם בהכרה בספורט הנכים בארץ. אני מקווה שהעובדה שהחליטו להעניק את פרס ישראל לספורטאי נכה תקדם את ספורט הנכים בארץ, כי המצב כרגע לא טוב. אין מספיק תקציבים, אין מספיק נכים שעוסקים בספורט. אני מקווה שהמצב ישתפר ברגע שיראו שיש דוגמה לספורטאי נכה שזוכה להכרה".

* אתה זוכה לברכות?

"כל הזמן, קיבלתי פרחים מכל אירגוני הנכים השונים ועשרות טלפונים מאנשים שמכירים אותי או כאלה שרוצים לברך אותי. גם התקשורת מתעניינת. אני לא מבחין בקנאה בברכות, למרות שיש כאלה שחושבים שגם הם ראויים לכך. אני משוכנע שיש עוד הרבה אנשים שראויים להיות חתני פרס ישראל".

חגאי, כהגדרתו, תמיד היה פעיל מבחינה ספורטיווית: "מגיל אפס הייתי מעורב בספורט. בשכונה ובבית הספר שיחקתי עם הילדים האחרים, למרות שהייתי עם קביים. לא היתה לי שום בעיה. השינוי חל ב-1960, כאשר הקימו את בית אילן. הגעתי לשם ונשארתי. נחשפתי לעזרים המיוחדים לנכים, לכסא הגלגלים, ומאז אני קשור לזה".

* ההצלחה הראשונה שלך היתה בטניס שולחן.

"זכיתי בארבע מדליות זהב בטניס שולחן, בארבע אולימפיאדות, זה הישג שאף ספורטאי נכה לא השיג, וזה דבר שכל ספורטאי היה מתקשה להשיג. אחרי המדליה הרביעית המאמן שלי אוטו פפרבאום, איש יקר שבוודאי יהיה בטקס ביום העצמאות, אמר לי לעזוב את התחום. אני, כמו חייל ממושמע, מיד עשיתי זאת והתמקדתי בכדורסל. העצה שלו היתה מצוינת, כי הצלחתי גם עם הכדורסל".

* כאשר השגת מדליית זהב ראשונה בטניס שולחן ב-1964, היתה לך כבר מדליית זהב נוספת בשחייה (50 מטר חזה)?

"כן, אבל המדליה בטניס שולחן הרבה יותר חשובה עבורי. לטעמי, ההרגשה לזכות במשהו בספורט בו אתה מתחרה מול יריב שנמצא מולך, הרבה יותר טובה מלקבוע משהו בספורט מדיד כמו אתלטיקה או שחייה. בספורט מדיד אתה מתחרה יותר נגד הזמן או על תוצאה, מאשר מול יריב. בספורט תחרותי, בו אתה עסוק בעצמך ובמה שהיריב שלך מתכנן, אתה אמור לשים לב להרבה יותר פרטים ולפעמים לא רק היכולת האישית שלך באה לידי ביטוי אלא גם היכולת המנטאלית. אתן לך דוגמה, באולימפיאדה ב-1972 בטניס שולחן, היה מתחרה אמריקאי בשם דמפסי, שפשוט חיסל את כל היריבים שששיחקו נגדו. שחקנים שאני הזעתי וניצחתי בשיניים, הוא הביס בקלות. עליתי נגדו לגמר וכולם אמרו לי שאפסיד את הזהב, אבל אמרתי להם שאני מנצח. ניצחתי בקלות. האולם בהיידלבורג היה מלא ב-7,000 צופים, מהם רבים מהחיילים האמריקאים שהיו במערב גרמניה, והוא לא עמד בלחץ".

* מתי התחלת עם הכדורסל?

"מגיל צעיר. כבר בשנת 1962 היתה לי נסיעה ראשונה לחו"ל, למשחקים בסטוקמנדוויל עם נבחרת אילן. אז, יציאה לחו"ל היה ארוע משפחתי, לא כמו היום שאתה יכול לקחת מונית לשדה התעופה, לנסוע לכמה שעות ללונדון ולחזור למחרת. אז, כשהיית נוסע לחו"ל אוטובוס שלם של המשפחה היה מלווה אותך. כבר אז היו ניצנים ראשונים ליכולת שלנו בכדורסל. היינו חבר'ה צעירים והגענו לגמר נגד ארצות הברית, שהיתה אימפריה בכדורסל העולמי, עם ליגה מסודרת ונותני חסות. אנחנו היינו ילדים מישראל. אני, שהייתי בן 18, נחשבתי לאחד המבוגרים בנבחרת. במחצית הראשונה הובלנו עליהם וזאת היתה הרגשה מדהימה. עזוב את זה שבמחצית השנייה הם קרעו אותנו וקלענו רק שתי נקודות, עצם התחושה שהיינו שווים מול שווים נגד האמריקאים נתנה לנו את האמונה שאנחנו מסוגלים לשחק ברמות הגבוהות ביותר, וזה מה שקרה".

* ואז הגיעה המדליה האולימפית הראשונה ב-1968, באולימפיאדת הנכים שנערכה בארץ. עד כמה השפיעה עליכם העובדה שהאולימפיאדה נערכה בבית?

"זאת היתה אחת החוויות הגדולות בחיי. הכפר האולימפי היה בכפר המכביה, אני כבר הייתי נשוי עם ילד וגרתי בסמוך לכפר. אשתי היא הדבר הטוב שקרה לי בחיים. לא קל להיות בחדר לידה כשאת יולדת את ילדך הראשון וצריכה לעבור את הברית בשעה שבעלך נמצא בטורניר בחו"ל, אבל היא היתה מוכנה לעשות זאת. היא הלכה אתי לאורך כל הדרך. ב-1968 חשבתי לישון בבית ולהגיע משם לטורנירים של הכדורסל והטניס שולחן, אבל אוטו אמר לי שאני חייב להיות בכפר האולימפי כדי לספוג את האווירה, והוא צדק. כל הארוע היה מדהים, האולמות היו מלאים והעובדה שאתה מתחרה וכל המשפחה, החברים, השכונה, באים לראות אותך רק הוסיפה למוטיווציה".

* מה היה כל כך מוצלח בנבחרת הכדורסל?

"היינו חבורה של שחקנים שהתחילו פחות או יותר באותו זמן. שיחקנו ביחד משהו כמו 13 שנה, ידענו את המהלכים של כל אחד מהשחקנים והיינו טובים. זכינו בשתי מדליות אולימפיות ושתי אליפויות עולם. גם עכשיו יש פונטציאל גדול לכדורסל הנכים בארץ. אני אומר לך באחריות שיש פה כשרונות ושחקנים שיכולים להוות נבחרת שתהיה אחת מארבע הטובות באירופה".

* אבל זה לא קורה ויש ירידה בהישגים של כדורסל הנכים בשנים האחרונות.

"זה לא קורה לא בגלל שאין כשרונות. זה לא קורה כי קשה כלכלית לקיים את הענף. התקציב של נבחרת הכדורסל הוא מיליון שקל ואם מתרגמים את זה לדולרים זה יוצא בסביבות 250 אלף דולר, שזה פחות משכר של שחקן זר במכבי תל אביב. התקציב הזה כולל גם ציוד, והציוד יקר. המצב נעשה כל כך קשה עד שהנבחרת נאלצת לבקש מהקבוצות לסייע לה מבחינה תקציבית כדי להשתתף בטורנירים בחו"ל. התקציב של הקבוצות האלה גם הוא קטן. כל עוד לא יכנסו לתחום נותני חסות שונים, שיחליטו לקחת תחת חסותם את נבחרת הכדורסל או ספורטאי נכה מצטיין בתחום אחר, לא תהיה התקדמות בתחום. וזה חבל כי הכשרונות פה גדולים. יש שחקן ישראלי שמשחק עכשיו באיטליה. הוא לא מקבל מהם שכר כמו שאר הכוכבים שם, אבל הם דואגים לו למגורים וציוד. הוא סיפר לי שמדובר במשהו אחר, יש שם תחרויות וקהל והרמה יוצאת מהכלל. פה אין את זה היום, אנשים כבר לא מוכנים לעשות הכל בהתנדבות, הם רוצים תמורה למאמץ ואין כסף לתגמל אותם במידה לה הם ראויים".

הנסיגה בארץ בענף כדורסל הנכים באה ביחס הפוך לפריחה העולמית. הדברים הגיעו עד למצב בו ספרד, שזכתה בזהב באולימפיאדת סידני, כללה בקבוצה עשרה שחקנים בריאים והמדליה נשללה ממנה. חגאי לא חושב שמדובר בתופעה שלילית: "אני תומך באפשרות שכל אדם שרוצה לשחק כדורסל עם כסא גלגלים, ולא משנה אם הוא בריא או נכה, יוכל לעשות זאת. לדעתי זה רק יוסיף לענף ויגרום להתעניינות. יש הרבה שחקני כדורסל בריאים שפורשים מוקדם מהכדורסל בגלל פציעות ברכיים הרסניות, ואני לא רואה סיבה לפסול אותם מהשתתפות במשחק".

* אתה מעדיף ששחקן כמו גיא גודס, אחרי פציעות קשות בברכיים, יבחר לשחק כדורסל על כסא גלגלים?

"למה לא, זה רק יוסיף לענף וללגיטימיות שלו. אחת הבעיות הקשות שאני נתקל בהן, היא הנסיון להביא נערים וילדים ל"אילן" כדי להשתתף בפעילות ספורטיווית. יש בעיקר חשש של ההורים. אם שחקן מוכר כמו גודס, או כל שחקן אחר, ישחק על כסא גלגלים זה יכול לגרום לאנשים להבין שזה לא כל כך נורא. אם הם רואים אותי על כסא גלגלים הם אומרים 'טוב ברוך הוא נכה', אבל אם יראו את גודס הם יכולים להשתכנע שאין בזה דבר רע. אימנתי לפני כמה שנים את הנבחרת בטורניר ביוון. במסיבה לאחר הטורניר אני רואה את אחד השחקנים על הרגליים, רוקד. שאלתי אותו 'לא השתתפת בתחרות?' והוא אמר לי אני בריא, אבל אני כל כך אוהב את המשחק, את האינטנסיוויות שבו, אז אני פה. שמחתי לשמוע זאת. יש כאלה שלא מסכימים לדעתי, אבל מבחינתי כל אחד יכול להשתתף".

חגאי רוצה שכל הנכים יעסקו בפעילות ספורטיווית, אבל הוא מודע לכך שהדבר לא פשוט. "אני מנסה להביא כמה שיותר אנשים לספורט. אני מקווה שהזכייה שלי בפרס ישראל תשכנע אנשים שזה אפשרי, שנכה יכול לעשות דברים ולהצליח בכל תחום, כולל הספורט. הבעיה היא שהעיסוק הספורטיווי יכול להיות יקר".

* זאת הסיבה שלנכי צה"ל קל יותר לעסוק בספורט בגלל התמיכה של משרד הביטחון?

"כן, התמיכה שם ידועה ומבורכת. בדרך כלל מקובל לחלק את הנכים לנכי צה"ל, נכי תאונות דרכים ונכים מלידה, ולכל אחד יש בעיה בגישה לספורט. נכי צה"ל, לדוגמה, מקבלים תמיכה ומתאמנים הרבה, אבל יש להם לפעמים את התחושה שהם עוד יכולים להחלים ולהיות שלמים. הם נלחמים בבעיה הפסיכולוגית. עם הנכים מלידה הבעיה קשורה יותר להורים. יש פחד שתוטבע על הילד שלהם תדמית הנכה מרגע שישתמש במתקנים של אילן המותאמים לנכים. אצל נפגעי תאונות דרכים הבעיה הגדולה היא חברות הביטוח. עורכי הדין והיועצים שלהם, מייעצים להם להיות מסכנים ולא להתחיל בפעילות ספורטיווית כי זה יפגע בפיצויים שייקבלו מחברות הביטוח".

* כי ברגע שהחברה רואה שהוא עוסק בפעילות, היא חושבת שהוא השתקם?

"בדיוק. לפני כמה שנים נפגע בתאונת דרכים אדם שהיה טניסאי. כשהיה בריא והשתתף באליפות ישראל בכסאות גלגלים הוא ניצח בקלות את כולם, פשוט כי היה לו ניסיון של שנים כטניסאי. התברר לי משיחה איתו שהוא לא זכה למלוא הפיצויים שהגיעו לו, כי במשפט טענו נגדו שהוא השתקם וזכה באליפות ישראל. אבל הזכייה שלו לא היתה כי הוא היה על הרגליים, הוא עדיין על כסא גלגלים. אני חושב שכאשר מדובר על פיצויים או על שיקום, מה שחשוב יותר הוא השיקום. צריך שגם חברות הביטוח יחשבו על זה".

מאז שפורסם על זכייתו בפרס ישראל, הפך חגאי לאישיות שכולם רוצים לראיין: "זה לא קל, אני מרגיש קצת מותש מכל ההתעניינות הזאת. אני מתחיל להבין באיזה לחץ היתה קרן לייבוביץ' שחזרה מסידני וכל התקשורת רצתה לשמוע את מה שיש לה להגיד. היא עמדה בזה בכבוד, אני מקווה שגם אני אעמוד בזה בכבוד. אולי דרך הזכייה שלי יראו כולם שזה לא נורא לעסוק בספורט נכים. נכות היא לא מחלה, זו בסך הכל פגיעה. יש נכים שמצליחים מאוד בעסקים, בעלי חברות, מנהלים וגם ספורטאים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו