טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שיקום התדמית אצלם, פיתוח הארץ אצלנו, אבל מה עם הניצולים?

הסכם השילומים עם גרמניה, שנחתם ב-1952, אמנם קידם את פיתוחה של מדינת ישראל, אך מבחינות רבות היה כישלון. ההסכם קיפח את רוב ניצולי השואה, כלל סעיפים משפילים כמו פיצוי חודשי ל"בני התרבות הגרמנית בלבד" והטיל על ישראל חלק מהאחריות לפיצוי. רק איחוד גרמניה והקמת ארגון גג לניצולים איפשרו את פתיחתו מחדש של ההסכם

תגובות

בהסכם השילומים בין גרמניה לישראל התחייבו הגרמנים להעביר לישראל סכום של 833 מיליון דולר - תשלום שיתפרש על פני 12 שנה ויתבטא בסחורות בלבד. אפילו דולר אחד לא הועבר בכסף מזומן. מדינת ישראל זכתה, באמצעות הסכם זה, בפיתוח אדיר של תשתית: מסילות וקרונות רכבת, צי הסוחר, ציוד לתעשייה ומשק החשמל, ועוד. גרמניה זכתה בקידום משמעותי של "פרויקט הרהביליטציה" שלה: קבלתה מחדש כאומה לגיטימית. אבל מבחינה כספית היה ההסכם הזה כישלון ישראלי מלא, בעיקר בגלל "עז" קטנה ששתלו הגרמנים בתוכו: במקביל להסכם השילומים הקולקטיווי למדינת ישראל נחתם, כידוע, גם הסכם פיצויים אישיים לניצולי השואה ברחבי העולם. הגרמנים התעקשו שישראל עצמה תדאג לפיצויים ל"נכי השואה" שהגיעו אליה עד נובמבר 1953.

ראול טייטלבאום, עיתונאי לשעבר וחבר הנהלת ארגון הגג של ניצולי השואה בישראל, הכותב בימים אלה ספר על פרשת השילומים, מציין שהסכמתה של ישראל לתנאי הזה נבעה הן מהחשש שלה לאבד את ההסכם כולו, והן משום שאנשי האוצר העריכו אז כי מדובר בקבוצה קטנה: 3,000 איש בסך הכל. בפועל שילמה ישראל בשנת 2000 בלבד קיצבאות חודשיות לפי אותו סעיף לכ-50 אלף בני אדם. עלותן הכוללת היתה כ-400 מיליון דולר. במלים פשוטות: בשנתיים האחרונות בלבד שילמה המדינה לניצולים כמעט את מלוא הסכום שקיבלה בהסכם השילומים.

הסכם השילומים, שנחתם ב-1952, כלל שלוש התחייבויות שונות: לבד מהפיצוי הקולקטיווי לממשלת ישראל של 833 מיליון דולר היתה בו התחייבות לפיצויים אישיים לניצולי השואה, וכן חלק שעסק בהעברת הבעלות על נכסים יהודיים שנותרו ללא יורשים לוועידת התביעות.

מחר, יום השואה, ימלאו 50 שנה בדיוק (לפי התאריך הלועזי) לפגישה הראשונה בין נציגי ישראל - מנכ"ל משרד האוצר דוד הורוביץ והציר בפאריס מוריס פישר - עם קנצלר גרמניה קונרד אדנאואר - הפגישה שסללה את הדרך להסכם. גם "ועידת התביעות", הארגון היהודי הבינלאומי שהוקם במטרה לנסח את התביעות הכלל-יהודיות (להבדיל מהתביעות הישראליות) מגרמניה, מציין בימים אלה את יובל החמישים שלו. במבט לאחור, אומר טייטלבאום, "יש דברים שעד היום קשה להבין כיצד הסכימו להם הנציגים היהודים והישראלים; אפשר להסביר אותם רק בחשש שתאבד ה'הזדמנות'".

הפרט המדהים ביותר, הוא מציין, הוא העובדה שהחוק הגרמני, שנקבע בעקבות ההסכמים, אינו מזכיר כלל את היהודים כקבוצה הזכאית לתשלום אלא מדבר על "מי שנרדפו על ידי המשטר הנאצי מטעמי גזע, דת או השקפה פוליטית". "זה משתלב עם העובדה שבמשך זמן רב לא היתה כלל הכרה בינלאומית בייחודה היהודי של השואה. במשפטי נירנברג תפסה השמדת היהודים מקום שולי בלבד. אפילו אדנאואר עצמו, בנאום הראשון שנשא ב-1949 ובו הכיר באחריות הגרמנית לפשעי הנאצים, לא הזכיר כלל את השמדת היהודים. מה שלא ברור הוא מדוע הסכימו היהודים עצמם לנוסח כזה".

הגרמנים, הוא מציין, גם התמקחו על כל פרט, מיקוח שהסתיים בדרך כלל בכניעה גמורה של הצד הישראלי. הישראלים, למשל, דרשו תחילה פיצוי של מיליארד וחצי דולר - לפי החישוב של חצי מיליון עולים ניצולי שואה שעלו והיו צפויים לעלות לישראל כפול 3,000 דולר, עלות הקליטה של כל אחד מהם. שתי ההערכות - גם מספר העולים, וגם עלות קליטתם - היו נמוכות, אבל הגרמנים דחו אותן. הם מיידית הפחיתו את ההצעה בשליש בנימוק שזהו חובה של גרמניה המזרחית, המונה כשליש מבני העם הגרמני. אחר כך טענו לקיזוזים שונים, כמו למשל הרכוש של מסדר הטמפלרים הגרמנים בישראל (למשל, מבני הטמפלרים בקריה בתל אביב). כך נולד הסכום הסופי של 833 מיליון דולר.

מבחנים בתרבות הגרמנית

פרטי ההסכמים בעייתיים לא פחות - ולא רק בגלל האחריות שישראל קיבלה על עצמה לפיצוי מי שעלו לישראל עד 1953. הסכמה משפילה עוד יותר היתה זו שלפיה הקיצבאות החודשיות (להבדיל מפיצוי חד-פעמי) יינתנו רק ל"בני התרבות הגרמנית". משום כך נדרשו המעוניינים בקיצבאות לעבור מבחנים בשפה ובתרבות הגרמנית. טייטלבאום: "הסעיף הזה עיוות את כל משמעות הפיצויים ויצר מצב אבסורדי שבו הסובלים הגדולים ביותר קיבלו הכי פחות. המתים לא קיבלו כלום; ניצולי מזרח אירופה, שסבלו מהתנאים הקשים ביותר בפרק הזמן הממושך ביותר, קיבלו רק פיצוי חד-פעמי קטן. ואילו יהודי גרמניה, שרבים מהם ברחו מגרמניה עוד לפני השואה ורובם ניצלו מסכנת השמדה, היו היחידים שקיבלו קיצבה חודשית".

גם המענק החד-פעמי, שבו זכו יתר הניצולים, נקבע באופן משפיל למדי, לפי "תעריף פיצוי" של 5 מארק (קצת יותר מדולר אחד, במונחי 1951) לכל יום שהות במחנה ריכוז או גטו. נח פלוג, מזכ"ל ארגון הגג של ניצולי השואה בישראל, מספר ששמע פעם מפי אחד המשתתפים היהודים במו"מ כיצד נולד ה"תעריף" הזה: "הוא סיפר לי כי דרישתו המקורית היתה פיצוי של 150 מארק ליום, כשכרו של פועל גרמני באותם ימים. לדבריו, אדנאואר החוויר והתחיל לרעוד. הוא הסביר כי הכלכלה הגרמנית לא תוכל לעמוד בסכום כזה, והוא יכול להסכים רק לפיצוי סמלי. אז הזכיר את הסכום 5 מארק ליום. נחום גולדמן (יו"ר הסוכנות היהודית שניהל את המו"מ מהצד היהודי, י"ש) לא שאל אף אחד, ומיהר להסכים, וכך נולד הסכום".

רשמית הוגדרה עילת הפיצויים כ"שלילת החופש" של היהודים. ההסכמים גם פטרו במפורש את גרמניה מחובת התשלום על עבודת הכפייה בזמן השואה. הקביעה הזאת מקורה בבעלות הברית המערביות שלחמו בגרמניה (ללא ברית המועצות), שקבעו כי גרמניה תהיה פטורה מחובת התשלום הזה עד לחתימה על הסכמי שלום-הקבע אתה. הסיבה לכך היתה רצונן לצרף את גרמניה המערבית לברית נגד הגוש הסובייטי, ומשום כך ביקשו להקל ככל האפשר על כלכלתה הרעועה ממילא בעקבות המלחמה. מכיוון שהסכמי שלום-קבע לא נחתמו מעולם, נאחזה גרמניה בסעיף הזה כדי לפטור את עצמה מתשלום על עבודת כפייה הן בהסכמי השילומים והן בהחלטות של בתי משפט גרמניים בתביעות פרטיות שהוגשו להם בעניין זה במשך השנים.

טייטלבאום משוכנע היום שלהיטותם של הגרמנים לכפרה היתה יכולה להביא להסכמים טובים יותר, אלמלא היו הנציגים הישראלים והיהודים להוטים עוד יותר לקבל את הכסף. ספרה של ההיסטוריונית דבורה הכהן, "תוכנית המיליון" (יצא לאור ב-1994), שעסק בתוכניתו מרחיקת הלכת של בן-גוריון - עוד בעיצומה של מלחמת העולם השנייה - להעלאת מיליון יהודים לאחר המלחמה, חשף משהו מנסיבות הלהיטות הזאת. מסתבר שבן-גוריון תיכנן עוד ב-1944, בעיצומה של השמדת יהדות אירופה ועוד לפני שהחלה השמדת יהדות הונגריה, כי המימון לתוכניתו הגרנדיוזית יימצא, בין השאר, בפיצויים שתחויב גרמניה לשלם לאחר המלחמה. ההזדמנות לממש את התוכנית נקרתה לו איפוא כשבישר גולדמן, שעמד בקשר עם אדנאואר, על הנכונות לתשלום הפיצויים ובן-גוריון לא התכוון להחמיץ זאת.

טייטלבאום מגלה כי "ממשלת ישראל, שעסקה בדיונים רבים בהסכם השילומים הקולקטיווי שהמדינה היתה אמורה לקבל (הסכם שכידוע גרם למשבר פוליטי וחברתי מהחמורים בתולדות המדינה, י"ש), לא דנה אפילו פעם אחת בפרטי ההסכם על הפיצויים האישיים של הניצולים. מסתבר שהנושא הזה פשוט לא עיניין אותה עד כדי כך שמתעורר החשד שאולי היא חששה להעלות תביעות בתחום הזה כדי שלא יבואו על חשבון השילומים למדינה".

זאת ועוד: באותן שנים לא שולבה במו"מ על ההסכמים שום נציגות של ניצולי השואה, שרבים מהם התנגדו באותה עת בחריפות לעצם הרעיון. התירוץ המקובל לכך הוא שהם היו בלתי מאורגנים אז, שש שנים בלבד אחרי המלחמה. מותר להניח שאילו היו משולבים במו"מ היו תובעים התעקשות גדולה יותר.

יתר על כן - ב-1972 שיכנע נחום גולדמן את ממשלת ישראל להסכים לחתימה על מסמך הקובע כי לעם היהודי ולממשלת ישראל אין יותר תביעות מגרמניה בעניין השואה. טייטלבאום: "לפי ההסכם המקורי, אפשרות הגשת בקשות הפיצויים נסגרה ב-1969. ב-72' בא גולדמן ואמר שישנה הזדמנות לקבל מהגרמנים עוד מיליארד מארק, פיצוי בעבור העולים שהגיעו ממזרח אירופה אחרי 53', בתנאי שתהיה חתימה על סגירת כל התביעות. וממשלת ישראל הסכימה לחתום על זה".

פלוג, שעבד באותן שנים במשרד האוצר בירושלים, זוכר ש"ניגש אלי אז שר האוצר, פנחס ספיר, ואמר שהוא רוצה להתייעץ אתי בעניין מסוים, אם אתחייב שלא לגלות אותו. לאחר שהבטחתי סיפר לי על ההצעה הגרמנית ושאל לדעתי, כ'מי שבא משם'. אמרתי לו שלדעתי אסור לחתום על מסמך כזה כל עוד חי ניצול השואה האחרון. לאחר מכן נודע לי שהוא אמנם קיבל את דעתי, והיה המתנגד היחיד ב'מטבח' של גולדה לחתימה על ההצהרה. הוא אפילו הודיע שלמרות עמדת הרוב נגדו לא יחתום על ההסכם. כתוצאה מכך מינתה הממשלה את סגנו, צבי דינשטיין, לחתום על ההסכם".

פיצוי על עבודת כפייה

רק שילובם של שני אירועים, שבאורח מקרי התרחשו סמוך זה לזה, איפשר את השינוי בסוף שנות השמונים. האחד היה גיבושה של נציגות חזקה יותר של הניצולים באמצעות "מרכז הארגונים (ארגון גג, י"ש) של ניצולי השואה בישראל" שהוקם ב-1989. פלוג מספר ש"לא רק בזמן ההסכם המקורי לא התחשבו בנו אלא גם ב-1989, כשסוף-סוף התארגנו ובאנו בתביעות לתיקון כל העיוותים, אמרו לנו שכבר אין סיכוי כי ישנה התחייבות רשמית שלא להעלות תביעות נוספות. חוץ מזה, 'ועידת התביעות', שהיתה אוסף של ארגונים שנבחרו על ידי גולדמן בלבד לייצג את העם היהודי, לא רצתה כל כך לקבל אותנו לתוכה. הסבירו לנו שהפיצויים על השואה הם עניין לכל העם היהודי, שהם נציגיו, ולא רק לניצולים". הרב ד"ר עזריאל מילר, יורשו של גולדמן בראשות "ועידת התביעות", מכחיש זאת וטוען ש"לא היתה לנו בעיה עם עצם קבלת ארגוני הניצולים. רק דרשנו שהם יהיו חלק מהמשמעת הדמוקרטית בארגון, כארגון אחד מתוך כלל הארגונים, ולא יבטאו קו עצמאי".

מה שאיפשר פתיחה מחודשת של המו"מ לפי תביעות הניצולים היה האירוע השני: איחודה של גרמניה, באוקטובר 1990, שסיפק נימוק מצוין להעלאת תביעות חדשות בשם המחויבות של מזרח גרמניה שלא מולאה מעולם. כך, למשל, נסללה הדרך לפיצוי על עבודת הכפייה. בעקבות האיחוד קבע בית המשפט העליון בגרמניה כי הכרזת ארבע "בעלות הברית" ההיסטוריות על הכרה באיחוד מהווה מקבילה להסכם שלום-קבע, ולכן מאפשרת תשלום לעובדי הכפייה. גם אז, מציין טייטלבאום, נטו בתי משפט גרמניים לדחות תביעות שהוגשו להם בעניין זה, ורק התביעות הייצוגיות שהוגשו בבתי משפט אמריקאיים והאיום האמריקאי להחרים את החברות הגרמניות שלא יפצו את עובדי הכפייה הוליד לפני שנתיים את המו"מ שהסתיים בהקמת הקרן הגרמנית לפיצוי אותם עובדים.

במקביל איפשר האיחוד גם מו"מ לפיצוי קבוצות ניצולים שקופחו בהסכם המקורי. כך נקבע פיצוי חד-פעמי של 5,000 מארק ל-225 אלף ניצולים ברחבי העולם, ועוד 50 אלף ניצולים שהוגדרו כנזקקים קיבלו מאז קיצבה חודשית בסך 500 מארק. הגבלת הקיצבה הזאת ל"נזקקים" בלבד שנויה עד היום במחלוקת. יש הטוענים כי פיצוי על הסבל אינו צריך להיות מותנה במצבו של הניצול בהווה. כך גם שורה אחרת של תנאים שקבעו הגרמנים לפיצוי הנוסף, ובעיקר העובדה שבניגוד להסכם המקורי דרשו הפעם ש"ועידת התביעות" תנהל בעצמה (ולא ממשלת גרמניה) את כל הליכי חלוקת הכספים לפי הקריטריונים שנקבעו בהסכם. המשמעות היתה חשיפת ה"ועידה", כארגון יהודי, לתלונות של ניצולים שלא נכללו בהסכם החדש.

מילר: "ההסכם קבע, למשל, קריטריון של חצי שנת שהות במחנה ריכוז או בגטו כתנאי לקבלת פיצויים. ועכשיו אנחנו, כארגון יהודי, צריכים להגיד לאנשים ששהו 'רק' ארבעה חודשים במחנה ריכוז שהם לא זכאים. כמובן שזה מעמיד אותנו במצבים קשים".

את הטענות בנוגע להסכמה הזאת, כמו גם בעניין הוויתורים בהסכם המקורי, דוחה מילר בנימוק חוסר הברירה: "אני יכולתי להעלות נגד ההסכם טענות יותר קשות מאלו שמשמיעים נגדו. אבל צריך להתחשב בנתוני הזמן ההוא. מנהלי המו"מ מהצד היהודי עמדו מול נציגים גרמנים שטענו שבשום פנים אינם יכולים לשלם בכסף מזומן, מכיוון שכלכלת גרמניה אחרי המלחמה לא תעמוד בכך. הם גם הבהירו שהתעקשות יהודית על פרטים שונים תעמיד בסכנה את כל ההסכם. האם נכון היה לוותר על כל ההסכם בשם ההתעקשות על הפרטים הללו? מי שאומר שבאותם תנאים יכול היה להשיג הסכם טוב יותר מרמה את עצמו".

במקביל קיבלה "ועידת התביעות" בעקבות האיחוד גם את הבעלות על כל הנכסים היהודיים במזרח גרמניה שנותרו ללא יורשים ישירים, כשם שקיבלה בהסכם המקורי את הבעלות על הנכסים ללא יורשים במערב גרמניה, דבר שהפך אותה לאחד מארגוני הפילנטרופיה היהודית האמידים ביותר. מן הכספים האלה מחלקת כיום ה"ועידה" סכום של כ-100 מיליון דולר בשנה: 80% למוסדות רווחה המטפלים בניצולי שואה ו-20% למוסדות העוסקים בצורכי חינוך והנצחת השואה. בניגוד לעבר, רוב הכסף (כ-60%) מושקע כיום בישראל, 25% נוספים בחבר המדינות (בעיקר בסיוע ליהודים הקשישים שם), והשאר ביתר חלקי העולם.

מעט מאוד סרבנים

ומה בנוגע למסרבים לקבל פיצויים, שמספרם נראה גבוה מאוד באותם ימים של ויכוח דרמטי על ההסכם? אין נתונים מדויקים בעניין זה, אולם כל הגורמים העוסקים בעניין מעריכים שמספר המסרבים כיום הוא אפסי. פלוג מציין בהקשר זה כי מספר התביעות, מכל הסוגים, שהוגשו לגרמניה במשך השנים הוא 4 מיליון (אם כי כל ניצול יכול היה להגיש כמה תביעות, בקריטריונים שונים), מהן התקבלו כ-2 מיליון תביעות. במספרים האלה, כאשר מספרם הכולל של יהודי אירופה שלא הושמדו בשואה הוא כ-3 מיליון, נראה שאכן מספר המסרבים לתבוע פיצויים הוא זניח. פלוג מעריך שהסיבה לכך היא ש"ברמת הקשרים הנוכחיים עם גרמניה, הסירוב פשוט נעשה חסר טעם".

גם רפי פינטו, מנהל היחידה לשיקום נכי רדיפות הנאצים במשרד האוצר (היחידה האחראית לזכאי הפיצויים מממשלת ישראל), מעריך שהמספר "שואף לאפס" ותולה זאת בעיקר בלחצם של בני הדור השני: "גם אותם ניצולים שסירבו בשעתו לקחת פיצויים הזדקנו בינתיים; ילדיהם, שעליהם נופל עול הטיפול בהורים, לא חשים בהכרח את אותם רגשות והם שלחצו על ההורים להגיש את הבקשות, ולעתים אף הגישו אותן בעצמם".

בחשבון כולל, אומר טייטלבאום, הצדק היה עם מתנגדי ההסכם ועם תומכיו גם יחד: "המתנגדים צדקו בכך שההסכם העניק רהביליטציה מחודשת לגרמניה במחיר לא גבוה - אם כי גבוה בהרבה מזה שהגרמנים עצמם העריכו. הם חשבו שכל ההסכמים יעלו להם כ-7 מיליארד מארק. בסופו של דבר שילמו עד היום - עוד לפני תשלומי הקרן החדשה לפיצוי עובדי כפייה (של 10 מיליארד מארק) - יותר מ-100 מיליארד מארק. מצד שני צדק בן-גוריון שההסכמים הביאו לישראל פיתוח של תשתית שהיתה חיונית בשנות המדינה הראשונות. קשה לדעת אם בלעדיה לא היתה המדינה מחזיקה מעמד, אבל היא בוודאי סייעה למדינה. הקשרים עם גרמניה הועילו לישראל לא רק בשילומים הישירים. גרמניה סיפקה מאז לישראל עזרה כלכלית וצבאית רבה, ואף הפכה לבעלת הברית המדינית החשובה ביותר של ישראל באיחוד האירופי".

בהקשר הזה מוסיף טייטלבאום שזה שנים ישראל היא אחת התומכות הגדולות ביעד הרהביליטציה הגרמני האחרון - קבלתה של גרמניה, כמעצמה עולמית, למועדון היוקרתי של החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם. קשה להעלות על הדעת אירוניה היסטורית גדולה יותר.

"יתרון" כלכלי לילדי הניצולים

האם הפיצויים האישיים שקיבלו ניצולי השואה "תרמו" גם להעמקת הפער החברתי והעדתי בישראל? לכאורה אין מנוס מתשובה חיובית, שכן באופן טבעי מי שהיו זכאים לפיצויים היו ברובם המכריע יוצאי אירופה.

מן המחקר האקדמי קשה לקבל תשובות ברורות בנושא זה. גם מי שחקרו את הפער העדתי נמנעו בדרך כלל - אולי בשל רגישות הנושא - מלבחון את השפעת הפיצויים עליו. מנתונים עקיפים עולה לכאורה שההשפעה היתה זניחה. כך, למשל, בספרה של פרופ' פני גינור, "פערים חברתיים וכלכליים בישראל" (מחקר מיושן למדי שהתפרסם ב-1983), מופיעים נתונים המשווים בין הכנסות יוצאי אירופה לאלו של בני עדות המזרח, באמצעות שני סקרים: האחד מ-1946, כלומר לפני קבלת הפיצויים, והשני מ-1968, אחרי הפיצויים (לפחות הגל הראשון שלהם). מהנתונים האלה עולה כי ב-1946 היתה ההכנסה הממוצעת של משפחה מזרחית 78% מזו של משפחה מאירופה, בעוד שב-1968 היתה הכנסת המשפחה המזרחית 73% מזו של האירופית. כלומר: נרשם שינוי מסוים אבל לא גדול, שיכול להיות מוסבר בצירוף נתונים שונים.

עם זאת, העוסקים בנושא שותפים להערכה שלפיצויים אכן היתה השפעה על גידול הפער. ראול טייטלבאום, חבר הנהלת ארגון הגג של ניצולי השואה בישראל, אומר כי מהנתונים המצויים בידו עולה שכספי הפיצויים שימשו בדרך כלל לא לצריכה שוטפת אלא לשיפור הדיור ולהשקעה בחינוך הילדים, דבר שהקנה לילדי הניצולים "יתרון" כלכלי (לעומת הנזקים הנפשיים, שגם הם צריכים כמובן להיות מובאים בחשבון) ביחס לבני גילם האחרים.

רפי פינטו, מנהל היחידה לשיקום נכי רדיפות הנאצים במשרד האוצר, מעריך שהדבר רק שיפר את נתוניהם הכלכליים העדיפים ממילא של הניצולים על פני עולים אחרים מאותה תקופה. "מהנתונים שבידי מצבם הכלכלי של ניצולי השואה, נכון להיום, טוב יותר בדרך כלל מזה של עולים אחרים מראשית המדינה. הפיצויים הם רק אחד הגורמים לכך. הגורמים האחרים הם העובדה שבדרך כלל מדובר באנשים שבאו מתרבות גבוהה יותר מזו של שאר העולים; לרוב הם היו בעלי משפחות קטנות יחסית - בוודאי לעומת המשפחות המזרחיות, הגדולות בהרבה; ומדובר באנשים שהשואה גם העמיקה אצלם את תודעת החיסכון וההשקעה בחינוך הילדים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות