בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

דלתות

תגובות

לפני שאדם נולד הכל פתוח ביקום בלעדיו. כשהוא חי הכל סגור בו בחייו, וכשהוא מת הכל שוב פתוח. פתוח, סגור, פתוח. זה כל האדם (יהודה עמיחי)

אין אף אחד בבית, הדלת סגורה. דלתות היו תמיד פתוחות וכלום לא קרה, והעולם נראה קטן, תמיד מוגן ולא מובן, תגיד לי מה איבדנו כאן (יהודה פוליקר ויעקב גלעד)

דלתות נפתחות, דלתות נטרקות. במשך יום שלם, מהבוקר עד הערב. אם הן סגורות יותר מדקה, מדובר בבחור עם מכנסיים שנסגרים בכפתורים. אם פחות מדקה, כנראה שיש לו רוכסן במכנסיים. לפעמים אני ויוסי מנסים לנחש למי יש מה. לחיילים תמיד יש כפתורים, כי המכנסיים שלהם אחידים, אז לוקח להם קצת יותר זמן. גם לשוטרים ולאנשי האבטחה של התחנה. תלמידים בדרך כלל לובשים מכנסיים עם רוכסן ויוצאים ממש מהר. משתינים ונגמר. יוצאי הדופן היחידים הם ילדים קטנים. אפילו אם יש להם מכנסי ספורט, עם מותנית גומי שניתן להוריד בשנייה, תמיד לוקח להם הכי הרבה זמן.

יוסי, החבר שלי, לפעמים עושה לי פנטומימה בזמן שדלת השירותים סגורה והם בפנים. עכשיו אני סוגר את הדלת, הוא אומר בקול ילדותי, עכשיו אני מוריד את המכנס, אומר ועושה כאילו הוא מפשיל את המכנסיים, עכשיו את התחתונים, אופס! ברח לי קצת פיפי, הוא נותן לעצמו מכה קטנה על היד, אמא תכעס עלי, ועושה פרצוף עצוב. ועכשיו אני משתין לתוך החור, לא מסביב, כמו שאבא לימד אותי. הוא מתבונן בריכוז שיא לתוך איזה חור דמיוני שנמצא מולו ומסמן לי שסיים להטיל את מימיו. עכשיו להרים את התחתונים ואז את המכנסיים, ועכשיו אני פותח את הדלת. בדרך כלל התזמון שלו באמת מושלם, כי אז בדיוק יוצא הילד מהשירותים ואנחנו מבליעים חיוך קטן שטיבו לא ברור לילד הזר.

אני ויוסי עובדים פה כבר שנתיים. שמונה שעות ביום, במשמרות משותפות. תמיד אנשים שואלים אותנו למה צריך לשלם כדי להיכנס לשירותים בתחנה המרכזית. לפעמים הם גם צועקים עלינו שזו חרפה ובושה, ועוד כל מיני קללות ששכחתי. יש לנו כבר נאום מוכן כתשובה: התחנה המרכזית בתל אביב היא מקום נורא גדול. בהתחלה, כשרק סיימו לבנות אותה, המון אנשים הלכו לאיבוד בתוך מסדרונות התמנון שמילאו אותה. בשכונה שלי ושל יוסי היו מריצים בדיחות שהפועלים שבנו אותה עדיין מסתובבים בתוכה בלילות כי הם לא מצליחים למצוא את הדרך החוצה.

בכל מקרה, כמו בכל מקום גדול כל כך, בנו שם שירותים ציבוריים. בהתחלה הם לא עלו כסף, אבל אחרי כמה חודשים הבינו בעירייה שהם יצרו את המקום האידיאלי להומלסים של תל אביב, שבאו לישון בפינות החשוכות של התחנה, בין היתר גם בגלל שירותי החינם. אז הבוסים בעירייה החליטו שהשירותים יעלו כסף. שקל אחד למשתמש. סכום סמלי שנועד לשמור על ניקיון השירותים ואחזקתם.

אני חושב שאתם הראשונים ששמעתם את ההסבר מההתחלה ועד הסוף, כי בדרך כלל לאנשים אין סבלנות וכבר באמצע ההסבר הם ממלמלים טוב, טוב, ונכנסים פנימה, אל השירותים. בתוכם יש מראה גדולה, שתי משתנות ואסלה אחת מאחורי דלת עץ לבנה. אני ויוסי יושבים ליד מחסום מסתובב ולוקחים מהאנשים את השקל. לפעמים יוסי אומר לי, חיים, אני רעב, והוא לוקח מהקופה עשרים שקלים כדי לקנות לו המבורגר. למרות שאף אחד לא יכול לתפוס אותו, כי אין לנו קופה רושמת או מעקב אחר כמות האנשים ביום או משהו כזה, אני לא אוהב שהוא עושה את זה. אני נגד גניבות. זה נותן לי להרגיש כמו פושע. ותאמינו לי, אני יודע מה זה פשע. גדלתי בשכונה לא הכי טובה, בדרום תל אביב. שם גם הכרתי את יוסי. היינו מבריזים מבית הספר ביחד ויושבים על הברזלים כדי לעשן סיגריות, שיוסי היה מפלח בשבילנו מהמורים. שנינו לא סיימנו תיכון בגלל שלא כל כך הלך לנו בלימודים. אני תמיד אהבתי לקרוא ספרים אבל לא את אלו שהכריחו אותי בבית הספר, והוא שונא גם לקרוא וגם ללמוד. בינינו, לא נראה לי שהוא יכול. אין לו מספיק סבלנות.

אז יום אחד קמתי בבוקר ואמרתי ליוסי, יוסי, אולי במקום להסתובב נמצא עבודה. לקח לי קצת זמן לשכנע אותו, אבל בסוף מצאנו את העבודה הזאת. על יד הבית, בשעות נוחות. התחלנו ממשכורת מינימום ועכשיו אנחנו מרוויחים קצת יותר. ביחד הזמן עובר מהר יותר. תמיד בבוקר אנחנו קונים עיתון. יוסי מסתכל על התמונות ואני מקריא לו קטעים מהכתבות שמעניינות אותי. אחרי זה אנחנו מתווכחים מי ינצח במשחקי הכדורגל של שבת, או על פוליטיקה. לפעמים יוסי רואה תמונה של מישהי חתיכה ומבקש ממני להגיד לו מי זאת ולמה פירסמו תמונה שלה בעיתון.

העניין עם העיתון מעביר לנו בערך שעה וחצי ואחר כך אנחנו מעבירים את הזמן שנשאר עד להפסקת צהריים. יש לנו חצי שעה. בסיומה אנחנו חוזרים לשני הכיסאות שלנו ומחליפים את הגלילים של נייר הטואלט בשירותים. אם לא נקי, אנחנו אמורים לנקות קצת ולהעביר את מה שנשאר מיום העבודה, ובסיומו אנחנו נועלים את השירותים ושמים שלט "סגור. שירותים פתוחים בקומה העליונה". עד לא מזמן אם לא היה נקי, היינו קוראים למנקה של הקומה, סבטלנה. לפעמים היא היתה צועקת עלינו, במבטא המוזר שלה שהיה קשה להבין אם הוא רוסי או גרוזיני, שזה לא התפקיד שלה אלא שלנו. "אני לא לנקות זה שירותים", היתה אומרת לנו. במקרים כאלו יוסי היה מדבר אתה ולא אני. הוא היה לוקח אותה הצדה, אומר לה כמה מלים בשקט ומביט לה ישר בלבן של העיניים. הוא יודע לעשות את זה ממש טוב. יש לו מבט מפחיד כזה, של קרימינל. תמיד אחרי השיחות הקטנות שלהם, סבטלנה היתה באה ומנקה, אפילו ששנינו ידענו שהיא צודקת וזה לא באמת התפקיד שלה. לפני כמה שבועות הגיע אלינו המפקח שאחראי על כל המנקות של התחנה, ואמר שהיא התלוננה עלינו. אחרי זה היא לא הגיעה לעבודה במשך שבוע, כי יוסי שבר לה את היד והבהיר לה שסדר במלים מונע בלגאן בפרצוף. כשהיא חזרה שבוע אחר כך, אמרתי ליוסי שיעזוב אותה בשקט. אני אנקה, לא אכפת לי. הוא חייך ואמר, בוא'נה חיים, איזה לב זהב יש לך. מוכן לעבוד ככה עם הידיים בשביל מישהי שאתה בכלל לא מכיר. ואני לא רציתי להגיד לו שזה מפחד ולא מרצון. כי אם הוא יציק לה יותר מדי, יפטרו את שנינו ואז נצטרך לחפש עבודה אחרת. ולי אין כוח לחפש משהו אחר. טוב לי פה עם הדלתות והפנטומימה של יוסי.

למרות שאני מכיר אותו מאז שאנחנו קטנים, ועברנו ביחד הכל, לפעמים הוא קצת מפחיד אותי. הוא יכול להיות ממש רע, כאילו לא אכפת לו מכלום. הכיסאות שלנו ממוקמים על יד שירותי הגברים וממול - שירותי הנשים. אבל שם יש מכונה אוטומטית, כך שאנחנו רק צריכים לדאוג שיישאר שם נקי ולא לגבות כסף, כמו אצל הגברים. בכל אופן, לפעמים, אם נכנסת מישהי ממש יפה, הוא נכנס אחריה, כאילו בשביל לנקות ומציץ לה מחור שעשה בתא של השירותים. כשהוא יוצא, הוא אומר לי, חיים, אני משתגע. הדלת של השירותים סגורה ואני יודע שהיא בפנים בלי תחתונים ועם קוס בחוץ, רק מחכה לי. רק מחכה שאני אכנס, אבל הדלת סגורה. הן תמיד סוגרות את הדלת. ואני מציץ לה ורואה את כולה, כמו שהיא ומת שהיא תתחיל לאונן או משהו כזה.

זו היתה הפנטסיה שלו, שפעם אחת הוא יתפוס מישהי מחליפה בגדים בשירותים או מאוננת, במקרה הטוב יותר. חבל על הזמן, הוא היה אומר לי ומבטו היה הופך לנוגה ומהורהר, כאילו הוא מדמיין את זה. ואני יודע שאצל יוסי מלים הופכות למעשים באותה מהירות שבה הוא משתחרר ממעצרים, אם יש לו עורך דין ממולח. יש לו כבר כמה תיקים במשטרה, על תקיפה וגניבה, בעיקר. אולי יש עוד כמה שהוא לא סיפר לי עליהם. לפעמים הוא שואל אותי אחרי שהוא מתעורר מההזיה שלו, ואתה, חיים, מה הפנטסיה שלך? על מה אתה חולם כשאתה עוצם את העיניים שלך? ואני תמיד מחייך וממציא משהו שקשור במין, כי אני יודע שלזה הוא התכוון. משתדל לתת תיאורים מפולפלים שיישמעו לו אמינים. מסתיר ממנו שהפנטסיה הכי גדולה שלי היא לצאת מהעבודה הזאת, מהשכונה הזאת, ולמצוא עבודה הגונה. אולי גם ללמוד משהו שיעניין אותי.

החלום שלי הוא לפתוח כמה שיותר דלתות לפני הילדים שלי. להשיג להם כמה שיותר מפתחות. שלהם יהיה את מה שלא היה לי. שיתחילו כמו שצריך ולא יצטרכו להילחם על הדברים הבסיסיים. אבל אני יודע שיוסי לא מבין דברים כאלו. בשבילו כל העולם זה זיונים וכסף ודברים שאפשר להשיג גם בלי להתאמץ באמת. הוא לא מתכנן דברים קדימה. מבחינתו הוא ימשיך לגור לנצח עם אמא שלו, שעוד מעט תהיה כבר בת שישים ומשהו. מה אכפת לי, הוא אומר לי כשאנחנו מדברים על זה, היא בכל מקרה משלמת את כל החשבונות מהכסף של ביטוח לאומי. ואני עושה לה טוב בחיים. אני דואג שהיא תרגיש טוב ותקבל מה שהיא צריכה. עדיף על האבא הזבל שלי, שיישרף בגיהנום, שברח לה עם כל הכסף.

יוסי מרוויח עכשיו שלוש וחצי אלף מהעבודה הזאת, בדרך כלל הוא מצליח להגיע לארבע בגלל התשלום על הנסיעות וההשלמות הקטנות שהוא לוקח מהקופה. בשבילו זה מספיק. מבחינתו, אין בעיה שזה יימשך כך. כל עוד יש לו זמן לזונות בחמישים השקלים מהקומה הראשונה וכסף לשלם להן על המציצות שהוא אוהב לקבל. כל עוד הוא יכול להמר עם החברים האחרים שלו על המשחקים בשבת, ויותר מכל, כל זמן שהוא מפרנס את אמא שלו בכבוד ודואג לה לכל מה שהיא צריכה.

אתם מבינים, בגלל זה אני אוהב אותו, כי כמה שהוא מדבר הרבה הוא גם יודע לאהוב את מי שחשוב לו. אני מלך בשבילו, הוא דואג לי להכל. כולם בשכונה יודעים שאם רק יתעסקו אתי, הם ישמעו מיוסי וחבורת הפושעים שלו בלילה. אף אחד לא נוגע בו, הוא החבר שלי, הוא אומר תמיד. הבעיה היא שלא תמיד אפשר להפריד בין הידיעה שהוא אוהב אותי לבין המחשבה על המעשים שהוא עושה. ואם יום אחד יוסי יפסיק לאהוב אותי, אם הוא יחשוב שבגדתי בו או שזילזלתי בכבוד שלו, מה יהיה אז?! אני מפחד שגם אצלי בלילה ידפקו בדלת ויגידו לי להיות בשקט עד שהם יסיימו לשבור לי את הידיים. מבחינתי, כל העתיד שלי יילך לפח במקרה שכזה. החברים שלו לא יעזבו אותי אף פעם. הם ירדפו אחרי לכל מקום שאלך; ישרפו לי את העסק הראשון שאקים, יפנצ'רו את הגלגלים באוטו ויעשו הכל כדי שיהיה לי נאחס. כשיוסי רוצה, קשה מאוד לשכוח אותו. אפילו אם מאוד מתאמצים.

ועכשיו אני מסובך כל כך. הלוואי שהדלתות האלו היו תמיד סגורות. לא טרוקות - נעולות. כשיש סורג ובריח, או גם סתם מנעול פשוט, יוסי מתנהג אחרת. תראה איזו קוסית, הוא אומר לי לפני כמה ימים ובוחן אותה מכף רגל ועד ראש. היא נועלת נעלי עקב גבוהות, הממשיכות בגרביונים שחורים אלגנטיים שמסתיימים בחצאית מיני אדומה קצרה, הרבה מעל קו הברכיים. על מותניה חגורת עור חומה, עם אבנט שחור, רחב מאוד, שמתאים לחולצה הצמודה בצבע שחור, שמבליטה שדיים עגולים ובשלים. היא נראית אלגנטית יחסית לפרחה, ואפילו קצת חכמה. מאופרת באודם ורדרד, שמתאים לשרשרת שלצווארה. הוא שורק לה והיא מגניבה חיוך. הוא מתחיל להתחמם. תראה איך היא הולכת, תראה איך היא זזה. אוהה... הלוואי והייתי פוגש אותה אחד על אחד. מה שאני הייתי עושה לה.

היא נעמדת על יד המכונה האוטומטית ומוציאה מתיק צד ארנק עור קטן. היא מפשפשת בו ונראית אבודה. אחרי כמה שניות היא מודיעה לנו שהיא נתקעה בלי כסף קטן ושולחת חיוך מתנצל. אין לך אפילו שקל אחד? אני שואל וזוכה למבט צונן מכיוונו של יוסי. עזבי אותו, הוא אומר. שכח איך מתייחסים לגברת. בשבילך הכניסה חינם. מה שתרצי, חמודה. והיא מחייכת לתודה, בזמן שיוסי פותח להאת המחסום המסתובב. כשהיא נעלמת מאחורי הדלת, אני שומע אותו אומר, אני נכנס לבפנים. אני חייב לראות לה.

ממול הדלת עדיין נעולה. כבר עברו חמש דקות ואיש משניהם עדיין לא יצא. אני מנסה לפתוח את הדלת ורואה שהיא נעולה מבפנים. רק לי, ליוסי ולאחראי על המנקות יש המפתח. אני נעמד על ידה, מצמיד את האוזן לעץ הלבן ומנסה להקשיב. יש שם קולות אנחה. קולות של דפיקה על קיר. יכול להיות שהוא סוף סוף הצליח?!

אין טעם להמשיך לעמוד ככה. אנשים עוד יחשבו שמשהו לא בסדר, אז אני חוזר לכיסא ומחכה. אחרי עשר דקות יש רעש של מפתח מסתובב במהירות במנעול. יוסי יוצא משם ואומר לי, אני כבר חוזר. הולך לכיוון בית המרקחת בקומה שלנו. על חולצת הטריקו שלו כתם של דם. לא בולט אך עדיין קיים.

לוקח לה זמן להתארגן. הרבה מאוד זמן. אני חושב לבדוק אם הכל בסדר. דופק על דלת העץ והיא לא עונה. דופק שוב, בחוזקה, עד עדיין דממה. מחליט להיכנס פנימה. שירותי הנשים קטנים מאוד. רצפת פרקט כחולה, שני כיורים ותא אחד עם אסלה ושני קולבים. בצד הימני שלו, בחיץ הרחוק מן הדלת, יש גם החור הסודי שיוסי קדח. המים בכיור זורמים ומתחילים להצטבר לשלולית קטנה שנקווית על הרצפה.

אבל אני לא ממש מסתכל על זה כי היא מוטלת באמצע מקופלת כמו עובר. חצאית המיני שלה מופשלת והתחתונים קרועים. החולצה הצמודה והחזייה זרוקות בצד. בלחי שלה פצע גדול ומדמם. היא לא מסתכלת עלי. לא מגיבה. רק מתכרבלת עוד, כאילו מסתנוורת מנוכחותי. את צריכה עזרה? שואל בחשש. יודע שכן. מפחד לעשות משהו שיתפרש אחר כך כבגידה בחבר. סוגר את הברז של המים. אוסף אותה בזרועותי. עדיף לך שתצאי לפני שהוא יחזור ויראה אותך ככה.

עוזר לה לקום, ושוטף יחד אתה את הפנים. מנקה את האיפור שנמרח מהדמעות. היא לא מדברת. רק נועצת בי מבט איום של חיה פגועה. את צריכה לצאת מכאן, צריכה ללכת מפה... אסור שהוא יראה אותך ככה. הוא ידאג שלא תדברי. תלכי. תברחי! לפני שהוא חוזר.

והיא אוספת את עצמה ויוצאת לעבר הדלת. טורקת אותה על פני. אלוהים ישמור. אני מרגיש כאילו סוגרים אותי בכלוב של אשמה. לוקח נייר טואלט מגולגל, שהוצאתי מהתא, מרטיב אותו בקצת מים ומתחיל לנקות את הדם שלה, שנמרח בפס דהוי על רצפת הפרקט. אחר כך, באטיות, זורק אותו לאסלה, פותח את המים ומתיישב על המכסה שלה. הרגליים שלי כבדות, כאילו יצקו בהן עופרת. הראש סחרחר. מישהי דופקת על הדלת. רוצה להיכנס פנימה. אני פותח והיא מעירה משהו על כך שאני לא צריך להיות בתוך שירותי הנשים. שזה לא מכובד. בסדר, בסדר, ממלמל ויוצא החוצה, אל התחנה.

הוא יושב על הכיסא שלו ומחייך. חיים, אין לך מושג מה הפסדת. יכולת גם אתה להצטרף. הוא אומר בביטחון. החולצה שלו נקייה. אתה לא תאמין מה היה; אני מציץ לה מהחור ורואה שהיא מורידה את המיני. ככה לאט, לאט, מנסה להתגרות בי. אחר כך, כשהיא גומרת להשתין, נעמדת מולי, בדיוק מול החור, ומחזירה ממש ממש לאט את התחתונים למקום. כאילו עושה לי דווקא. ואני מכיר משחקים כאלו של בנות. אני יודע מה עובר להן בראש. אז אני עוזב את החור ופותח לה את הדלת. היא אפילו לא נעלה אותה! כאילו חיכתה שאני אבוא. עשינו את זה עשר דקות. משהו היסטרי. לא הפסיקה לגנוח ולשרוט לי את הגב. נראה לי שהיא אפילו גמרה. היתה קצת אלימה, כמו נמרה קטנה ומיוחמת. תגיד, היא אמרה משהו כשיצאה? שואל בעיניים מסופקות. אמרה לך אם היה לה טוב או משהו כזה? ואני עונה בקול ניחר שלא. לא אמרה כלום. רק יצאה החוצה והלכה. ראית לאיזה כיוון? הוא שואל. לא הספקתי לקחת ממנה את הטלפון. לא, עונה לו, סתם הלכה. לא זוכר לאן.

ואז שותקים. הרבה מאוד זמן. יושבים זה לצד זה ולא מדברים בכלל. אני קצת עייף ולא מרגיש טוב, אני אומר לו. אכפת לך אם אני אלך קצת מוקדם? שואל בחרדה. לא, אח שלי, זה בסדר. בטח שתלך. אתה זוכר שאתה החבר הכי טוב שלי. לא? וחברים, מה לא עושים אחד בשביל השני... ואז הוא מחבק אותי ואומר, את השמים הייתי מוריד בשבילך, אז להישאר פה כמה שעות לבד לא הייתי נשאר?! אתה לא צריך אפילו לשאול. אני בטוח שגם אתה תהיה מוכן לתת בשבילי.

ואז אני הולך. אומר שלום והולך. רחוק מהדלת. רחוק מהשירותים. רחוק ממנו. ממנה. למחרת קבענו שיגיע מאוחר, פיצוי על היציאה המוקדמת שלי מאתמול. כבר בשמונה בבוקר מגיע מישהו עם תג משטרה ופנקס קטן. אתה נמצא פה כל יום? שואל אותי. אתמול בשתיים עבדת? ראית פה את האשה הזאת? שולף תצלום דהוי של האשה מאתמול. או את האיש הזה, ומוציא קלסתרון משטרתי, שנראה בדיוק כמו יוסי (אני אזהה את הפנים שלו גם באמצע הלילה).

הכל מתפוצץ לי בפנים. גועש, סוער, עולה ויורד.

חשבתי שלכולנו עדיף שהדלתות תישארנה פתוחות. לא לסגור שום הזדמנות. לא לנעול את העתיד מלבוא. גם הדלת שלה היתה פתוחה. אני אפילו לא יודע את שמה. אבל אצלה הכל עכשיו סגור. לפחות לזמן הקרוב. עד שהיא תתאושש. חודש, חודשיים, שנה, שנתיים. אולי גם יותר. כמה שייקח לה.

ואצל יוסי הן תמיד היו סגורות. הוא אפילו לא ניסה לפתוח אותן. חי בתוך תא, מסתפק בארבעת הקירות שבהם נולד ובהם גם ימות. כשאין חלומות אז אין לאן להתקדם. אין לאן לברוח.

אצלי הכל פתוח. אפשר תמיד להתחיל מחדש במקום אחר. רחוק ממה שהכרתם. כל זה בתנאי שאתם יודעים לסגור כמו שצריך את הקצוות שהיו בהתחלות הישנות שלהם. כדי שבמקום החדש תהיו מוגנים מפני אלו שלא רוצים שתתחילו מחדש.

למה לא סגרה את הדלת? חושב לעצמי וממלמל לשוטר, שרושם כל מלה, היא היתה צריכה לסגור את הדלת... למה היא לא סגרה בפניו את הדלת?!



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו