בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

להסביר לפחות את הראש (הדואר הספרותי של המשוררת)

תגובות

כל מי ששימש כעורך בעיתון, ועל אחת כמה וכמה מי ששימש עורך של מדור ספרות, מכיר את התופעה: כמויות לא-מעטות של דואר הכולל יצירות ספרות של הקוראים המבקשים להיות לכותבים.

היחס אל הדואר הזה הוא בעיה שכל עורך מתמודד עמה לפי דרכו ואופיו. צריך לציין מיד שאין זו רק בעיה טורדנית, אלא, בעיקרון לפחות, היא גם אופציה משמחת. תמיד יש סיכוי שבין השולחים את יצירותיהם למדור, בין המחברים עלומי-השם, לעת עתה, של השירים, הסיפורים ויצירות בכל הסוגות, יתגלה הכישרון המובהק, שעורך אמיתי יידע לזהותו ולגלותו.

זהו עיקרון חשוב, אבל כל מי שהתנסה בעריכת מדור יודע שלעתים רחוקות הוא מתממש, ועל כל מימוש יש כמויות גדולות של כתיבה בוסרית, אם להידרש למושג נייטרלי שאינו מכסה ואינו מגלה אפילו טפח.

וכאן עולה הבעיה מה עושה העורך בחומר הלא-רצוי הזה. הכלל שהתקבל לרוב, כלל שאין בו נוי רב אבל מי שקרוב לנושא יתייחס אליו בהבנה, הוא החזרת כתב-היד בליווי טופס מוכן מראש בנוסח "לצערנו לא נוכל וכו'". בעיתונים מסוימים, בזמנים אחרים, מקובל היה נוהג אחר, והוא של מדור מיוחד בתוך מדור הספרות, או עיתון הספרות, מדור שבו עונה העורך בקצרה על המשלוח, מסביר מה לא טוב בו ומדוע "לא נוכל להשתמש", לעתים בליווי עידוד לניסיון חוזר, או הערות שונות. המדור עצמו חייב לעמוד בכלל הגדול של כל כתיבה: להיות קריא ומעניין כשלעצמו.

בשנות החמישים היתה המשוררת הפולנייה המהוללת, כלת פרס נובל לשנת 1996, ויסלבה שימבורסקה, המוכרת גם בארץ בזכות שיריה בתרגומי רפי וייכרט, ששני כרכים שלהם ראו אור, עורכת של מדור כזה בשבועון ורשאי לענייני ספרות, בשם שהוראתו "החיים הספרותיים".

כותרת המדור היתה "דואר ספרותי", והוא היה אחד הנקראים ביותר בעיתון, ולא רק על ידי הקוראים ששלחו אליו את יצירותיהם, אלא על ידי כל אלה ששמו לב לאיכות התשובות הקצרות, שהצטיינו בהומור נשכני, וגם בפניני מכתמים בענייני ספרות וחיים. אף ששני עורכים עסקו במלאכת המדור, קל היה להבחין באיכות המיוחדת של תשובות העורכת, שלא חתמה בשמה, ונקטה גוף ראשון רבים ("שמנו לב...").

כיום, קרוב לחמישים שנה אחר-כך, כשהמשוררת היא אחת הדמויות הספרותיות הידועות בעולם, וודאי בקרוב יתחיל מפעל כינוס של כל כתביה, נזכרה מזכירתה וידידתה הותיקה, טרסה ואלאס, בטקסטים הללו של מדור ישן נושן, שבשעתו גרם הנאה רבה לקוראיו של השבועון הספרותי, ואולי גם לא מעט צער לקורבנותיו.

מבחר נרחב של הטקסטים הללו, מתוך גיליונות העיתון הישן, הופיע זה לא כבר בספר חביב, בהוצאה ידועה בקרקוב. הספר קרוי בשם המדור, "הדואר הספרותי", ונוספה לו התת-כותרת: "כלומר, איך להיות (או לא להיות) סופר". על כריכתו האחורית, לצד תצלום ישן של המשוררת, מצוי הכיתוב הבא:

"ויסלבה שימבורסקה היא ילידת העיירה קורניק, ששמה האחר בנין. היא זכתה לפרסום מסוים כמשוררת (פרס נובל 1996), אך זכויותיה הגדולות הן בתחום החינוך, אם מותר להגדיר כך את כתיבתה היוצרת כמחברת התשובות במדור 'דואר ספרותי'. הודות לפעילותה זו זכתה החברה במהנדסים, בביוכימאים, ברוקחים, ברופאי-חיות, במנהלי-חשבונות, בארכיטקטים ובבעלי מקצועות רבים אחרים - וכן גם - מי יודע - אולי בסופר אחד או שניים".

תשובה טיפוסית במדור כוללת ציטוט קצר מתוך מכתבו של השולח, או מתוך היצירה - שיר או סיפור או תרגום - ששלח. היו תהיות לא מעטות, בשעתן, אם כל הציטוטים, וכל המשלוחים, הם אותנטיים, או שחלק מהם, לפחות, חובר לצורך ההלצה. בשיחה מקדימה עם מהדירת הספר, המחברת אינה מתייחסת להשערה הזאת,ונראה שכל התשובות מבוססות על חומר שנשלח בעליל.

אבל בספר עצמו, בעיקר לקראת סופו, מצויות כמה תשובות שברור לגמרי כי הן בדויות, וכוונתן פארודיה המכוונת אל המדור עצמו. הנה כי כן, בערך האחרון של הספר מחזיר המדור ל"ו.ש., לונדון" את הדרמה ששלח הלה והעורכת מצרפת את ההערות הבאות:

"חבל שלפני שניגשת לכתיבת הטרגדיה הזאת לא טרחת לחקור טוב יותר את יחסי-החברה בדנמרק הפיאודלית. למרבה הצער נראה שוויתרת על האמינות לטובת הסנסציה. דוגמה בולטת היא רוח האב, שבלי הפרובוקציה הגלויה שבה כל סיפור-הדמים הזה לא יכול היה להתחולל. כמטריאליסטים אנו סבורים שרוחות לעולם אינם דוברות אמת. על כן לא נוכל לתת אמון בעלילה שנרקחה בעולמות עליונים כלשהם, ואנו עוקבים מתוך רחמנות אחרי ההתפחויות חסרות-השחר שלה. עצתנו לך להרבות בקריאה, לצאת לעתים קרובות יותר לשטח ולכתוב פחות, תוך העמדת כאלה שאלות, וכאלה בלבד, שעליהן אפשר בכלל להשיב".

יש גם מכתב תשובה ל"ס-ו, לסבוס" שבו מתבקשת השולחת לשלוח את היצירות המלאות, לא להסתפק ב"קטעים, פיסות יצירה, משפטים קטועים" שעל יסודן קשה לשפוט את מידת כישרונה... יש עוד שתיים-שלוש תשובות-פארודיה שכאלה, המעידות, כבר במישור הרציני, על בעייתיות מוסרית לא מעטה הכרוכה למדור מן הסוג הזה.

בשיחת-המבוא מגוננת המשוררת על הזכות ללעוג בפומבי לניסיונות היצירה של השולחים, ולנצלם תוך כך לשם התקנת מדור משעשע. המהדירה שואלת: "האם, כאשר ראית לנגד עינייך יצירה של מי שרוצה להיות משורר, יצירה חסרת-מגן ורועדת מחרדה, לא חשת שאת חסרת-לב?", והתשובה של המשוררת: "חסרת לב? אני עצמי התחלתי משירים גרועים, ומסיפורים קלושים. ואני יודעת שדלי של צוננין הנשפך על הראש הוא בעל סגולות ריפוי".

קטעים רבים ב"דואר הספרותי" מתייחסים לשאלות הכלליות של מקצוע הספרות. "איך להיעשות סופר?", שואל מישהו מן העיירה לובין, והעורכת משיבה: "אתה שואל שאלה טורדנית. בדיוק כמו אותו ילד ששאל איך עושים ילדים, וכאשר האם ענתה שתסביר לו מאוחר יותר, כי עכשיו היא מאוד עסוקה, והוא התעקש ושאל: 'אז תסבירי לפחות את הראש'... אז טוב, ננסה להסביר לפחות את הראש: צריך קצת כישרון".

אכן, לעתים קרובות מסבירה העורכת לכותבים שיש צורך בכישרון. בשיחת-המבוא היא נשאלת על כך: "שמתי לב שאת מן המעטים המעזים לומר לכותב הפוטנציאלי שראוי כי לסופר יהיה כישרון. מבקרים רציניים אינם משתמשים כיום במושג הזה, הוא שייך למלים שבושה להזכירן, מלים שהשתיקה יפה להן".

והתשובה: "ובצדק יאה להן השתיקה, שהרי הכישרון הוא מושג קשה להגדרה מדעית. אבל אין משמע הדבר שמשהו שקשה להגדירו במדויק אינו קיים. וחוץ מזה אני לא מבקרת, ויכולתי להתיר לעצמי חירות מסוימת. כישרון... יש כאלה שיש להם, לאחרים לא יהיה לעולם. מה שאינו אומר שהאחרים הללו הם אבודים. אולי יהיה ביניהם ביוכימאי מצוין או מישהו שיגלה את הקוטב הצפוני".

אחרי הערתה של השואלת שהקוטב הזה התגלה כבר, ומזמן, מוסיפה שימבורסקה: "נכון, נסחפתי. אבל רציתי לומר שכישרון ספרותי הוא כישרון אחד מני רבים. יכולים להיות לאדם כישרונות אחרים". אבל בעיקרו של דבר, היא מדגישה בהמשך המבוא, הכוונה של ה"דואר", בוודאי מקץ שנים, היא בעיקרה שעשוע שאין לו כוונות דידקטיות אמיתיות.

ואכן, צריך להודות שהספר משעשע מאוד, שהתשובות משעשעות, ולעתים יותר מזה. וכך ל"הארי מן העיר שצ'צ'ין", כותבת העורכת: "המצאת לנו, בצד כתב-היד, רשימה ארוכה של סופרים שהעורכים והמו"לים לא עמדו בתחילה על גודל כישרונם, אחר כך הצטערו והתביישו מאוד. מיד הבנו את הרמז. קראנו את הפלייטונים בצניעות היאה לנטייתנו לטעות. הם אינם אקטואליים, אבל אין בכך כלום. הם ייכללו בוודאי ב'כל הכתבים', במידה שתכתוב עוד בהמשך משהו כמו 'הבובה' או 'פרעה'" (שני הספרים המוזכרים הם פרי עטו של הסופר הפולני הגדול בולסלב פרוס, שהרבה גם לכתוב פלייטונים עיתונאיים.

ל"הליודור, פשמישל" עונה עורכת המדור כך, פותחת בציטוט ממכתבו: "'אני יודע שהשירים חלשים לעתים, אבל מילא, לא אתקן יותר', אני שואלת למה,הליודור? שמא משום שהשירה היא דבר מקודש מדי? או שמא משום שהיא ענייין קל-ערך מדי? שתי ההתייחסויות הללו לשירה הן מוטעות ומה שגרוע מזה - הן משחררות את המשורר המתחיל מן הטרחה על השיר. נעים ואף ענוג לספר לידידים שביום שישי בשעה 24.45 נכנסה בנו רוח הקודש והחלה ללחוש על אוזנינו דברים שבקושי הספקנו לרשום אותם. אפילו משוררים גדולים אהבו לספר סיפורים כאלה בשבתם בין חבריהם המתפעלים. אבל בבית, בהיחבא, הם תיקנו שוב ושוב את ההכתבות הללו מן העולמות העליונים, תיקנו, מחקו, עיבדו שוב ושוב. רוחות, קודש או לא קודש, אבל גם לשירה הצד הפרוזאי שלה".

וכמה תשובות מרושעות יותר: "לבתיה הכותבת לנו: 'הבחור שלי טוען שאני יפה מכדי שאוכל לכתוב שירים טובים. ומה דעתכם על השירים שאני מצרפת בזה?' - דעתנו שאת באמת אשה יפה מאוד". ולבסוף, ל"א.ל., ורשה - תנסי לאהוב בפרוזה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו