בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שמע ישראל

תגובות

יום אחד הופיעה הילדה בדלת - הפרצוף שלה נפוח ואדום כולו. שאלתי אותה למה היא בוכה ואדומה כל כך, והיא ענתה שהגננת הכניסה לה בכל הכוח, בפרצוף, כי נפל לה הכריך עם הצד של הריבה על השטיח. שאלתי אם עשתה את זה בכוונה והיא ענתה שהחליק לה בטעות. והגננת, אמרתי, ביקשה סליחה? היא ענתה לי, מתייפחת, שהבטיחו לה עוד סטירה אם לא תשתוק ותפסיק ליילל.

מכיוון שהיה עוד מוקדם רחצתי אותה וחפפתי בשמפו דרדסים, ניחמתי אותה במלים רכות, הבטחתי שאבא יסדר הכל, והשכבתי אותה לישון עם סיפור שמלמד איך הטוב תמיד מנצח. איני יודע אם האמינה, אבל היא נרדמה בחיוך רחב ואפילו האדום קצת נרגע לה. אחרי שנרדמה פניתי לסדר את המטבח - מה שלאשפה לאשפה ומה שלארון לארון, ושוב נכנסתי לוודא שלא התעוררה ונשקתי לה בעדינות על המצח שחלם חלומות שקטים. משם ניגשתי לארון הבגדים, בחלק העליון, שם הדברים מהמילואים, ולבשתי מדי ב' ממלחמת לבנון. מאחורי הבגדים שלפתי קלצ'ניקוב שתלשתי פעם מידיו של מחבל שרוף, וליתר ביטחון לקחתי מחסנית כפולה, כי לא יריתי הרבה זמן ופחדתי לפספס. ציחצחתי את הנעליים האדומות בקצת משחה, נעלתי אחרי את הדלת ויצאתי.

במרפסת ממול תפס השכן המציצן עמדת תצפית קבועה אל הרחוב וצעק אלי: עוד פעם מילואים, מנחם? עוד לא ירדו ממך אלה? בדרך כלל אני לא מתייחס אליו ברצינות, אבל הפעם היה לי מצב רוח טוב, אז עניתי: כדאי שתשמור את ההערות שלך לאנשים אחרים, שלא תתחרט עליהן בסוף. והוא נכנס פנימה שפוף, ואני הלכתי לאט, כי בסך הכל היו לי כמה רחובות לחצות והיה חם מאוד והשמש סינוורה אותי, ותל אביב נראתה לי פתאום קצת כמו רמאללה עם הבניינים שרוכבים אחד על השני, וכל רגע עלול לעוף עליך מקרר או חיתולים ספוגים בחרא מאחד הגגות הצפופים.

אז ליתר ביטחון החזקתי את הנשק בידית האחיזה, שאם יצוץ כאן מישהו חשוד אקצור אותו ככה, על המקום, ואמשיך לנוע. וגם המספרים של המכוניות נראו פתאום כחולים בגלל השמש, והרגשתי שאני בודד בתוך הכפר המסריח הזה, ומהחלונות הציצו בי הנבלות הללו שרוצים לקחת לנו גם את יפו וגם את חיפה וכל מה שרק אפשר. בעיניים שונאות הם סרקו אותי, בשל המדים, ואני חייכתי אליהם חיוך כובש.

מכל מקום עלול לבוא עליך הערבוש ולנעוץ בך סכין של בשר אל הכליות, אז דאגתי כל שניים-שלושה צעדים להסיט מבט לאחור בשביל להיות רגוע. בשתי מחסניות אני מפרק פה חצי רחוב לפני שייכנס למישהו רעיון לראש. ואיזה ציפור חלפה פתאום נמוך נמוך, וחשבתי שזה אבן, אז התכופפתי והתכוונתי לפתוח באש אבל לא היה אף אחד בחלון, וכדורים יורים רק כשיש כתובת. אז לכל מקרה החלפתי לאוטומט, כדי שלא יהיה ספק, כי לא יריתי מהמילואים האחרונים ורציתי ליהנות מהריח של הגופרית. עברתי דרך הגן של הכלבים עם ערימות החרא והמוקשים על הדשא וזכרתי שהכי בטוח לנוע בזיגזגים ובריצה, כי אם המוקש מתפוצץ לפחות נשאר לך הגוף בלי הרגליים, ואיזה מתחסד אחד צעק לי שאחוס על הפרחים, אבל המשכתי לרוץ ריצת ביירות, ואז נזכרתי שלא שמתי דיסקית - אך לעולם, לעולם לא חוזרים לאחור.

חתכתי שמאלה ועשיתי מעבר קהל בין האקליפטוסים והעפתי בבעיטה את השער האחורי בגן של הילדה. וכמה זאטוטים מפוחדים הביטו בי באימה מאחורי המגלשה. המשכתי לרוץ שפוף, והעפתי עוד בעיטה עם הנעל הצבאית, הפעם בדלת הפנימית שנהדפה פנימה, ומיד זינקתי מאחורי הקיר שלא יפתחו עלי באש מתוך הגן, וכשראיתי שלא יורים פרצתי אל החדר כמו שלמדנו לטהר בשטח בנוי.

שני ילדים אכלו ליד שולחן קטן והפילו את הכריך על השטיח מרוב פחד והגננת הכלבה קפאה על מקומה, כאילו אף פעם לא ראתה חייל צה"ל בפעולה. ואני שיפרתי עמדה לכיוונה ושאלתי אותה במלים פשוטות ובקצב איטי, כדי שתבין: נפל עם הצד של הריבה על השטיח או לא נפל? והמטומטמת לא ענתה ועשתה כאילו אינה מבינה והחלה לגמגם חצאי משפטים. אז כיוונתי אליה את הנשק ושאלתי שוב, הפעם ממש לאט ומתון: נפל או לא נפל על הצד של הריבה? והגננת המבוהלת צעקה אלי: אבא של איילת, מה אתה עושה? צרחתי עליה שלא תנסה להתחכם ושיש לה בדיוק הזדמנות אחת ואחרונה לענות על שאלה פשוטה, ושוב שאלתי והדגשתי כל מלה: נפל או לא נפל הכריך של הילדה עם הצד של הריבה על השטיח? ואז היא החלה לבכות - הכלבה - ולבקש רחמים, כאילו שזה עושה עלי רושם וכאילו שלא שמעתי את הנבלות האלו בוכות בערבית כבר אלף פעמים, ועברתי למצב ירי בעמידה, ופתחתי עליה באש תופת, ורוקנתי עליה מחסנית מזוינת ישר בפרצוף הנאלח שלה, שתדע מה זה להרביץ לילדה של מנחם. היא עפה אחורה כמו גוש של בשר תותחים באטליז, שמרטשים אותו פעם אחר פעם במכתש קצבים קהה, ונתקלה בערימת צעצועים צבעוניים וצנחה אל הרצפה מחוררת כולה מכל הכיוונים - דולפת קילוחי דם. ירדתי לכריעה, והחלפתי מהר מחסנית - שיכור מהריח של הגופרית והבשר החרוך, ופוצצתי גם את החלק האחורי של הגן ואת המטבח שמכינים בו את הסנדביצ'ים לילדים, וצעקתי לה: בילדה של מנחם לא נוגעים בחיים, ושתלך לעזאזל היא וכל הערבושים שהורסים לנו את הנוער ומאכילים אותם בכל החרא הזה של הגן והשטויות של משרד החינוך, ומס ההכנסה המנוולים שלוקחים לנו חצי משכורת בשביל לתת לדתיים ולכל הבנקים, והממשלה והשרים שצוחקים עלינו מתוך הוולבו בפקקים של איילון, ולחום וכל הסרחון הזה של המזרח התיכון החדש, ולביוב שזורם לי מלמעלה על הראש בגלל דמי המפתח של הזקנים מקומה רביעית שלא מעניין אותם איפה שהקקה שלהם נוזל.

כל החדר התמלא בצווחות ילדים קטנים מוטרפים, ועוזרת הגננת רצה פנימה וצרחה אלי משהו שלא בדיוק שמעתי, כי הסתובבתי גם אליה על אוטומט וקצרתי לה את הצורה, שתבין גם היא שעם הילדה של מנחם פינשטיין לא מתעסקים לעולם ושהמילואים האלה עושים אותי מופרע מרגע לרגע ושאם הילדים האלה לא מפסיקים לצרוח אני מטקטק אותם אחד אחד, יחד עם כל הכפר הערבי הזה, שלא יגדלו ויתחילו לזרוק לי מקררים על הראש וחיתולים עם חרא וירעילו לנו את הילדים עם הסמים שהבדואים ממלאים ברעל עכברים שכל הנוער יידפק, וייקחו לנו את המדינה ויכניסו אותנו שוב לתנורים של הגרמנים הנאצים ששרפו לי את סבא וסבתא וגם את אבא ועשו להם מקלחות של גאזים שקופים ואמרו להם שהעבודה משחררת ושהעשן בארובות מרחוק זה מהמפעלים של הסבון, וכל ה"סקין הדס" והניאו-נאצים שאגלח להם את הקרקפת אם ייכנסו לעצור אותי, ועזבתי את ההדק ונשארו לי עוד כמה כדורים, אז דחפתי את הקנה של הקלאצ'ניקוב עמוק אל תוך הגרון וקראתי לו בכל כוחי "שמע ישראל אדוני אלוהינו אדוני אחד" וצרחתי לו שמובילים אותי כצאן לטבח ושיגאל אותי כבר מכל הגיהנום הזה של עקידת יצחק ושאני יהודון עלוב ומסריח ועכברוש פחים ויודו-נאצי חייל מטונף ופליט שואה שנוא, וסחטתי את ההדק לכיוון המוח דרך הגרון, והכל עף החוצה דרך הגולגולת ונמחק מסביבי וחיוך ענק נמתח לי על הפנים והרגשתי את הגאולה מתפשטת לי בכל הגוף כמו תרופה מתוקה, ופעם ראשונה שהיה לי כל כך טוב - כמו שאף פעם לא היה לי טוב - לא ברמאללה או במלחמת לבנון ואפילו לא כמו שהיה להם באושוויץ.

נימוקי השופטים לבחירה ב"שמע ישראל" למקום השלישי

הסיפור "שמע ישראל" מתייחד כמונולוג מרוכז הבעה, קולח ואמין, העובר בתוך שטף הדיבור מן הריאליסטי אל הריאליזם הפנטסטי ומסתיים כתמונת המציאות הנפשית מיוסרת של הדובר. ריאליה נפשית מיוסרת היא שדה המערכה האמיתי של הסיפור, שבו ניטש קרב הזוי בין טוב ורע מעוותים, שרירותיים עד היפוך, המשמשים ראי אירוני ומזוויע של הממשות הנפשית והתודעה הקיבוצית הישראלית. מס הכנסה, לבנון ואינתיפאדה, ממסד מושחת ונאצים הופכים לקלחת מנטאלית אחת המטשטשת הבדלים בין קורבן לנוגש, בין אושוויץ למצדה ובין הביוגרפי להיסטורי. "שמע ישראל" הוא תמצית דרמטית למחזה המנטאלי שמעלה החוויה הישראלית.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו