טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

אספתי את הצלבים שלי, ועזבתי את המנזר כמו גנב

כ-5,000 ילדים יהודים נותרו בפולין לאחר מלחמת העולם השנייה, רובם בזהות נוצרית שאולה. "בחסדי זרים", מחקר חדש של הד"ר נחום בוגנר, עוסק בילדים האלה, שנותקו מהוריהם, נאלצו להתכחש לעברם, ולבסוף שבו אל היהדות, לעתים תוך התנגדות גדולה

תגובות

אירית ר' קופר היתה בת 12 כשיצאה עם אמה מהגטו בעיר מינסק-מזובייצקי וצעדה אתה אל אחד מכפרי הפולנים באזור. הן ידעו שאם יימצאו מחוץ לגטו, יומתו במקום, אבל הרעב היה קשה, ואחד האיכרים הבטיח שאם הילדה תעבוד היטב, תקבל המשפחה בתמורה שק תפוחי אדמה בכל חודש. "כל הדרך אמא ביקשה ממני שלא אתנצר, שלא אשכח שאני יהודייה", מספרת קופר, שבאה ממשפחה חרדית. בימים הראשונים, כשהיתה יוצאת עם הפרות אל המרעה, היתה לוחשת את הסוד באוזנה של אחת הפרות, מספרת שהיא יהודייה, ששלוש אחיותיה ואמה נותרו בגטו, ובוכה. אחר כך הפסיקה. "למדתי להחביא את יהדותי ואת כל המטען שהבאתי אתי מהבית", היא אומרת.

חודשים אחדים אחר כך, באוגוסט 1942, גילו אנשי הכפר שקופר יהודייה, והיא גורשה משם. בדרך חזרה הביתה שמעה במקרה שהגרמנים חיסלו את הגטו, והיא החלה לנדוד בין כפרי האזור. "בחודשים הראשונים של תקופת הנדודים שלי", אומרת קופר, "פעם אחר פעם זיהו שאני יהודייה. אחד אמר שאני עושה תנועות של יהודים, שני טען שאני לא יודעת להתפלל. במשך הזמן לימדתי את עצמי לא לעשות תנועות של יהודים ולהמעיט בדיבור. אבל באחת הפעמים, אחרי הלילה הראשון בבית האיכר, קמתי בבוקר והוא אמר לי: 'למה אמרת שאת פולנייה, כל הלילה דיברת יידיש'. אז כדי לשרוד ניתקתי את עצמי מהעבר, מהמשפחה שלי, וחשבתי רק מה אעשה מחר".

כמיליון ילדים יהודים עד גיל 14 חיו בפולין לפני מלחמת העולם השנייה. על פי האומדן, רק כ-28 אלף שרדו, ומתוכם כ-5,000 ילדים בלבד ניצלו על אדמת פולין, רובם בזהות נוצרית שאולה. "בחסדי זרים", מחקר חדש של הד"ר נחום בוגנר, שנעשה במכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם, עוסק בילדים האלה, שנותקו מהסביבה החברתית שהורגלו בה ומהוריהם שהפקידו אותם בידי זרים. ילדים שהסתתרו בפולין במנזרים ובבתי משפחות נוצריות בערים ובכפרים, שנאלצו להפנים זהות מזויפת ולהתכחש לעברם, ובסוף המלחמה שבו אל החברה היהודית, לעתים תוך התנגדות גדולה.

בוגנר, חבר קיבוץ נתיב הל"ה, פגש בילדים האלה לראשונה כשיצא מיערות פולין שבהם הסתתר בתקופת המלחמה, והוא בן 12. הוא היה הילד היחיד ששרד ממחנה של משפחות יהודיות, שבתחילה מנה כ-130 מבוגרים וילדים, ועם השחרור, ביולי 1944, נותרו בו כ-40 איש בלבד. ילד בודד, ללא הורים, ללא משפחה, שניצל גם הוא בחסדי זרים.

עם השחרור חזר בוגנר אל לבוב, ופנה אל אחד מבתי היתומים שהקימו הרוסים בעיר. שם הוא פגש בילדים שנאספו אל בתי היתומים מהמנזרים, מהכפרים, מבתי המשפחות הנוצריות, ועכשיו תיעבו את יהדותם. "הם לא רצו לחזור אל היהדות", מספר בוגנר, "זה גרם להם כל כך הרבה סבל שהם רצו להתנתק באופן חד ומוחלט. במלחמה הם אימצו בהתלהבות את אורח החיים הנוצרי, ובבית היתומים הם המשיכו להתפלל לישו, והילדות הסתובבו עם שרשראות של צלב".

אירית קופר היתה בין הילדים האלה. עד חורף 1943 נדדה בין בתי איכרים, ואז החליטה לחפש מקלט במנזר. במשך שנה, עד השחרור, עבדה שם במטבח בלי לספר לאיש על זהותה, וכבר חשבה להתנצר בהיחבא ולהצטרף למסדר הנזירות כשהרוסים הגיעו אל חצר המנזר ביולי 1944. "כשראיתי אותם נזכרתי במה שאמא שלי אמרה לי, 'כשתיגמר המלחמה, בואי מיד הביתה'. העיר שבה נולדתי היתה במרחק כ-7 ק"מ מהמנזר, ואני רצתי הביתה, אבל לא נשאר שם כלום. כולם מתו. המשכתי להסתובב בעיר, וחיפשתי יהודים. באחד הבניינים מצאתי אותם. הם ישבו ליד שולחן עץ ערוך, גברים ונשים עם רובים, שיצאו מהיערות, ודיברו יידיש ואכלו את המאכלים שאכלנו בבית, ואני מיד רציתי לברוח. אז אמרתי להם שרק אודיע במנזר איפה אני נמצאת, והלכתי משם".

הם הרתיעו אותך?

"הרגשתי זרה בתוכם. כשהסתובבתי בין האיכרים הייתי ממש כמו פולנייה, הלכתי לכנסייה והתפללתי לישו, בכנות, בלא העמדת פנים, וביקשתי ממנו שיעזור לי. היו רגעים שחשבתי שהוא דומה לאבא שלי, שהיה איש רזה מאוד, בלונדיני, עם עיניים כחולות. שלוש שנים אכלתי מאכלים אחרים, דיברתי אחרת. הפכתי להיות אנטישמית כמו הפולנים, קראתי ליהודים ז'ידלאקים, שזו מלה כל כך עמוסה שיש בה כל מה שאנטישמי רוצה לומר על יהודים".

קופר נשארה במנזר חצי שנה נוספת, והיום היא טוענת שרק בדרך מקרה יצאה משם. פרנקה, יהודייה שהסתתרה במנזר ועזבה מיד עם השחרור, באה לבקר אותה והזמינה אותה לחתונה שלה. קופר לעגה לה על שהיא מתחתנת עם יהודי, אבל נכנעה, והגיעה לחתונה. כשחזרה אל המנזר, הבינה שהסוד התגלה. "אם הלכת לחתונה של יהודים, את בטח יהודייה", אמרו לה. "בלילה אספתי את כל הצלבים שלי, את כל תמונות הקדושים, ועזבתי את המנזר כמו גנב, בחושך, וחזרתי אל היהודים", היא מספרת, "לא רציתי שיגידו במנזר שהיהודים מרמים, שהם שקרנים".

בלי רצון חזרה קופר אל היהודים. "כשהסתובבתי בין הפולנים הייתי צריכה למחוק מעצמי את הזהות היהודית, כשחזרתי ליהודים הייתי צריכה למחוק את הזהות הנוצרית. את יודעת מה זה להפסיק להאמין בישו? זה בלתי אפשרי. גם כשהייתי בבית היתומים בפולין, וכבר הייתי בין יהודים, הייתי הולכת לכנסיות, בסתר, בלי שיראו. קשה לרדת לעומק הבעיה של הזהות הכפולה. זה לא מרפה. גם היום. לפני כמה שנים הזמנתי אלי את המשפחה

הפולנית הראשונה שהצילה אותי. הבן של האיכר, אשתו ואחותו באו לישראל, וביום ראשון הם רצו לבקר בכנסייה. נסענו ליפו, ומצאתי את עצמי מתפללת אתם. בלי ששמתי לב הצטלבתי ושרתי אתם".

בוגנר טוען בספרו כי רק מקצת הילדים שניצלו בזהות שאולה חזרו אל היהדות בכוחות עצמם, בדומה לקופר. רבים מהם הגיעו אל הוועדים היהודיים בפולין עם מציליהם הנוצרים. בתחילה לא דרשו המצילים תשלום בעבורם, אבל בהמשך פשטו שמועות בין הפולנים שהיהודים מקבלים עזרה מאמריקה, והם החלו לדרוש כסף מהוועדים או מקרובי המשפחה שבאו לקחתם. בוגנר מספר כי באחד הימים הגיעה אל בית הוועד היהודי המרכזי בוורשה אשה כפרית עם ארגז ואמרה ששמעה שקונים פה ילדים יהודים. היא פתחה את הארגז ובתוכו התגלה ילד כבן 3 מעוות איברים. הוועד שילם לה כסף, ופדה את הילד.

עד סוף 1945 לא פעלו הוועדים היהודיים מיוזמתם כדי להוציא מידי הנוצרים את הילדים שנשארו אצלם, אף על פי שידעו על קיומם. רק ב-1946 הוקם לשם כך במיוחד הארגון "הקואורדינציה הציונית לגאולת ילדים", ופדיון הילדים החל. ילדים שניצלו במשפחות נוצריות ובכפרים אותרו בקלות יחסית, אבל שלב המשא ומתן עם מציליהם היה לעתים קשה ומורכב. לעתים נהפכו הילדים לאובייקט של מיקח וממכר, ולעתים נקשרו המצילים אליהם וסירבו למוסרם.

לא פעם סירבו הילדים עצמם לעזוב, גם אחרי שהמצילים הסכימו למסור אותם והוסדרו עמם העניינים הכספיים. אנשי הקואורדינציה היו מסיחים את תשומת לבם של הילדים הצעירים בעזרת צעצוע או ממתק, אבל ילדים מבוגרים יותר הוצאו לעתים בכוח ובמרמה. מבחינת הארגון היהודי, טוען בוגנר, ילדים שניצלו והוריהם לא שרדו היו בבחינת נכס לאומי, שיש להחזירו ליהדות בכל מחיר ובכל דרך אפשרית.

הנתק ממשפחות המצילים היה פעמים רבות אכזרי, ובמקרים מסוימים נותר כמו פצע פתוח עד היום. שרה אבינון היתה בת 9 כשהמלחמה הסתיימה. שנה לאחר השחרור עוד המשיכה לחיות עם יוליה ויאן פילך, זוג פולנים מהעיר קרקוב, שאספו אותה אל ביתם בשנת 1943 מבית היתומים שבו חיה בזהות שאולה. שמה היה אז אירנה יבלונסקה, והיא זוכרת שישבה בפינת האולם הגדול, ראשה מורכן למטה, כשיוליה נכנסה אל בית היתומים. אשה גבוהה, בלונדינית ומרשימה מאוד, שבאה לאמץ ילדה פולנייה, ומצאה את שרה. במשך חצי שנה חיה שרה בביתם, ולא סיפרה להם שאירנה אינו שמה האמיתי.

בספרה "אל רפסודות בתהום", שיצא לפני כשנתיים בהוצאת הקיבוץ המאוחד, היא מספרת שאחרי כל החודשים האלה בביתם לא יכלה עוד להכיל את הסוד. היא פרצה בבכי ואמרה ליאן: "פעם קראו לי שרנקה, כי אני יהודייה. עכשיו אני כבר לא רוצה את השם ההוא, אני בכלל לא רוצה להיות יהודייה, רק נוצרייה".

אבינון מספרת שיוליה היתה אנטישמית, "כמו רוב הפולנים, אבל היא אהבה אותי, ויותר לא דיברו בבית על יהדותי". היא המשיכה לחיות אתם בגלוי, הלכה לבית הספר, ואפילו ביקשה מהם שוב ושוב להתנצר, אבל יאן עוד חשב שאולי שרד מישהו ממשפחתה, ודחה את בקשתה בתירוצים שונים.

ב-1947 נודע לשני דודים שלה, שהיו בצבא האדום, שהיא נמצאת בקרקוב, והם באו לקחת אותה אליהם. שרה התנגדה, וגם בני הזוג פילך לא ויתרו בקלות. הדודים פנו לבית המשפט וזכו, ושרה הועברה אליהם. "אבל הם לא לקחו אותי הביתה. אני לא רוצה לשפוט אותם, היה לי קשר אתם כמעט עד מותם, אבל הם לקחו אותי לבית ילדים יהודים. ושם הדבר הראשון שעשו לי - סיפרו אותי. בדיוק כמו שעשו לי בבית היתומים במלחמה".

אבינון החליטה לברוח, וחזרה בכוחות עצמה אל קרקוב, אל ביתם של יוליה ויאן. הדודים, שכבר ביקשו לעזוב את פולין, החליטו לוותר, ונסעו משם בלעדיה. שלוש שנים נוספות חיה אבינון בביתה בקרקוב, ובתקופה הזאת אפילו התנצרה. אבל אז הופר השקט בשנית: הסבא הופיע, והוא לא התכוון לוותר עליה.

"היתה לי התנגדות גדולה מאוד לסבא שלי, כמעט שנאה", מספרת אבינון, "הוא גילם מבחינתי את ההתנגשות בין הנצרות, כפי שאני חוויתי אותה, לבין היהדות שהוא מאוד היה קנאי לה. הוא היה מסוגל לומר במסדרונות בית המשפט: 'אפילו אם היא תמות אצל יהודים, זה יהיה טוב יותר מלהמשיך לחיות אצל הנוצרים'".

אחרי דיונים רבים בבית המשפט, זכה הסב בנכדה, והיא נמסרה לחזקתו. יוליה לא ויתרה על שרה מעולם, וגם שנים לאחר שחייתה בארץ, והיתה נשואה ואם לילדים, היתה כותבת לה שתבוא, שתיקח את בני משפחתה ותחזור אליה. שרה אבינון היתה מנסה להסביר, אבל מעולם לא ביקרה אותה.

גם היום יש לך ביקורת על הניתוק מהמשפחה הפולנית?

"אני חושבת שלא סלחתי לסבא על הדרך שבה הוא עשה את זה, על הקיצוניות שלו. אבל כאדם בוגר, הרבה שנים אחרי זה, הבנתי שלולא העקשנות שלו, הייתי נשארת שם, כי כולם כבר ויתרו עלי".

באיזה שלב הפסקת להצטער שהסבא לקח אותך מהם?

"עד היום אני לא יכולה לומר אם הניתוק מיאן ויוליה היה טוב. אבל אני מסתכלת על כל מה שעברתי כחלק מאירועי המלחמה - הקשר אתם, הנצרות, הניתוק שהיה אירוע טראומטי. אני כביכול סגרתי הכל מאחורי וחייתי חיים ישראליים מלאים, אבל זה לא הפסיק להציק. כל האירועים שעברתי היו אירועים מלאי סתירות. אלה החיים שלי - זה לא סרט אמריקאי שבו משהו מסתבך ובסוף הכל נפתר. לצערי, אני יודעת שזה לא חי רק אתי, אלא זה עובר גם לדור הבא".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות